תפסיקו עם הפופוליזם. החוק הנורבגי מתבקש

חרף ההתנגדות המובנת לגודל הממשלה, מהות החוק נוגעת בבעיות בסיסיות במשטר בישראל: חוסר בח"כים והשתלטות הממשלה על החקיקה

איילת נחמיאס ורביןפורסם: 01.06.20 , 12:05

מליאת הכנסת (צילום: דוברות הכנסת - שמוליק גרוסמן)

בתמונה: מחסור בחברי כנסת(צילום: דוברות הכנסת - שמוליק גרוסמן)

בפעם האחרונה שהציבור הישראלי התעניין כל כך במתרחש בנורבגיה זה היה בהסכמי אוסלו. בשבועות האחרונים שבה מדינת הפיורדים העשירה להעסיק אותנו בשל החוק המכונה "הנורבגי", ובמהלכם מתאמצים הישראלים להבין מדוע יהיה עליהם לשלם מעכשיו משכורות לכמה חברי כנסת נוספים. ובכן, למרות הציניות המתלווה לכל חקיקה שקשורה בממשלה החדשה - בשל הכעס הציבורי על גודלה - החוק הנורבגי חיוני במציאות הפוליטית שלנו. מה גם שזאת לא הכנסת הראשונה שבה יעבור ההסדר.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

זאת אמנם טעות לטפל בשיטת ממשל באמצעות הסדרים זמניים ולא בשיטתיות שצריכה לאפיין חוקי יסוד, אבל מהות החוק נוגעת בבעיה בסיסית בממשל בישראל: מחסור בחברי כנסת. בנורבגיה הקטנה מאיתנו (כשישה מיליון תושבים) יש 169 חברי פרלמנט. באוסטריה, הדומה לנו בגודלה, יש 244 חברי פרלמנט בשני בתים. ביוון יש יותר מ-300.

הרעיון העומד ביסוד השיטה הנורבגית הוא הגברת ההפרדה בין הרשויות, ולכן כל חבר פרלמנט המתמנה לשר חייב להתפטר מהרשות המחוקקת. יש כאן אמירה שהיא יותר מהפרדה טכנית: המשמעות שלה היא שחבר ממשלה אינו יכול להצביע בחקיקה שאמורה להיות מונהגת על ידי רשות נפרדת (המחוקקת).

בישראל, שבה אוהבים לעסוק בהשתלטות לכאורה של הרשות השופטת על הרשות המבצעת, מעדיפים להתעלם מההשתלטות האמיתית והבעייתית יותר, והיא השתלטות הממשלה על החקיקה. שרת המשפטים לשעבר איילת שקד אוהבת לדבר על החקיקה הפרטית כרעה חולה של המערכת. היא צודקת, אבל רק במידה מסוימת. בישראל אין באמת חקיקה פרטית שמגיעה לספר החוקים. או שהקואליציה מחליטה להעביר חקיקה באמצעות הצעת חוק ממשלתית, או שחבר קואליציה מקדם חקיקה פרטית שהיא בפועל עבור הממשלה (לעיתים זוהי דרכו של ח"כ מהקואליציה לנהל מו"מ תקשורתי וללחוץ על הממשלה בחקיקה שאינה מוסכמת).

גם בממשלות קטנות יותר, היכולת של הח"כים להתפרש על כל החקיקה שמגיעה לבית הייתה בלתי אפשרית. זה נכון שיש העדפות אישיות וגם חוקים משעממים שלא קל לשרוד אותם, אבל אין ברירה. בחקיקה, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

בכנסת ה-20 היו ח"כים מהקואליציה חברים ב-7-6 ועדות כנסת, וזה בממשלה של 22 שרים בלבד. גם חברי כנסת מהאופוזיציה. אני, למשל, ישבתי ב-4-3 ועדות משמעותיות. תראו לי אדם, מוכשר או מוכשרת ככל שיהיו, שמסוגל לנוע במהירות בין כמות הנושאים שעוברים בוועדות. לא אחת תשמעו חברי כנסת אומרים שהם חייבים לבחור באיזו חקיקה להתמקד. נכון שכל תפקיד מחייב עיצוב של סדרי עדיפויות, אבל בכנסת אפשר היה בקלות לראות חוקים שעוברים בהרמת אצבע של ח"כ אחד.

אחת הטענות שעלתה נגד החוק הנורבגי היא שח"כים שייכנסו יהיו פחות עצמאיים וידרשו ליותר משמעת, כי כהונתם תהיה תלויה על בלימה, אבל אין לטענה הזאת ביסוס אמיתי. ממילא לעצמאות חברי הכנסת - בקואליציה ובאופוזיציה - צריך להקדיש טור נפרד, ואפילו במפלגת פריימריז אין עצמאות אמיתית.

בישראל קשה לקיים דיון ענייני סביב הכנסת בשל תחושת חוסר האמון כלפי הפוליטיקאים, תחושה שאפשר להבין אותה. אבל האמת היא שעלו בעבר יוזמות להגדלת הכנסת וכולן נקברו כלעומת שצפו. בינתיים, גם בנסיבות המורכבות של הממשלה הזאת, כדאי שהדיון על שינויים כאלה יהיה ענייני.