מי מפחד מדגל פלסטין
הצורך בשיתוף פעולה יהודי-ערבי יישאר גם אחרי שהסערה הנוכחית תשכך, ואפילו אחרי שגנץ ונתניהו ירדו מהבמה. כמה דגלים בכיכר לא ימחקו אותו
ההפגנה במוצאי שבת שיקפה את שבריריותו של שיתוף הפעולה היהודי-ערבי, את חשיבותו המכרעת ואת הדרך הארוכה שעלינו לעשות כדי שהוא יצליח. אלפי ישראלים יצאו להפגין מתוך הבנה שהסיפוח רע ליהודים בדיוק כמו שהוא רע לערבים. חלק מהמפגינים היהודים הניפו דגלי ישראל וחלק מהמפגינים הערבים את דגל פלסטין. הימין הישראלי ושותפיו בתקשורת המיינסטרים קפצו כמוצאי שלל רב, ובמקום להתמקד באלפים שבאו להפגין הפכו את ספירת הדגלים לנושא הדיווח המרכזי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אני לא מקל ראש בחשיבותם של סמלים וברגישות היהודית לדגל הפלסטיני, אבל הגיע הזמן שנפסיק להיבהל ונתמקד בתהליך העמוק, החשוב והרציני היחיד שמייצר תקווה לשמאל הישראלי: שותפות פוליטית יהודית-ערבית. כדי שהיא תהפוך למציאות צריך לגלות סבלנות ולא להיבהל מהשותפים גם כשמתברר שיש להם זהות נפרדת. וכן, לפעמים גם לבלוע איזו צפרדע.
אגב, לא רק אנחנו נדרשים לבלוע צפרדעים. רק לפני פחות משלושה חודשים המליצו כל 15 חברי הרשימה המשותפת, לרבות שלושת חברי בל"ד, על בני גנץ בדרך להקמת ממשלת מרכז-שמאל. זה היה צעד לא קל אך חשוב שתוצאותיו נראו מיד. בימים המעטים שבין היוודע תוצאות הבחירות ועד החלטתו של גנץ על הקמת ממשלה עם נתניהו קרה דבר כמעט חסר תקדים: שיתוף פעולה יהודי-ערבי אמיתי לא רק בבתי החולים או בשווקים, אלא במסדרונות הכנסת.
אותם ימים לוו בתמיכה מצד חלקים גדולים במחנה בהקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. אחרי שנים שבהן היה מדובר בטאבו אפילו בחלקים מהשמאל, נראה היה שהציבור יתרגל לנוכחותם הפעילה של נציגי האזרחים הערביים כשותפים לגיטימיים בהנהגה – גם אם תמיכה זו נבעה בעיקר מהרצון להחליף את בנימין נתניהו.
אבל מרגע שנסתם הגולל על הסיכוי להקמת ממשלת מיעוט, ירד שיתוף הפעולה היהודי-ערבי מראש סדר העדיפויות של המרכז הפוליטי. עבור חלק ייתכן שזה לא היה יותר מאמצעי אד-הוק להקמת ממשלה, ללא כוונה להפוך אותו לפרקטיקה יומיומית. כי שיתוף פעולה נולד בדרך כלל מתוך מפגש אינטרסים, בלי התאהבות. אלא שעוינות וחוסר אמון עלולים למנוע שיתוף פעולה גם במצב של אינטרסים משותפים.
מחיקת המחיצות בין הפוליטיקה היהודית לערבית היא הפרויקט החשוב ביותר עבור השמאל הן מבחינה ערכית והן כדרך לשוב לרלוונטיות פוליטית. כל עוד היחס לשותפות יהודית-ערבית יהיה תועלתני בלבד, בבחינת "זבנג וגמרנו" לצורכי גוש חוסם, זה לא יחזיק מעמד. דרושות שנים של עבודה ארוכה מצד המערכת הפוליטית, החברה האזרחית, התקשורת והציבור, כדי לבנות מרחב משותף שבו כולם שווים לא רק בזכותם להצביע, אלא גם ביכולתם להשפיע ולקבל החלטות.
הסכנה העיקרית בממשלה החדשה אינה השארת נתניהו בשלטון ואולי אפילו לא הסיפוח, אלא החמצת ההזדמנות לשינוי היסטורי בדפוסי הפעולה של השמאל וקבורתו לעוד שנים ארוכות. החלטתו של גנץ ליישר קו עם סרבני ממשלת המיעוט ולהצטרף לממשלתו של מי שניסה למחוק את קולם של המצביעים הערבים הייתה מכה אנושה ופגעה בלגיטימציה של הנציגים הערבים שהחלה להיבנות.
יש לקוות שהאמון שהחל להיבנות בצעדים איטיים ומדודים, והמחוות שנעשו – משני הצדדים – לא יתרסקו לחלוטין. על מנת שכך יהיה, כל מי שמזהה את עצמו עם מחנה השמאל צריכים לשלם דמי רצינות. לא דרך מחוות ריקות ואפילו לא באמצעות תקציבים נקודתיים לאוכלוסייה הערבית, אלא באמצעות שיתוף פעולה עם נציגיה.
הצורך בשיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי יישאר גם אחרי שהסערה הנוכחית תשכך, ואפילו אחרי שגנץ ונתניהו ירדו מהבמה. כמה דגלים בכיכר לא יכולים למחוק אותו.
- מיקי גיצין הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
