על עיתונות וצביעות
מחד, לא תהיה עיתונות תחקירית ללא הדלפות, אבל מאידך, ההדלפות המגמתיות משרתות את הטענה שבחקירת נתניהו יש מוטיבציה פוליטית
בן-דרור ימיני
עיתונות ועיתונים היו תמיד במוקד השיח הפוליטי. הרי יש הטיות ויש אג'נדות. יש את מחנה אנטי-ביבי בתקשורת ויש את המחנה הנגדי. בימים שקצת קשה לדרוש הגינות, ריבוי אג'נדות הוא הרע במיעוטו. אבל דבר אחד חייב להיות ברור: יש משהו חמור בקריאה לשלוח עיתונאים לכלא, או בדרישה לחקור עיתונאים, שממלאים את תפקידם, גם אם הגילויים שלהם מרגיזים, מקוממים ואפילו מגמתיים. וגם מגמתיות היא לא פשע. הרי על כל עיתונאי מגמתי אחד, שיש לו אג'נדה, יש עיתונאי אחר, או עיתונאית, עם אג'נדה הפוכה. טוב, לא בדיוק אחד על אחד, אבל בכל זאת.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
במדינות מתוקנות עיתונאים כבר נחקרו בעקבות הדלפות שהרגיזו את השלטון. גם בישראל. העיתונאי ברוך קרא נחקר באזהרה בעקבות הדלפות שקיבל מליאורה גלט-ברקוביץ', פרקליטה בשירות המדינה. כתב אישום פלילי הוגש נגדה, משום שהחוק אוסר הדלפה, גם אם עיתונות רצינית לא תוכל להתקיים ללא הדלפות.
גלט-ברקוביץ', אגב, רצתה לגרום נזק לאריאל שרון. הדלפה פוליטית. היא הורשעה ונגזרו עליה שמונה חודשי מאסר על תנאי. נגד ענת קם, שצילמה והדליפה מסמכים מתוך לשכת אלוף פיקוד מרכז, הוגש כתב אישום. היא הורשעה וישבה בכלא. העיתונאי שפרסם את מסמכיה, אורי בלאו, נחקר באזהרה, משום שהחזיק מסמכים מסווגים. הוא אפילו נמלט מהארץ מחשש שייעצר. ובארה"ב, אבירת חופש הביטוי, הוחזקה בכלא כלת פרס פוליצר, העיתונאית ג'ודית מילר, משום שסירבה להסגיר מקורות מידע. ישראל, מתברר, במצב קצת יותר טוב.
והיה עוד עיתונאי בישראל שפרסם חומר האסור בפרסום, ועיתונאי אחר קרא לפתוח נגדו בחקירה. סולידריות עיתונאית? חופש הביטוי? לא בדיוק. העיתונאי שפרסם הוא בועז גולן. הגיעה אליו קלטת משיחה שהתקיימה בין גבי אשכנזי לאביחי מנדלבליט. הוא פרסם קטע קטן מתוכה. העיתונאי שקרא לפתוח בחקירה נגד גולן הוא רביב דרוקר, שאמר: "היועמ"ש חייב לפתוח בחקירות הן נגד אוחנה (השר אמיר אוחנה, שגם הוא פרסם משהו – ב.י.) והן נגד גולן. אם הפרות גסות כל כך של צווי איסור פרסום יעברו בלי תגובה, זה יהפוך לשיטפון".
זה לא קרה לפני עשור או שניים. זה קרה לא מזמן, ב-24 בפברואר השנה. ולמה רק נגד אוחנה וגולן? הרי גם עמיתתו לערוץ, איילה חסון, פרסמה מידע מתוך קלטת שחל עליה צו איסור פרסום. אז אולי גם נגדה צריך לפתוח בחקירה?
יש הבדל בין חומרים המצויים תחת צו איסור פרסום לבין חומרים מסווגים שאסור להחזיק ואסור לפרסם, לבין חומרים שעצם ההדלפה שלהם היא הפרת חוק. זה לא אותו דבר. אלא שדרוקר עצמו, ב-2007, נחקר תחת אזהרה בגין הפרת צו איסור פרסום. ובכל מקרה, ההדלפות שדרוקר מקבל נעשות תוך הפרת החוק של המדליפים, ככל שהן מגיעות מהפרקליטות או המשטרה, גם אם לא של המפרסם. על מה שעשה דרוקר, בשם שליחות עיתונאית, עמיתו ברוך קרא כבר נחקר.
יש פה דילמה עיתונאית לא פשוטה. מצד אחד, לא תהיה עיתונות תחקירית ללא הדלפות, אבל מצד שני ההדלפות המגמתיות, מאוד מגמתיות, משרתות את הטענות שבחקירה נגד נתניהו יש מוטיבציות פוליטיות. הן פוגעות באמון הציבור במנגנון אכיפת החוק. לאליקים רובינשטיין, בשבתו כיועץ משפטי לממשלה, היה ברור שצריך לפתוח בחקירה לאיתור מדליפים. לא כדי לפגוע בשלטון החוק, להפך - כדי להציל אותו. מנדלבליט, לעומת זאת, שומר על שתיקה. עכשיו, צחוק הגורל, גם הוא קורבן של הדלפות.
ודרוקר? יש לו קופת הישגים. הוא לא היה מגיע אליה ללא מדליפים גם, וכנראה בעיקר, מתוך גורמי אכיפת החוק. כך שקצת מוזר שהוא, דווקא הוא, קרא לפתוח בחקירה נגד עיתונאי עמית שזכה בהדלפה משמעותית. ובעיקר, הוא לא לבד. הרי עיתונאֵי מחנה "רק ביבי" מפרסמים עוד ועוד ראיות שמצדיקות זיכוי, בדיוק כמו שדרוקר מפרסם ראיות שמצדיקות הרשעה. אלה ואלה רומסים את חוק הסוביודיצה, ואחר כך דורשים חקירות לאלה שלא חושבים כמותם. וביחד הם מעניקים לנו שיעור נפלא בענייני עיתונות וצביעות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
בן-דרור ימיני
מומלצים
