עובדי התרבות זועקים: "אנחנו שוקעים בבוץ"
אולמות האירועים נפתחו, החופים מלאים, המסעדות חזרו לשגרה - אבל תעשיית התרבות עדיין בהקפאה, ולעובדים שנמצאים מאחורי הקלעים, אלה שבלעדיהם שום מופע לא יכול להתקיים, נגמר האוויר. כעת, שישה מהם כותבים ל"ידיעות אחרונות" ויוצאים בזעקה משותפת: תרימו לנו את המסך
מובילי מחאת תעשיית התרבות באולפן ynet (צילום: אורי דוידוביץ', ניצן דרור)
150 אלף אנשי תעשיית התרבות נמצאים ללא פרנסה כבר ארבעה חודשים. לפי שעה מחאתם שנמשכת כבר שבועות ארוכים, על המשך ההגבלות על קיום אירועי תרבות בעוד אולמות האירועים כבר הורשו לפתוח את שעריהם, לא הניבה פרי. עם זאת, שר האוצר ישראל כץ צפוי לדרוש היום (ד') בישיבת קבינט הקורונה להציב תאריך יעד לפתיחה מלאה של אירועי התרבות, לפי כללי התו הסגול. להלן עדויותיהם של שישה מאנשי התעשייה, שכתבו ל"ידיעות אחרונות" על מצבם הכלכלי החמור.
"עצב שאי אפשר לתאר": עדן לוי, 29 | מאפרת
מאז תחילת מרץ כל הענף שלנו קרס. כל הפרנסה של כולנו נעצרה בבת אחת. אם בתחילת הסגר, כשישבנו כולנו בבתים ולמדנו את המצב החדש, עוד הייתי סוג של אופטימית וחשבתי שמדובר בתקופה קצרה שתחלוף ונצחק כולנו שהייתה – הרי שצוחק מי שצוחק אחרון.
הדמעות לא מזיזות למקבלי ההחלטות. עדן לוי(צילום: יריב כץ)
מישהו צריך להבין שאנחנו לא שקופים. אנחנו אנשים שעובדים מסביב לשעון, ואני אישית מתגעגעת לחזור לאפר את האמנים. ובענף שלי, ב-2020 זה לא רק איפור במייק-אפ: מדובר בטיפולי זוהר שמתחילים הרבה לפני המופע של הזמרת או של השחקנית הוותיקה שעולות לבמה. בכולנו הקורונה הכתה, את כולנו היא שיתקה.
כולי תקווה שמישהו ישמיע את קולי בשם האחים והאחיות שלי בענף התרבות שכולו קורס לי מול העיניים. זה עצב שאי אפשר לתאר, שפוגע אפילו בבריאות הנפש של חלקנו. אני עומדת להתחתן באוגוסט עם בחיר לבי, ומצב הרוח בקאנטים. אני מקווה שתהיה ישועה לענף שלי, וכשאכנס מתחת לחופה כל הסיוט הזה כבר יהיה מאחורינו.
"איך אפרנס את ילדיי?": שחר גולדי, 42 | מפיק אירועים
הפקת אירוע היא עניין של כמה ימי עבודה אינטנסיביים עם תמורה מספקת: לראות את ההנאה והשמחה בקהל שמגיע לצפות המופע. אבל מאז שפרץ המשבר, שיתקו לנו את המנוע שגורם לכולנו ליהנות בשעות הפנאי ולהתנתק מחיי היום-יום.
הנזק טוטאלי. שחר גולדי(צילום: דנה קופל)
לא יכול להיות שהחודשים עפים לנו מתחת לאף ואת העובדים, על כל משרותיהם, אף אחד לא רואה. לא סופרים אותנו, והנזק הוא טוטאלי. אין לנו ישועה או גלגל הצלה.
אי-אפשר לקום בבוקר בלי פרנסה. זה לא ייתכן שלא מבינים את מהות הבעיה של הענף שרק רוצה לחזור לשגרה. הקודקודים בממשלה מבטיחים לנו עזרה כל הזמן, אבל גם אני לא קיבלתי עד רגע זה אפילו שקל. אז שמישהו כבר יסביר לי: איך אפרנס את ילדיי, ואת כל שרשרת הספקים שתלויים בנו?
"הנשמה של כולנו בוערת": ליאור טבת, 59 | סאונדמן
ב-7 במרץ הייתה הפעם האחרונה שעבדתי על במה, במסגרת הופעה של הראל סקעת בחולון מול קהל שכולו היה נשים. דקה אחרי נחת עלינו המבול, והקורונה הכתה קשות בענף שממנו אני מתפרנס מאז שאני בן 18. מעל 40 שנה אני עובד יומם וליל במקצוע שאני מאוהב בו.אז הייתה מחלה בשם קוביד-19. אוקיי, הבנו. נבהלנו ופעלנו לפי כל ההנחיות. אנחנו עדיין נשמעים למשרד הבריאות. מה כל זה קשור לעובדה שרק אותנו, אנשי הבמה והתרבות בישראל, לא מחזירים לעבודה?
הנשמה בוערת. ליאור טבת(צילום: דנה קופל)
יצאנו להפגין בפארק צ'ארלס קלור לפני כמה שבועות יחד עם מיטב האמנים. חשבנו שנגענו בלב האומה. אבל בזמן שהקהל עוקב אחר תאריכי המופעים ושותה בצמא את כל הכרטיסים, אף אחד בממשלה לא באמת סופר אותנו. אנחנו לא מעניינים את הצמרת של מקבלי ההחלטות. נראה שראש ממשלת יוון מעניין את הממשלה יותר.
חבל. קהל שלם בציבור הישראלי משתוקק לחזור וליהנות מהצגה טובה, ממופע מעולה, ובכלל מחיי בידור ותרבות. אבל המדינה החליטה להכניס את כולנו להדממה. עד מתי? הנשמה של כולנו בוערת, ומייחלת לפתרון מהיר.
"אנחנו שוקעים בבוץ": רונן נג'ר, 46 | מעצב תאורה
מאז תחילת מרץ כל העבודות פסקו. ואני לא מתכוון רק להופעות, אלא גם לאירועים של חברות גדולות, לצד אירועים עסקיים.התחום שלנו הוא רחב אופקים: תמיד חושבים שהפגיעה היא רק במופעים שנעצרו, אבל תחום הבידור והתרבות בארץ כולו נעצר עבורי ועבור הקולגות שלי. ולא חזר עד עצם היום הזה.
"חלק פשוט ייעלמו מהזירה". רונן נג'ר(צילום: יריב כץ)
הגיע הזמן שהמדינה שלנו תכניס את היד עמוק לכיס ותסייע לענף התרבות. אין שום תועלת בכך שמאפשרים ל-250 אנשים להיכנס לאולם. מה אנחנו, חתונה? לאן הגענו? איך אפשר לוותר על ענף התרבות במדינה יהודית?
מיום ליום אנחנו טובעים יותר ויותר במבול שהקורונה יצרה. אפשר למצוא פתרון יצירתי ולסייע כלכלית לענף כדי להושיע אותו מהתהום. אני, למשל, עבדתי עם התאורן דקר אזולאי לפני שנה באירוויזיון שהתקיים בתל־אביב. והיום כלום. הכל באפלה.
אנחנו שוקעים בבוץ, וחלקנו פשוט ייעלמו מהזירה.
"במקום הכי נמוך": ציון מזרחי, 28 , וקורי בן יהודה, 32 | מנהלי במה
"המענק הזעום שקיבלתי מהאוצר כעצמאי לא מהווה אפילו 30 אחוז מההכנסה שלי בשגרה", אומר ציון.
ציון מזרחי וקורי בן יהודה(צילום: יריב כץ)
קורי: "בנוסף למקצוע שלי כמנהל במה, אני גם נגן בעצמי, ואין אפילו הופעה אחת קטנה לרפואה בקרוב. אין על מה להישען יותר. הענף שלנו נמצא במקום הכי נמוך שיכול להיות. תראו אותנו: אנחנו כאן, משוועים לחזור לעבוד. אם המדינה מחליטה שצריך לקרקע את המטוסים שלה לצד האמנים ואנשי התרבות בארץ, אין בעיה. רק שמישהו יחליט כבר לתת לנו מענקים בהתאם בזמן שאנחנו יושבים בלי פרנסה, ולא של שני שקלים וחצי".
לפנייה לכתב/ת 
מחאת אנשי התרבות
צילום: עמית שאבי
מומלצים
