ארדואן הכובש מקים אימפריה טורקית חדשה
בדרך להשגת מטרותיו הכלכליות והמדיניות מחדש שליט טורקיה את ההגמוניה של האימפריה העותמאנית בעולם המוסלמי ובמזה"ת. המעורבות הצבאית שלו בלוב וההשתלטות על הים התיכון מלמדות שהוא לא חושש מאף כוח אזורי אחר, אולי חוץ מאיראן וישראל. תמונת מצב אזורית – חלק ב'
בעוד רוב השליטים והמשטרים במזרח התיכון, כולל באיראן, מורידים את פרופיל הפעילות הצבאית והמדינית שלהם בגלל מגפת הקורונה ובהמתנה דרוכה לתוצאות הבחירות בארה"ב – רג'פ טאיפ ארדואן מסתער קדימה. הנשיא הסמכותני של טורקיה שואף כעת בגלוי, כמו איראן, להפוך את ארצו למעצמה אזורית ואולי בהמשך גם עולמית, והוא לא מהסס להפעיל כוח צבאי כדי להשיג את יעדיו האסטרטגיים.
- המתנה אסטרטגית: איראן מחכה לבחירות בארה"ב - לחלק הראשון לחצו כאן
תשומת הלב של הציבור בארץ ממוקדת כרגע בקורונה ובהשלכותיה, וקצת באיראן ובסיפוח. אבל בעוד זמן לא רב אנו עלולים להתעורר ולגלות שלפתח דלתנו צמח גורם כוח שיש לו פוטנציאל לא מבוטל להוות איום אסטרטגי על מדינת ישראל. לכן חשוב מאד לעקוב אחרי המדיניות והמעשים של ארדואן.
השליט הטורקי הגדיר לעצמו ולארצו ארבעה אינטרסים אסטרטגיים שאותם הוא מקדם בימים אלה באגרסיביות בכל האמצעים הצבאיים, הדיפלומטיים והכלכליים העומדים לרשותו:
1. להחזיר לטורקיה את המעמד של מעצמה ההגמונית שאיבדה אחרי תבוסת האימפריה העותמאנית במלחמת העולם הראשונה. לשם כך הוא מקדם את הרעיון האסטרטגי המכונה "המדינה הכחולה", שלפיו תובעת טורקיה לעצמה זכויות מים כלכליים בשטחי ים נרחבים בים התיכון (כולל במימי איים יווניים אחדים ובראשם כרתים), בים האגאי ובים השחור.
זכויות מים כלכליים נותנות לטורקים שליטה על זיכיונות נפט וגז וכן על הדיג והתובלה הימית. כדי לממש אסטרטגיה זו הוא מחזק בקצב מהיר את הצי הטורקי. בשנה שעברה הוא השיק ספינת טילים ראשונה מתוצרת ארצו והוא בונה כעת גם נושאת מטוסים ושש צוללות בשיתוף פעולה עם טיסנקרופ הגרמנית.
2. אינטרס שווה בחשיבותו להחזרת העטרה ליושנה של אנקרה – ונובע ממנו - הוא האינטרס הכלכלי. הכלכלה הטורקית נפגעה מהקורונה אבל עוד קודם לכן הראתה סימני מיתון. עקב אכילס מרכזי שלה היה ועודנו מחסור באנרגיה זמינה וזולה לתעשייה הטורקית המתפתחת במהירות, כולל תעשיות ביטחון ומספנות. ארדואן פועל כעת באגרסיביות להבטיח לכלכלת ארצו נפט וגז זולים לשנים רבות. היעד הקונקרטי הוא להשתלט על חלק ניכר משדות הגז והנפט הימיים ובמקביל לקשור בריתות ארוכות טווח עם יצרניות נפט שזקוקות כעת לעזרה ויהיו תלויות בחסדיה של טורקיה לטווח ארוך.
3. האינטרס הביטחוני הראשון במעלה של טורקיה הוא סיכול השאיפות הלאומיות הכורדיות. בטורקיה מיעוט כורדי גדול המונה יותר מעשרה מיליון בני אדם שחי בדרום מזרח המדינה. הממשלה באנקרה חוששת כמו קודמותיה – ובצדק - שהכורדים הטורקים מנסים לקרוע חבל ארץ זה ולהקים מדינה בשטחים נוספים שיקרעו מאיראן, מסוריה ומעירק. מחתרת ה-PKK מקדמת רעיון זה ואנשיה מבצעים פיגועים בטורקיה מבסיסים שלהם בצפון עיראק ובאיראן.
4. האינטרס הרביעי שעליו ארדואן לא מרבה לדבר הוא האינטרס הדתי. עד קריסתה הייתה האימפריה הטורקית מרכז העולם המוסלמי. כמאל אתאטורק (מוסטפה כמאל), שהקים את המדינה הטורקית החדשה, שם לו ליעד להפוך אותה לחילונית ומודרנית. ארדואן, מוסלמי אדוק, רוצה להחזיר את הגלגל כמה סיבובים לאחור ואף להחזיר לטורקיה את מעמדה כמגן ומוביל הזרם הסוני באיסלאם.
זו אינה גחמה אישית. ארדואן ומפלגתו משתייכים לזרם האיסלאם פוליטי – כלומר "אחים מוסלמים" – שמהווה כעת את הרוב בטורקיה, בעיקר באזורים הכפריים. מכאן התמיכה הנחושה שלו באחים המוסלמים במצרים ובחמאס בעזה. זה גם הרקע לעוינות כלפי ישראל, כלפי האיחוד האירופי ואפילו כלפי ארה"ב. זו גם הסיבה שטורקיה העניקה בחשאי סיוע ושירותים למדינת החליפות שקיימה דאעש עד שהוכנעה.
מיליציות בלוב וגז בים התיכון
בין ארבעת האינטרסים הללו, הכלכלי הוא כנראה החשוב ביותר. דוגמה לאופן שבו ארדואן מקדם אותם היא הברית שכרת עם ממשלת מערב לוב שמושבה בטריפולי. אחרי שחתם עימה בסוף השנה שעברה על הסכם מים כלכליים המעניק לטורקיה שליטה למעשה במימי מרכז הים התיכון, הוא שלח כוח צבאי לעזור לממשלתו של פאיז סאראג' להילחם באויבה הגדול - גנרל חליפה חפתר שבסיסו בעיר בנגאזי שבמזרח לוב. הוא מפקד על צבא השבטים של מזרח ודרום לוב שאינם מקבלים את מרות הממשלה בטריפולי.
רוסיה, ארה"ב, רוב מדינות ערב כולל איחוד האמירויות, וכן צרפת ורוב מדינות האיחוד האירופי תומכות בחפתר. מנגד, האו"ם מכיר בממשלת סאראג' בטריפולי שבה תומכות טורקיה, קטר ואיטליה.
כמעט שנתיים שרר תיקו בין המחנות למרות הסיוע - כולל האווירי - שחפתר קיבל מוולדימיר פוטין ומבעלי בריתו האחרים. בסוף 2019 נדמה היה שממשלתו של סאראג' עומדת להפסיד את השליטה בטריפולי וזו הייתה ההזדמנות שארדואן חיכה לה.
בכוח ששלח שליט טורקיה ללוב, אחרי שסאראג' נענה לדרישות אנקרה, משרתים חיילים טורקים ולצידם אנשי מיליציה ערבית-סורית שהטורקים גייסו מקרב עריקי צבאו של אסד שברחו מארצם (גם ארדואן למד להפעיל "שליחים" כמו איראן, והוא עושה זאת גם בחזיתות אחרות שבהן הוא פעיל).
אבל מה שחשוב ומעניין הוא שכוח המשלוח הטורקי שהחל בסוף 2019 והפעיל אמצעי לחימה אוויריים ומודיעיניים מודרניים, כולל מטוסים חמושים ללא טייס, הצליח להטות את הכף בתיקו המתמשך בלוב. לאחרונה נאלץ חפתר, בלחץ הכוחות הטורקיים, לסגת מזרחה מפרברי טריפולי והוא מסכים להפסקת אש עם אנשיו של פאיז סאראג'.
טורקיה השיגה את יעדה ובגדול. הברית עם לוב המערבית מבטיחה לתעשייה הטורקית אספקת נפט זול בשפע, והסכם המים הכלכליים מאפשר לארדואן לסכל את הנחת צינור גז מהשדות הימיים של ישראל וקפריסין, ליוון ולאיטליה.
ארדואן טוען לבעלות על חלק מזיכיונות הגז של קפריסין ומאיים למנוע את הנחת צינור ה-east med עד שלא יקבל את מבוקשו. כדי לתת תוקף לדרישותיו הוא שלח לפני כמה חודשים ספינת קידוח מלווה בספינות תותחים וטילים לשטח הימי שמול הרפובליקה הטורקית השנויה במחלוקת בשטח שנכבש ב-1974 בצפון קפריסין. הכוח הזה נתקל בספינת חקר ישראלית ופשוט גירש אותה מהאזור.
לא מתעסק עם פוטין. ועם ישראל
הסיפור הלובי מדגים היטב איך פועל ארדואן באופן נחוש וממוקד כדי לקדם כמה אינטרסים אסטרטגיים שלו בעת ובעונה אחת. האינטרס הטורקי היחיד שאינו מקודם בלוב הוא המלחמה בכורדים. אבל על כך פיצה את עצמו ארדואן כשכוחותיו הנחיתו לפני שבועיים מהלומה אווירית בהיקף ובעוצמה חסרי תקדים על בסיסי ה-PKK בשטח האוטונומי הכורדי בצפון עירק, ובשבוע החולף פלשו לשם במבצע חפש והשמד גדול שגרר גינוי בין לאומי מקצה לקצה.
מהלך דומה עשה ארדואן כשפלש בשנה שעברה לצפון סוריה בכוח מעורב של חיילים טורקים ומיליציית הפליטים סורים. כוחותיו נמצאים שם בשל יעד בעל אופי דתי: למנוע מצבא סוריה, מרוסיה ומהאיראנים לטבוח באיסלאמיסטים המורדים המתבצרים בחבל אידליב, להילחם בכורדים תושבי האזור, לגרש אותם מקרבת הגבול הטורקי ולהחזיר לטורקיה שליטה בשטחים שלטענתה המעצמות המנצחות גזלו ממנה בהסכמי סוור אחרי מלחמת העולם הראשונה.
בניגוד לאיראן, ארדואן לא מנסה אפילו להסוות את כוונותיו ואת מעשיו. הוא לא נזקק לחתרנות כדי לקדם את מטרותיו אלא עושה זאת באמצעות הפעלה ישירה של כוח. הוא שש להתעמת עם כל מי שעומד בדרכו, כולל עם בני בריתו בנאט"ו, עם האיחוד האירופי, עם רוב מדינות ערב (חוץ מקטאר שבה יש לטורקיה בסיס צבאי) ואפילו עם נשיא ארה"ב. לדונלד טראמפ, שלעיתים נראה כאילו הוא פוחד מהסולטן הניאו-עותמני, יש נטייה מוכרת להעריץ ולהתבטל בפני רודנים ומנהיגים סמכותניים (רודנים לייט). ארדואן הוא אחד מהם.
עם זאת ארדואן נזהר שלא להתעמת עם פוטין, עם האייתוללות בטהרן ועם ישראל. זאת מפני שפוטין יכול לפגוע אנושות בכלכלת טורקיה, לרוסיה יש כוח צבאי שצריך להתחשב בו וארדואן זקוק לשיתוף פעולה רוסי בסוריה. המשטר בטהרן הוא אמנם אויב אידאולוגי-דתי ומתחרה על ההגמוניה האזורית, אבל האיראנים הם שותפים כלכליים חשובים ויש להם כוח צבאי.
כנ"ל ישראל. ארדואן ראה בפרשת המאווי מרמרה שישראל לא מהססת להפעיל כוח ויודע שהיא שותף סחר ותיירות חשוב, ולכן הוא מורתע ונמנע מלהתגרות בנו.
לפנייה לכתב/ת 
