"קופיקו" כמייצג ישראל השנייה

גם הוא הגיע בשנות ה-50 מאפריקה ונתפס ע"י החברה כפראי וחסר תרבות. על החתרנות החברתית בסדרת הספרים של תמר בורנשטיין-לזר ז"ל

ד"ר דבורה לדרמן דניאליפורסם: 20.06.20 , 11:18

תמר בורנשטיין-לזר וקופיקו(צילום: יובל חן)

מותה השבוע של יוצרת "קופיקו" המיתולוגי, תמר בורנשטיין-לזר, השיבה לתודעה הציבורית את סדרת הספרים האהובה שכתבה, אך עדיין מעטים מהקוראים לאורך השנים מודעים לרובד החברתי-ביקורתי שלה. "קופיקו" עשוי להתפרש כסאטירה נוקבת וביקורתית העוסקת ההיררכיה המעמדית-חברתית-תרבותית-עדתית שאפיינה את ישראל משנות ה-50 והלאה, כפי שהרחיב עליה החוקר והמשורר עמוס נוי במאמרו בכתב העת "פנים" ב-2011.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הספר הראשון נכתב ב-1958 ועסק באורח חייתי ופרוע מאפריקה, שהגיע בדרך לא דרך אל משפחה ארץ-ישראלית טיפוסית לכאורה, ופורע בה את הסדר הנהוג והמקובל. החיה הפרימיטיבית והלא מתורבתת פורצת אל חייה של המשפחה ומעוללת תעלולים - בדרך כלל כתגובה להתייחסות שאינה מכירה באנושיותה, מזלזלת בה, מדירה אותה או מתנכרת לה.

קופיקו לא מוזמן להשתתף בפעילויות המשפחתיות-שכונתיות השונות, הוא חש שמתנכרים לו ולא משתפים אותו, ולכן הוא משקר, גונב, מלכלך, מזהם ומחריב, מה שמעורר כלפיו יותר איבה והתרחקות מסביבת ה"בוגרים המתורבתים".

באופן לא מפתיע, המציאות החברתית-תרבותית בישראל באותן שנים מכילה בתוכה מערך כוחות מקביל לזה המתואר בספר. בישראל של שנות ה-50 וה-60 מגיעים לארץ עולים מאפריקה – גם הם זוכים להתייחסות של פראים - וההגמוניה בארץ, המורכבת מיוצאי אירופה, חוששת שהם עלולים לזהם את תרבותה ה"לבנה".

נוי מציין במאמרו כמה ציטוטים אקראיים ומוכרים מהציבוריות הישראלית ומתקשורת המיינסטרים של ימי ראשית המדינה שתומכים בתזה הזאת:

"זוהי עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ… לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים… צורות חיים אלה מביאים האפריקאים למקומות יישוביהם" (אריה גלבלום על העולים מצפון אפריקה, עיתון הארץ, 22 אפריל 1949).

"כעבור עשרות שנים מועטות נהייה כולנו עדות המזרח" (עדה מיימון, דברי הכנסת ק"ט, 24 בינואר 1950).

"אם אתה מעביר עשרה ילדים ממעברה או ממחנה למקום יישוב קבוע, וילדים אלה משחקים עם ילדים אחרים, אתה יכול להיות בטוח כמעט שהעברת את המחלה" (פרופ' חיים שיבא, מזכר לסוכנות).

עלילות קופיקו חושפות, גם אם באופן לא מודע כפי שנטען במאמרו של נוי, את החשש של הקבוצה ההגמונית בארץ, האשכנזית והחילונית, מהשפעתם השלילית של העולים המזרחים, שנתפסו כבעלי מנטליות חייתית נחותה וזרה, המאיימת לערער את הסדר "התקין", "הלבן" ו"הרצוי" שנוצר בצלמה של אותה קבוצה שלטת.

תביעתו של קופיקו להכרה בו כשווה, שותף ושייך, מתבטאת במעשים אנטי-סוציאליים, שהם תוצאה של הרחקתו והשפלתו. קופיקו שואף להיות ילד ישראלי רגיל, אך חברת המבוגרים מרחיקה אותו ומתנכרת לו. מצב זה מקביל לתהליך שעברו עולי ארצות האיסלאם וילדיהם בניסיון להשתלב כישראלים, ניסיון שנתקל בהדרה, הרחקה, השפלה ותיוג המזרחים כבעייתיים, פראיים ופרימיטיביים.

סדרת ספרי "קופיקו" רלוונטית היום אף יותר מתמיד. בתקופה שבה טיעונים על אודות ישראל הראשונה והשנייה נמצאים במרכזו של סדר יום הציבורי והפוליטי, אבחנה בין מנטליות של קונצרטים למנטליות של דרבוקה עדיין מדוברת ומורגשת, וסלקציות על רקע צבע עור עדיין מתרחשות במוסדות חינוך כמו גם במועדונים בישראל - יש ליצירתה החכמה, פוקחת העיניים והביקורתית (גם אם לא בכוונה מודעת) של היוצרת בורנשטיין-לזר, תפקיד חשוב בחשיפת יחסי השליטה ומנגנוני הדיכוי החברתיים והתרבותיים שעדיין פועלים בחברה הישראלית.

מעבר לכך, הרי שהקוראים הפוגשים בדמותו של קופיקו דרך כתיבתה מזדהים דווקא איתו, נציגו של המיעוט המופלה לרעה, ולא עם חברת המבוגרים הדכאנית. מכאן, שהספר מכיל בתוכו גם מסר חברתי חינוכי חשוב וחיוני של תיקון, שינוי ואיחוי, מסר שהחברה הישראלית הלא-שוויונית והמשוסעת, זקוקה לו היום, אף יותר מתמיד.