השב"כ נדבק בקורונה
במשך שנים מתאמץ הארגון לפעול בשקט ונזהר לחרוג מהקונצנזוס הישראלי. ואז הוא הושלך לקלחת המגפה ומצא את עצמו במרכז הוויכוח הפוליטי
ראש שב"כ נדב ארגמן לא האמין שזה קורה לו. האיש שכל חייו מתנהלים בצל, שמגיח באופן נדיר לחדר הישיבות של ועדת חוץ וביטחון, מוסר הצהרה קצרה וחוזר לאפלה, מוצא לפתע את שמו, תמונתו ובעיקר את דבריו מרוחים לאורכם ולרוחבם של שערי העיתונים ומהדורות החדשות. הנה הוא מתווכח עם ראש הממשלה, ה"בוס" שלו, מתדיין עם שרי הפנים והבריאות, והכי גרוע - מוקלט. איפה כל מערכות הגילוי והסינון של השב"כ כשצריך אותן. בקודש הקודשים, בקבינט, נמצאים חברים עם מכשירים הקלטה ומתעדים אותו. אני מסכים עם ראש הממשלה: כזה עוד לא היה לנו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אבל במחשבה שנייה אין לארגמן על מה להצטער. עכשיו יודעים שהוא צדיק. איך? מלאכתו נעשתה בידי אחרים. בידי המדליפים. הם הבליטו את עמדתו השקטה, השקולה והתקיפה: תוציאו את שב"כ ממגפת הקורונה. איך אמר לראש הממשלה? "אני מאוד, מאוד, מבקש".
מלכתחילה שב"כ לא היה להוט לתפקיד שהוטל עליו. את המערך הטכנולוגי המופלא שלו הוא בנה כדי להילחם, כמו כל שירות חשאי בעולם, באויבי המדינה מבית ומחוץ. הוא הגיע להישגים נדירים בשילוב של עבודת שטח עם מודיעין אנושי ומודיעין טכנולוגי. בכל העולם לומדים ההצלחות האלה.
ארגונים לביטחון פנים בעולם אינם פופולריים, כולל במשטרים דמוקרטיים. הם מהלכים על חבל דק, בין מותר ואסור. שב"כ, באופן שונה מעמיתיו בעולם, נהנה מיוקרה, אמינות ואמון הציבור. הוא עבד קשה כדי להגיע למעמד הזה. תחילה היה הש"י, שירות ידיעות, ארגון מודיעיני חצי פוליטי, שלפני קום המדינה ואחריה פעל נגד מפלגות ואישים פוליטיים כזרועו הארוכה של דוד בן גוריון.
קו פרשת המים היה מלחמת ששת הימים. שב"כ היה לארגון למלחמה בטרור שגדל והתעצם בתקציבים ובמשאבי אנוש. פריסתו בשטחים ויכולותיו לסכל טרור היו למשענות החשובות של ביטחון ישראל. הוא למד להפריד בין הסוגיות הפוליטיות של אחזקת השטחים ושליטה בעם אחר לבין הסוגיות הביטחוניות, וסיפק, יחד עם צה"ל והמשטרה, מעטפת ביטחון שבתוכה מתנהל הוויכוח הציבורי והפוליטי.
לצד זאת, שב"כ מעורב עמוק בדיוני ממשלה, כולל בהצעות חוק, בפעילות כלכלית (סין), בסייבר ואפילו השמיע דעתו בסוגיית התקיפה באיראן (נגד).
שב"כ גם למד תקשורת. האינתיפאדה הראשונה והשנייה לימדו אותו על חשיבות הדיפלומטיה הציבורית. הוא בנה ארגז כלים משלו במלחמה על התודעה כלפי הפלסטינים והיה שותף למבצעי תודעה עם צה"ל. "סיכול תודעתי", הייתה טרמינולוגיה חדשה שאימץ הארגון.
באותה עת הוא גם פתח לשכת דוברות, לראשונה בתולדותיו, וביסס את יחסיו עם התקשורת. הוא הבין שעליו לנהל את יחסי הציבור שלו בעצמו. עיתונאים יודעים שהם יכולים לפנות אליה, והם ייענו במהירות, ביסודיות ובעיקר באמינות. אמינות שב"כ היא נכס אדיר וראוי להערכה.
בדרכו העקבית, "השירות" התנער ממחדלי עבר כגון קו 300, האיחור בפיצוח המחתרת היהודית, רצח רבין, רצח רחבעם זאבי ועוד חקירות כושלות. הארגון השתקם, העביר את חוק השב"כ ומיקם עצמו במרכז הקונצנזוס הלאומי. בעשורים האחרונים תרגמו זאת ראשי שב"כ ובכירים שפרשו למונחים פוליטיים: עמי איילון, גדעון עזרא ז"ל, ישראלי חסון, אבי דיכטר, יצחק אילן ואפילו כרמי גילון ויובל דיסקין היו לשחקנים מרכזיים בזירה הפוליטית.
ואז באה מגפת הקורונה וראש הממשלה בנימין נתניהו החליט לירות בתותחים הכבדים ביותר. בתוך מצב החירום הוא הפעיל את שב"כ כדי לאתר חולים והדבקות. זה עבד לזמן קצר, אבל ארגמן ואנשיו חשו מהר מאוד שהארגון יצא נפסד. הקורונה הוציאה אותו מתחום הקונצנזוס, השליכה אותו לתוך הוויכוח הציבורי - וגרוע מזה, הפוליטי.
אזרחי ישראל לא רוצים מעקב של שב"כ אחר תנועותיהם. להילחם בטרור, במחבלים? בוודאי, אבל לא באזרחי ישראל. המידע הזה הוא אישי, פרטי, חטטני, ומי יודע לאן יגיע בסופו של דבר. הרי זו ישראל, מדינת ההדלפות. אכן, הגולם הטכנולוגי, המתוחכם הזה, קם על יוצרו.
בסוף השבוע הזה ארגמן מבקש לסגת בכבוד, לחזור בשקט ללשכתו ולהילחם בטרור ולא בקורונה. אם שכח, על קיר לשכתו מופיעה סיסמת השב"כ: "מגן ולא יֵראה".
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה מטעם המכון ללימודי ישראל. היה חבר כנסת ודובר צה"ל. ספרו "מלחמדיה" עוסק במלחמה על התודעה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
