מאות אלפים לנתניהו, והמובטלים שלא יראו בקרוב שקל: "ניזרק לכלבים"
רונית (55) תשקול לקחת הלוואה מאמהּ הקשישה, עדנה (64) חושבת לעזוב את הארץ, ענת (64) בוכה בכל יום, ואריאל (24) - שמקבל טיפול פסיכולוגי - חרד לגורלו. ברקע הטבות המס שאושרו לרה"מ, ישראלים רבים שנגרעו משוק התעסוקה לא יהיו זכאים באוגוסט לדמי אבטלה: "לא יהיה ממה לחיות"
ג'ורג' עמאר (20) מירושלים עבד כמלצר בבית מלון, הוצא לחופשה ללא תשלום (חל"ת) בתחילת משבר הקורונה ועד כה לא מצא עבודה חדשה. בעתיד הקרוב, ממש בעוד חודשיים, הוא כבר לא יהיה זכאי לקצבה מהביטוח הלאומי. "אני מפחד שהכסף ייגמר לי", סיפר אתמול (ג') עמאר שנמנה עם 469 אלף מובטלים שזכאותם לדמי אבטלה תסתיים עד סוף אוגוסט. וכל זה קורה כשבכנסת אושרו לראש הממשלה בנימין נתניהו הטבות מס בשווי של קרוב למיליון שקל.
התפשטות הנגיף הובילה לקריסה בשוק העבודה. מאות אלפי ישראלים שבתו ממלאכתם והסיכוי שלהם למצוא כרגע תחליף אינו גבוה. אף על פי שהמשק חזר ברובו לסוג של שגרה, בסוף מאי נרשמו בלשכות התעסוקה קרוב למיליון בני אדם. דו"ח של שירות התעסוקה, שהתפרסם בשבוע שעבר, העלה כי שיעור החזרה לעבודה נמוך במיוחד בקרב ארבע קבוצות, בהן מבוגרים בני 55 ויותר שמהווים 15% מהמובטלים, וערבים עם 9% מכלל מחוסרי העבודה.
לפי נתוני הביטוח הלאומי, ביוני תסתיים הזכאות של 262 אלף איש לדמי אבטלה - כש-134 אלף מהם לא יקבלו שקל עבור חודש זה, ו-128 אלף יקבלו דמי אבטלה. עד סוף יוני יצטבר מספר המובטלים שזכאותם הסתיימה ל-374 אלף - מתוכם 112 אלף עוד יקבלו בחודש זה דמי אבטלה חלקיים. עד סוף אוגוסט, כאמור, תסתיים תקופת הזכאות של 469 אלף מובטלים. 100 אלף מתוכם יקבלו בחודש זה דמי אבטלה חלקיים.
הבעיה בחודש הנוכחי קשה במיוחד בהתייחס לצעירים, שתקופת הזכאות שלהם קצרה. 71% מהמסיימים את הזכאות לדמי אבטלה ביוני הם צעירים עד גיל 27. באוגוסט הבעיה תחריף: 56% ממסיימי הזכאות לקצבה הם בני 28 ויותר, בהם בעלי משפחות רבים עם ילדים.
מוחמד אבו אלהווה (20) מהר הזיתים בירושלים עבד בבית מלון בחדר אוכל. בעקבות המשבר הוא הוצא לחל"ת ועדיין לא הוחזר לעבודה. "העבודה שלי קשורה לענף התיירות ועד עכשיו לא החזירו אותנו כי אין עבודה. מאז שהוצאתי לחל"ת אני מחפש עבודה אבל לא מצאתי עדיין. באזור שאני גר אין היצע גדול של עבודות. באופן כללי יש תחושה שלערבים יותר קשה למצוא עבודה. בנוסף, אנשים מפחדים עדיין מקורונה, אז מעדיפים לשמור על מרחק וכך זה מורגש אצלי כשעדיין לא חזרנו לשגרה".
הוא הוסיף: "אני עדיין צעיר ואפילו לא סיימתי את הלימודים וקשה לחיות ככה. כרגע אני חי מדמי אבטלה שאני מקבל מביטוח לאומי אבל חי בחששות גדולים כי 2,000 שקל שקיבלתי ממש לא מספיקים לי. אני מאוד מודאג מהמצב במיוחד עכשיו שעדיין לא מצאתי עבודה. בזמן שהתפנה לי אני ממשיך לחפש באינטרנט ובין חברים ומקווה למצוא בקרוב ולחזור לשגרה. אני מתגעגע לשגרה. התעייפתי מלא לעשות כלום".
ג'ורג', שעבד כמלצר בירושלים, עדיין מחפש עבודה. "מאז הסגר של הקורונה אני מובטל ומחפש עבודה בכל מקום אפשרי. בתחום שבו עבדתי, שקשור לתיירות ולבתי מלון, אין מה לחפש כי הכול עדיין סגור, במיוחד בירושלים.
"כרגע אני מצליח לחיות מדמי האבטלה שאני מקבל אבל גם זה ייגמר לי בקרוב ואני מודאג מאוד ממה יהיה. זה לא קל לא לעשות כלום. אני ממש מחכה שייגמר המצב הזה וכולם יחזרו לשגרה ואמצא עבודה".
"זה מצב עצוב ועגום"
רונית צ'בינר (55) מרמת גן עבדה בתחום תיירות חו"ל במשך 34 שנים, כשמתוכן 20 שנים בהשכרות רכב לחו"ל. גם היא מצאה עצמה מובטלת. "הוצאתי לחל"ת בחודש מרץ והאריכו לי עד ספטמבר, אבל במאי המעסיק ראה שהם לא מקבלים תמיכה מהמדינה והחליטו לפטר אותי. אני נזרקתי אחרי שנים של עבודה והמעסיק שלי לא יכול להחזיר אותי.
"הממשלה זרקה אותנו לכלבים. אנחנו הענף הכי נפגע והכי חשוב ואנחנו לא קיבלנו כלום. אנחנו מתחילים את החיים התעסוקתיים שלנו מאפס. זה לא ייתכן. אני כועסת על הממשלה. היום אפילו לא נותנים קורסים בשירות התעסוקה כדי שנקבל בגינם דמי אבטלה. אפילו וורד בסיסי או אופיס אני לא יודעת כי עבדתי שנים בתחום מסוים. בגיל 55 למצוא עבודה זה מאוד קשה. אני לא מתמצאת בתחומים אחרים. זורקים אותנו ואנחנו צריכים להמשיך להתקיים. זה מצב עצוב ועגום".
צ'בינר, שנמצאת ארבעה חודשים בבית, מנסה למצוא עבודה חדשה אך לטענתה בהיעדר ניסיון בתחומים אחרים - קשה לא למצוא תחליף. "החששות הם בעיקר מחוסר ניסיון בתחומים אחרים או במקצוע אחר. אני רוצה אפילו להיות מטפלת בגן ילדים, אבל אין לי ניסיון. אין לי איך להתחרות במצב אבטלה של מיליון איש. אנחנו מתחילים כזקנים, כמו צעירים, ממש מאפס.
"הכסף של דמי האבטלה ייגמר עוד חודשיים ואם אני לא אמצא עד אז עבודה - איאלץ אולי לקחת הלוואה מאמא שלי. מעבר לזה אין לי הרבה מה לעשות. אנחנו שכל החיים עבדנו, שילמנו מסים וביטוח לאומי, המדינה לא באה לקראתנו. לא חלמתי אי פעם שבגיל שלי אצטרך לחפש עבודה בשוק אבטלה כזה. לרוב האנשים המבוגרים תהיה בעיה למצוא עבודה. אני עוד 8 שנים יוצאת לפנסיה וזה יכול להוות מכשול כי מעסיקים רוצים עובדים לטווח יותר ארוך ולכן צריך לפצות אותנו יותר".
"יעדיפו להחזיר את הצעירים"
עדנה בריוטי (64) מהקריות עבדה גם היא בענף התיירות במשך 35 שנים, ובתחילת משבר הקורונה בחודש מרץ קיבלה את ההודעה שהיא מפוטרת. "התקשר אליי חשב החברה ואמר לי שהוא מוציא את העובדים לחל"ת, אבל אחרי שבוע הוא התקשר להודיע שהוא מפטר אותי. גם אם יחזירו אנשים לעבודה, יעדיפו להחזיר את הצעירים. אנחנו לא נהיה בעדיפות עליונה אלא אם כן ישתנו דברים בעולם או במדינה במצב התיירות".
"המצב הוא כזה שאין לי לאן לחזור כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים, ואני אצטרך לחפש עבודה אחרת. בגלל המצב הרע בענף משרדים בתחום נסגרו. אני מנסה לראות מה אני יכולה לעשות. אני אישה צעירה ברוחי ואני רוצה עוד לעבוד אבל אני שואלת את עצמי במה אני אעבוד? התקשרתי לברר על קורסים ומסתבר שהם עולים אלפי שקלים וממשכורת של חצי ממה שהייתי רגילה לקבל אי אפשר לממן את זה".
לדברי בריוטי, "לא דואגים לגיל השלישי במקרים כאלה של חירום. זה נורא קשה לראות אנשים בגילי שאין להם עבודה. אני לא יודעת מה יהיה בעוד חודש. יפסיקו לי את דמי האבטלה ומי יקבל אותי לעבודה בגיל 64. חשבתי לחפש עבודה אחרת בתחום אחר שתביא לי פרנסה, אפילו לטפל בקשישים. כל עבודה מכבדת את בעליה אבל אני הולכת לעבודה בשביל שכר של 2,000 שקל בחודש כאשר צריך לעבוד עם קשישים ולהפוך להיות מנקה ומטפלת. זה לעשות שינוי של 180 מעלות.
"אני חיה מקצבת זקנה ואם אני לא עובדת - אצטרך לחיות מקצבת זקנה של 2,150 שקל בחודש. אי אפשר להתקיים מזה. אני בהחלט עם יד על הדופק בכל מה שקשור לכלכלה, להכנסות, ולהוצאת כספים ביום יום. זה דברים שלא היו בעבר. יש בעיה קשה. יש לי לשלם שכירות ועוד התחייבויות חודשיות, לא חידשתי ביטוח על האוטו ולא טסט כי אין לי איך לשלם את זה. אני מעדיפה כרגע לקנות לי אוכל ולשלם חשמל ומים. התמונה לא נראית טוב".
בריוטי נשמעת ממש מיואשת וכבר הכינה לעצמה תוכנית חירום. "אני שוקלת לעזוב את הארץ כדי לגור ליד הבן שלי אם אני לא אמצא פתרון. בגיל הזה לעזוב את הארץ ולגור במדינה זרה זה לא פשוט. קשה לי נפשית לעשות את זה אבל יכול להיות שלא תהיה לי ברירה. לא האמנתי שאני אגיע למצב הזה. אנשים בגילי צריכים לקבל אקסטרה עזרה מהמדינה. אם הם לא מוצאים עבודה, שיאריכו את האבטלה, שיעשו לנו הטבות במסים, בארנונה, מים, חשמל ובעוד דברים. לי נמאס להיות בבית. הייתי רוצה לקום בבוקר, להתלבש, להתאפר ולא לדבר לקיר בבית. אני אוהבת לעבוד, אני נהנית מאוד לעבוד אבל מאז הקורונה יושבת בבית בחוסר מעש. זה מתסכל".
ענת נעמני (64) מרמת גן עבדה בתחום סוכנות הנסיעות 42 שנים, הוצאה לחל"ת עד ספטמבר בעקבות משבר הקורונה אך מנסה במקביל לחפש עבודה. "אני מנסה לחפש עבודה אבל אין כלום. הלכתי לריאיונות בשלוש חנויות, אבל המשכורות היו בערך כמו דמי האבטלה. אני רוצה לעבוד אבל אני לא אעשה את זה בסכומים שיהיו דומים לדמי האבטלה. אני רוצה לחזור מחר למקצוע שלי. ממאה אחוז עשייה עברתי לאפס. הסיכוי שאני אפוטר בהמשך הוא מאוד גבוה כי ייקח הרבה זמן עד שהעסקים בענף התיירות ישתקמו".
נעמני הוסיפה: "לא הייתי מעלה בדעתי שבגיל שלי אני אצטרך לכתת את רגליי ולחפש עבודה. זה פשוט סיוט. אני חודשיים בכיתי בגלל זה. אני כבר 42 שנה סוכנת נסיעות וחשבתי שבגיל 67 אפרוש בכבוד ובאושר ויום אחד פשוט אמרו לי 'תלכי הביתה, את לא שווה כלום'. אני מרגישה נורא. אני בוכה אני כל הזמן".
נעמני מקבלת אמנם דמי אבטלה, אולם לדבריה הם לא מספיקים לה כדי לחיות כפי שהייתה רגילה. "דמי האבטלה שאנחנו מקבלים לא גבוהים. אז יש לי כסף ללכת לסופר אבל אני צריכה לשלם לבד את כל הזכויות הסוציאליות שהיו לי במסגרת המשכורת. זה לא נחשב בדמי האבטלה. מדמי האבטלה אני צריכה לשלם פנסיה, פיצויים ועוד. אף אחד לא מדבר על זה אבל זה המון כסף. אנשים מדלגים על זה כי חושבים קודם רק על כסף.
"זה מאוד עצוב. זה טרגדיות של משפחות שלמות שנהרסו. אני חיה בחרדה קיומית והיא מנטרלת אותי מלעשות דברים. לא בא לי לעשות כלום. אין לי את האנרגיות החיובית האלה כי בסוף היום החרדה מגיעה ואין חשק לכלום. לא חיפשתי עבודה 42 שנה. אני הולכת לראיונות ומרגישה כמו בת 20. זה נורא. כמוני יש עוד כל כך הרבה. אני נמצאת רוב הזמן בהלם".
לדבריה, הפתרון הזמני לפחות יהיה להאריך את תקופת האבטלה ולא להוריד את דמי האבטלה בחצי בחודשים הבאים: "לא יהיה לי ממה לחיות עוד כמה חודשים. זו לא בקשה כזאת יקרה וכזו גדולה. לפני חודש ביבי אמר שיאריכו את דמי האבטלה ולא עשו כלום. אין לי אפשרות בגיל שלי ללמוד מקצוע חדש. חייבים לעזור לנו".
"זה הפך לחרדה של עבודה"
אריאל ששון (24) מקריית ים עבד באיקאה כשבעה חודשים, הוצא לחל"ת בעקבות המשבר בתחילת מרץ וכרגע חי מדמי האבטלה. הוא עודכן כי החל"ת ימשיך עד סוף אוגוסט, אך במקביל קיבל הודעה מהביטוח הלאומי כי ניצל את כל ימי האבטלה שלו. "רציתי לחזור לעבוד באיקאה אבל כנראה לצערי אני אצטרך לחפש עבודה כי האריכו לנו את החל"ת עד סוף אוגוסט וזה מוגזם כי אני לומד ואני צריך לשלם שכר לימוד וזה בלתי אפשרי מבחינתי".
ששון התחיל לחפש עבודה, אבל לדבריו נתקל בקשיים. "או שהחברות עדיין בחל"ת או שיש חברות שלא מעסיקות וזה מפחיד שלא אמצא עבודה. אני מטופל באופן קבוע אצל פסיכולוגית ואני בן אדם חרדתי, וההודעה מביטוח לאומי והארכת החל"ת הכניסה אותי לעוד יותר חרדות. אני חושש שלא יהיה לי איך לשלם על דברים בסיסיים.
"בתחילת הקורונה הייתה לי חרדה של המחלה עצמה ולילות ללא שינה, ולאט לאט התחלתי להירגע כי ראיתי שהמדינה מתנהלת בצורה טובה עם ההנחיות. אבל זה הפך לחרדה של עבודה וחיפוש עבודה ואיך לסגור את החודש. אני גר עם אמא שלי ועוזר לה עם תשלומים בבית ולא יהיה לי איך לשלם אותם. לדעתי ביטוח לאומי צריך להמשיך לנו את דמי האבטלה. בינתיים יש כאלה, כמו ביבי למשל, שמקבל החזר מס כי אולי הוא לא מצליח לסגור את החודש".
לפנייה לכתב/ת 
