גנץ ואשכנזי מבשרים את סוף עונת הגנרלים
בניגוד לרבין, שרון וברק, שהיו פוליטיקאים כבר במדים, הגנרלים שהשתחררו במאה ה-21 עשויים מחומר אחר. וגם ישראל התבגרה והלכה מערבה
במרץ 1994 השתחרר מצה"ל הרמטכ"ל אהוד ברק וכעבור ארבעה חודשים התמנה לתפקיד שר הפנים בממשלת יצחק רבין. ברק התקשר לשר התיירות עוזי ברעם, שהיה בעברו מזכ"ל מפלגת העבודה, וביקש לשוחח עמו. "תפנה לי שעתיים לפגישה במשרדך ותסביר לי מה קורה במפלגה", אמר לו. ברעם שמח להיפגש עם השר הטירון וללמדו פרק בהלכות הפוליטיקה. "במשך שעה ו-50 דקות ניתח ברק בבקיאות מפליאה את מצבה של העבודה ובעשר הדקות שהותיר לי אישרתי את מסקנותיו", סיפר לי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אם כל טוראי נושא בצקלונו את שרביט הרמטכ"ל, הרי כל רמטכ"ל נושא בצקלונו את שרביט ראש הממשלה. רמטכ"לים ואלופים החלו במצעדם לפוליטיקה מיד לאחר שהשתחררו מהבקו"ם. שלושה היו ראשי ממשלה - יצחק רבין, אהוד ברק ואריאל שרון, ורבים אחרים שרים (יגאל אלון, משה דיין, עזר ויצמן, חיים בר-לב, יגאל ידין, מוטה גור, רפאל איתן, יצחק מרדכי, אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, משה יעלון ויואב גלנט).
ניתן היה להבחין בשני סוגים של אנשי צבא שעברו למערכת הפוליטית. רבין, שרון, ובמידה מסוימת גם ברק, שהגיעו לתפקיד ראש הממשלה, היו מוצרים של בתי גידול מפלגתיים. הם הכירו את השפה הפוליטית והיו מחוברים אליה גם בעת שירותם הצבאי.
רבין, איש אחדות העבודה, הוזמן לעצרת של המפלגה שהתנגדה לפירוק הפלמ"ח. ראש הממשלה דוד בן גוריון אסר על קציני הצבא להשתתף בה משום שלדבריו נשאה אופי פוליטי. רבין התעקש, הגיע למפגש וקיבל נזיפה חמורה מהרמטכ"ל, דבר שמנע לימים את קידומו לתפקיד הרמטכ"ל עד שבן גוריון סיים את תפקידו (למרות זאת המליץ בן גוריון ללוי אשכול לתת לו את המינוי).
גם ברק היה מחובר לפוליטיקאים בעת שירותו הצבאי ואחד מהם הופתע כאשר הגיע לשבעה על אביו, אף שההיכרות ביניהם הייתה רופפת.
את כל השלושה ניתן להאשים בפוליטיזציה של שירותם הצבאי. מצד שני, הקשר הזה הקנה להם היכרות טובה עם מוקדי הכוח ודרכי ההתנהלות של המערכת הפוליטית.
הגנרלים שהצטרפו למערכת הפוליטית בשנות ה-2000, כמו מופז, עמרם מצנע, יעלון, גלנט, טל רוסו ויאיר גולן, מלכתחילה לא באמת נתפשו כמועמדים לראשות הממשלה. בעידן הנוכחי, אנשים שמקדישים את מרבית חייהם הבוגרים לשירות במסגרת צבאית נוקשה, המתנהלת באמצעות פקודות, מתקשים לגלות את הגמישות הנדרשת מאיש ציבור לתמרן במערכת דמוקרטית פתוחה.
העולם המערבי מזמן אימץ את ההשקפה לגבי אי-התאמה של ראשי צבא לכהן כראשי מדינה. ארה"ב, חרף פולחן מסוים של גנרלים בסרטי קולנוע, לא בחרה בהם לנשיאות מלבד דווייט אייזנהאואר שבע שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. גם צרפת בחרה בגנרל שארל דה גול כנשיא לאחר אותה מלחמה, ומאז הועדפו אזרחים לתפקיד זה. כך גם באנגליה ומדינות מערב אירופה האחרות. הגנרלים זכו לעדנה – מפוקפקת על פי רוב - במשטרים סמכותניים בדרום אמריקה, המזרח התיכון והרחוק ומזרח אירופה.
והנה הגיעו שלוש מערכות הבחירות ב-2019 ו-2020 וכמעט התרחשה הפיכה צבאית בישראל. שלושה רבי-אלופים היו בהנהגת כחול לבן, וגם מרצ, שוחרת החברה האזרחית, התהדרה בשני גנרלים - אהוד ברק ויאיר גולן. הכול נראה כשר בעיני מחנה המרכז-שמאל כדי לסלק את בנימין נתניהו מהשלטון.
עכשיו מתברר ששניים מהם הגיעו בעצם כדי להציל את שלטון נתניהו. בני גנץ וגבי אשכנזי אינם אידיאולוגים אלא כיסאולוגיים. הם מעולם לא נחשדו בתפישת עולם כלשהי מלבד החתירה להגיע לכוח ולסמכות. המטרה היא העיקר, ולא הדרך אליה. הם מוכנים לצורך זה לרבע את המעגל ולהכריז כי בין שתי נקודות עובר יותר מקו ישר אחד. השניים מבשרים את סוף עונת הגעגועים לגנרלים בפוליטיקה, לפחות בהתמודדות לראשות הממשלה.
ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
