מובטל בגיל 65 אחרי 43 שנות עבודה רציפה: "חושש שלא אצליח לשלם על צרכים בסיסיים"
ר' (64), שמצא עצמו לראשונה מחוסר עבודה, מיואש: "לא רוצים זקן כמוני". אריק (65) לא מצליח להתאושש מהפיטורים: "מנסה לא להיות בדיפרסיה". שירה (43) פוטרה אחרי 18 שנה: "זה בומבה לפרצוף". המשבר הכלכלי מאתגר במיוחד עובדים ותיקים שביום אחד נקלעו בעל כורחם למערבולת
אריק ברמן (65) מהרצליה עבד 43 שנה ברציפות בחברת תיירות. עם פרוץ משבר הקורונה, הוא הוצא בחודש מרץ לחופשה ללא תשלום (חל"ת) - ולפני כשבועיים קיבל הודעה מצערת על פיטוריו. "אני מבואס מאוד, אני מנסה לא להיות בדיפרסיה כי זה לא יעזור", העיד אתמול (ג') אריק לנוכח המצוקה הכלכלית שהולכת ומתעצמת.
מכת האבטלה, שנחתה בעקבות התפשטות הנגיף, מייצרת תסכול רב בקרב צעירים ומבוגרים כאחד. רבים מאותם מחוסרי עבודה מצאו עצמם ברגע אחד ללא ביטחון כלכלי. הם מתקשים למצוא עבודה אחרת שתעניק להם מעט שקט נפשי לנוכח המערבולת שאליהם נסחפו בעל כורחם. גם ההחלטה להאריך את דמי האבטלה עד אמצע אוגוסט לכל המובטלים שקיבלו קצבה במאי לא נותנת מרגוע למועקה.
"רק אלוהים יודע מה יהיה איתי"
"ביקשתי ואפילו התחננתי לבעל החברה למצוא לי עבודה אחרת", סיפר אריק שעבד כאמור במשך עשרות שנים באותו מקום. "אני מוכן אפילו לעבוד במשכורת נמוכה יותר, אבל כנראה בגלל הגיל שלי הם החליטו שזה לא מתאים.
"אני בגיל 65 ואני לא יודע אם יאריכו לי את דמי האבטלה ורק אלוהים יודע מה יהיה איתי. בשוק אין הרבה משרות, ניסיתי לחפש עבודה בכל האתרים. שלחתי קורות חיים ואף אחד לא חזר אליי".
בנוגע לתחושות הקשות שעמן הוא מתמודד, ציין אריק כי "זה קשה מאוד להיות בבית בלי לעשות כלום. אני עובד על קורות החיים שלי כדי שאחזור לעבוד. אני רוצה לעבוד, לא באתי לעולם כדי לשבת בבית. לפי מה שקורה בשטח, יהיה מאוד קשה למצוא עבודה אבל אני מוכן לעבוד בכל דבר, אפילו להיות אח בבית חולים למרות שזה קצת קשה בגיל שלי להתחיל משהו חדש ואפילו בלתי אפשרי.
"יש לי הרבה דאגות. אני יכול לפרוע את ביטוח המנהלים לפני הפנסיה אבל זה עדיין לא יחזיק אותי לאורך זמן. אני חושש שלא אצליח לשלם על צרכים בסיסיים. זה מצב שהוא לא סביר".
ר', בן 64 מפתח תקווה, עבד בחברת קשרי תעופה 15 שנה, ובעקבות המשבר הוא פוטר והפך למובטל. "אני כמעט ארבעה חודשים בבית וזה מרגיש חרא", סיפר. "זה קשה ומתסכל. אני חי את העבודה. הייתי עובד בכל שעות היממה ופתאום אני לא עושה כלום. אני מנסה לחפש עבודה, שולח קורות חיים אבל אף אחד לא חוזר אליי כי אני זקן. לא חלמתי שבגיל שלי אמצא את עצמי מובטל.
"בגלל שאנחנו אנשים מבוגרים זה עוד יותר קשה. אם הייתי צעיר עוד הייתי מוצא עבודה אחרת, אבל עכשיו זה בגדר בלתי אפשרי למצוא עבודה חדשה. אני רוצה לחזור לעבודה כי אהבתי אותה. לא נהייתי מזה מיליונר אבל זה עושה כיף לאנשים. יש לי הוצאות של בית ואני מפחד שלא יהיה איך לשלם את ההוצאות. זה מדאיג. אני לא בן אדם צעיר ואי אפשר להתפרנס רק מהמשכורת של אשתי".
שירה זילכה (43) מרמת גן עבדה במחלקת כספים בענף התיירות 18 שנה, וגם היא מצאה את עצמה מובטלת בעקבות קריסת הענף. "לא ציפיתי לפיטורין ובטח שלא אחרי 18 שנה. זה ממש כמו לקבל בומבה לפרצוף. הרגשתי תחושת עלבון, של פגיעה קשה ושל אי ודאות".
בתקופת האבטלה שירה חיפשה עבודה ביתר שאת, אך לדבריה מעסיקים לא חוזרים אליה. "אני לא מסתובבת ומטיילת אלא מחפשת עבודה ומחפשת את עצמי מחדש. אני כל יום שולחת קורות חיים. אני חוששת ממה יהיה והאם אמצא עבודה והאם השכר יהיה טוב. אני שולחת קורות חיים ולא חוזרים אליי. אני אחת מתוך מיליון שמחפשת עבודה ועל כל משרה יש אלפי דורשים.
"נקלעתי למציאות עגומה. הימים של דמי האבטלה אמורים להסתיים באיזשהו שלב. זה להתחיל הכול מחדש בגיל 43 עם משפחה, באמצע החיים שלי. זה מאוד קשה. לא החלפתי בחיים שלי עבודות. אין לי ניסיון בתחומים אחרים אבל הענף שלי מושבת ואני צריכה לעשות הסבה למקצוע אחר שאין לי את הכישורים אליו".
"מוציאה כסף רק על דברים חיוניים"
בצוק העיתים מצאה עצמה שירה מחשבת מסלול כלכלי מחדש. "אני חושבת על ימים גרועים יותר ומוציאה כסף רק על דברים חיוניים", היא מספרת, "יש את הפחד שלא אצליח לשלם את ההוצאות השוטפות. מה יהיה אם תיגמר האבטלה ולא יהיה לי מקור הכנסה. יש ימים שזה מדיר שינה מעיניי. תחושת אי הוודאות היא מאוד קשה. אני לא יודעת לאן החיים יובילו אותי והכול קרה ביום בהיר אחד".
שירה הוסיפה: "אני לא בררנית אבל אף אחד לא חוזר אליי. אני עם שני ילדים ולא הייתי מובטלת מחיי. אני קמה בבוקר ואני מרגישה חסרת תכלית ולא בגלל שאני כזו, אלא אני רגילה שנים לקום בבוקר ולהגיע לעבודה בזמן ולתת את כל הנשמה. חייבים לדאוג לכל המפוטרים, אם זה הארכת ימי האבטלה ואם זה הכשרות מקצועיות. חייבים לדאוג לנו כי אחרת המצב יהיה קטסטרופלי".
חלי בילו גורסוי (38) מראשון לציון, עצמאית שעבדה כמנהלת אופרציה וסוכנת נסיעות כשבע שנים, נמנית גם היא עם מובטלי הקורונה. לדבריה, "בגלל שעבדתי כפרילנסרית, אני לא זכאית לדמי אבטלה ואני גרושה עם שלושה ילדים. קיבלתי מענק חלקי בזכות עסק שהיה לי ב-2018 בתחום הדיגיטל אבל חצי מזה כבר נלקח חזרה במסים וזה סכום שלא מספיק לשום דבר.
"אני כבר כמעט ארבעה חודשים ללא עבודה. בלית ברירה אני עושה פרויקטים קטנים זמניים כי אי אפשר אחרת להתקיים. יש לי שכר דירה לשלם. אם הייתי יכולה - הייתי הולכת לעבוד בסופר אבל אני לא יכולה כי יש לי שלושה ילדים ואני צריכה להיות איתם".
ואיך נראה המצב החדש? "יש לי חרדות. אני קמה בבוקר ואני אומרת 'מה אני עושה עכשיו'", מעידה חלי. "מפחיד מאוד כי אני יודעת שבגיל 40 אני לא אתחיל לחשוב מה לעשות כשאהיה גדולה. יש לי ילדים ויש לי מוגבלות מבחינת שעות. במשק לא ממהרים לקבל מישהי גרושה עם שלושה ילדים. זה מצב לא פשוט ומאוד מפחיד ואני חושבת עם עצמי הרבה איך אני מביאה כסף לילדים שלי.
"המדינה לא רואה אותנו. מנהלת הבנק שלי שולחת לי הודעה 'מה יהיה עם החריגה'. ארבעה חודשים לא הכנסתי משכורת. אני שילמתי כל השנים הרבה כסף לביטוח לאומי כדי שאם יקרה לי משהו אהיה מכוסה והמדינה שוכחת אותנו. אם המצב הזה לא ייעצר בקרוב, יהיה פה גל של התאבדויות".
בניגוד לאחרים, חלי מספרת כי היא נמנעת מלחפש עבודה כי אין לה ספק שתוכל לחזור אליה. "אני מקווה שיפתחו את השמיים בחזרה אבל אני לא מתכוונת לעבור ענף. אנשים לא מבינים שסוכני נסיעות זה חיידק. כל אירופה פתוחה ואין סיבה שבארץ לא יפתחו גם את השמיים. 40 חולים במצב קשה זה לא סיבה לסגור את המדינה. אנחנו נילחם כי זה ברור שיש פה שיקולים כלכלים ופוליטיים".
בגרף הסטטיסטי הזה נמצאת אתי דרעי (31) מאשקלון. היא עבדה בתחום הסלולר בשנה האחרונה ובעקבות משבר הקורונה הוצאה לחל"ת. לפני ימים אחדים קיבלה את הבשורה כי היא מפוטרת. "במהלך כל התקופה של החל"ת הייתי בחוסר ודאות ובחודשיים האחרונים רשמו בקבוצה של העבודה שמחכים לראות את כולם. אחר כך הייתה את ההנחיה של נתניהו שאפשר לפתוח את הקניונים והם החליטו להחזיר רק שני עובדים. הציעו לי לעבוד במשרה חלקית בתפקיד אחר אבל סירבתי".
כמו רבים אחרים, בחודש הבא תישאר אתי ללא דמי אבטלה. לדבריה, "אני משלמת שכר דירה וחוששת מאוד שלא יהיה לי איך לשלם את זה. זה מכניס אותי לדיכאון. לפני כמה ימים אני חושבת עם עצמי בבית ומתמרמרת ואני שואלת את עצמי למה? בן אדם רוצה לעבוד. יש ימים שאני מתקשרת כל הזמן למקומות עבודה כדי לשאול אם צריכים עובדים.
"כבר שבוע אני רודפת אחרי עבודה ואני לא מתביישת להגיד את זה. אין לי בעיה להמשיך להתקשר עד שייקחו אותי. אני צריכה את העבודה וזה המצב. זה קצת מוריד מהכבוד אבל אין מה לעשות. אני גם גרה בעיר שאין בה יותר מדי עבודות. אם לא תהיה לי ברירה, אני גם אלך לעבוד בעבודות שלא חלמתי עליהן, למרות שקשה לי להתפשר. גם לקבל מינימום וגם לעבוד כמו סוס עבודה?".
אתי סיכמה: "המדינה צריכה להמשיך לשלם את דמי האבטלה עד שנשתקם. המדינה צריכה לשאת באחריות אבל במקום זה היא זרקה אותנו לכלבים. אני כל חודש עובדת ומשלמת אלפי שקלים לביטוח לאומי ואז כשמגיע מצב כזה אין לי עזרה? זה צריך לבוא על חשבוני? תיתנו לי הארכה לפחות של חודש כדי שאוכל לנשום. משאירים לי טווח של שבועיים למצוא עבודה".
לפנייה לכתב/ת 
