כשחמאס מקבל אור ירוק להרים ראש ביו"ש
אבו מאזן כנראה לא רוצה טרור, אבל כשנציגו רג'וב נואם לצד מחולל פיגועי חמאס בגדה המערבית - המצב הרגוע יחסית בשטח עלול להשתנות דרמטית | פרשנות
בעשור האחרון הפסקנו כבר לספור את כמות החיבוקים, החיוכים ולחיצות הידיים בין שני הפלגים הפלסטיניים המרכזיים - פתח וחמאס. מעטים זוכרים כמה פעמים הוכרז בפומבי בעזה, בקהיר ואפילו בסבבי שיחות חשאיים יותר (שהיו למשל בדרום אפריקה) על "פתיחת דף חדש". המשותף לכל ההכרזות הללו הוא שיצא מהם כלום ושום דבר.
אז מה נשתנה הפעם? שני דברים: האחד – איש במסיבת העיתונאים הווירטואלית למחצה לא יצא בהכרזות פומפוזיות על סיום הפיצול והקמת ממשלת אחדות או עריכת בחירות חדשות. השני – מי שעודדה הפעם את שתי הצ'ילבות הותיקות להיכנס אל חדר ZOOM אחד היא ישראל.
את פתח (ולמעשה את הרשות הפלסטינית) ייצג במפגש ג'יבריל רג'וב, האיש שאבו מאזן מינה לעמוד בראש תוכנית המאבק בסיפוח. רג'וב הוא זה שאמור לנער את הרחוב הפלסטיני המנומנם ולהוציא אותו לכיכרות להפגנות מחאה. הצלחתו בינתיים חלקית ביותר, עוד לפני שהכנסנו את השפעות הקורונה שמשתוללת בימים אלו בערים ובכפרים הפלסטיניים. את חמאס ייצג סגן מנהיג הארגון סאלח אל-עארורי, שנושא גם בתפקיד מחולל הפיגועים הראשי של חמאס בגדה המערבית.
לרשות הפלסטינית הייתה מטרה מאוד ברורה במסיבת העיתונאים היום, והיא אינה קשורה כהוא זה לפיוס עם חמאס; הרשות ביקשה לתקוע אצבע בעין של ישראל. הפסקת התיאום הביטחוני זה פאסה. מתן אור ירוק לחמאס לפעול בגדה המערבית הוא השלב הבא במערכה נגד הסיפוח. הם כמובן לא קראו לזה כך, אלא עטפו זאת באמירות כמו "מאבק משותף בשטח".
אל-עארורי מצידו, נראה מדושן עונג מההזדמנות שניתנה לחמאס להרים את ראשו בגדה – גם אם באופן חלקי בלבד - ולא הפסיק ללטף ''לאחים בפתח'' את האגו, הכביר במחמאות נוסטלגיות על "אבו עמאר" (יאסר ערפאת) וקרא למאבק משותף תוך שהוא מבהיר למען הסר ספק כי מגרש המשחקים למאבק הזה היא קודם כל הגדה המערבית.
"אין לנו אף אויב חוץ מישראל", הכריז רג'וב. "אל תחכו להוראות מדויקות מאיתנו", הבהיר אל-עארורי בפנייה ישירה לצעירים הפלסטינים בגדה. כעת דמיינו בחור מובטל משכם בן 25, רווק חמום מוח שמרגיש שאין לו מה להפסיד ושומע את האמירות והרמיזות הללו. או גרוע יותר – דמו בנפשכם כמה צעירים מובטלים כאלה שיושבים יחד ושומעים אותן.
סביר שאבו מאזן דבק עדיין במדיניות המתנגדת בנחרצות לפיגועים. ניתן להניח שהוא לא באמת רוצה לראות דגלים ירוקים צצים בכל פינת רחוב. אבל כאשר רג'וב עומד ומדבר על מאבק משותף עם חמאס נגד הסיפוח, כשלצדו האיש שאחראי על הקמת התשתיות הצבאיות של חמאס בגדה המערבית - הוא מסתכן ברכיבה על גב הנמר.
למהלך כזה יכולות להיות השלכות הן על המוטיבציה של חמאס להוציא פיגועים בגדה, והן על המבוכה של קציני מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. הם עשויים לשאול את עצמם מי האויב שלנו כעת – חמאס או ישראל?
לפנייה לכתב/ת 
