זה אולי נראה כמו נצח, אבל רק לפני כשלושה חודשים צפינו במסך מפוצל ששידר את טקס כיבוי המשואות של משפחות החטופים לצד טקס המשואות הריק והמלאכותי של הממשלה והנה כאילו לא אירע דבר בזמן הזה ולא למדנו כלום. איך קרה שאנחנו שוב עומדים לקראת אותה הסוגיה?
לקראת יום השנה של שבעה באוקטובר, מתכננת הממשלה, שוב, כי השרה מירי רגב תנהל את טקס הזיכרון. רק עצם הרעיון שהממשלה שאחראית על האסון - והיא זו שאחראית גם על שימור הזיכרון, לא מחליק בקלות לאף אחד בגרון.
טקס שבעה באוקטובר לא צריך ובטח שלא יכול להיות צבוע פוליטית. זה טקס שחייב לצאת מן העם, מאלו שלחמו, שהצילו. מאלו שהקריבו ושילמו בחיי יקיריהם או שעדיין מייחלים להשבת החטופים כששעון החול הולך ואוזל.
ושוב, בדיוק כמו לפני שלושה חודשים עולה, למול הטקס המנותק, הרעיון של טקס אחר, טקס אותנטי נקי ואמיתי. כזה שמשקף את רצונו של העם. טקס שכבר הצליח לגייס, נכון לשעת כתיבת הטור, קרוב למיליון שקלים. לא כי זו חובה, לא כי אלו מיסים, אלא כי זו תרומה מליבם של האנשים שמאמינים שהטקס צריך להיות של העם ולא של האחראים.
זו כבר לא טעות, חוסר הבנה או תמימות. זה ניתוק
יכולנו לשקר לעצמנו בפעם הראשונה ולומר הם, הממשלה, לא הבינו את גודל השעה. אך כשאותה התנהגות חוזרת בפעם השנייה זו כבר לא טעות, חוסר הבנה או תמימות. זה ניתוק.
אין כאן הפנמה אין כאן תהליך למידה, וזה קרה ממש עכשיו ,מדוע קשה כל כך להסיק את המסקנות ולא לעשות את אותה הטעות בפעם השנייה? למה הממשלה מתעקשת שוב להכאיב? התשובה ברורה והיא אחת. הממשלה פשוט לא רואה אותנו. אפס אמפטיה 100 אחוז אגו.
מדוע קשה כל כך להסיק את המסקנות ולא לעשות את אותה הטעות בפעם השנייה? למה הממשלה מתעקשת שוב להכאיב? התשובה ברורה והיא אחת. הממשלה פשוט לא רואה אותנו. אפס אמפטיה 100 אחוז אגו
נשארנו לבד בשבעה באוקטובר ואנחנו לבד כל יום שעובר. אנחנו כמו ילדים שמציינים את הימים החשובים שלהם, את הטקסים שלהם, במנותק מן ההורים. אנחנו כמו מטפסים במדרגות ומחפשים את השביל הנכון אך המדרגות רועדות, המציאות משוגעת ואין מעקה, אין על מי להישען. והשיח? השיח הופך לשונא וקשה וזה לא במקרה, זה גם בחסות מי שמרעיד בעצמו את המדרגות ושובר לנו בעצמו את המעקה.
לא רק הטקסים מפוצלים. לפני כמה שבועות "ידיעות אחרונות" יצא בשער מפוצל. שני שערים נפרדים. אחד לזוכי המדליות והשני על האיום להתקפה - המדינה בהמתנה לתשובה מאיראן.
מדוע היו צריכים שני שערים? כי נפשית אי-אפשר היה כבר לשים את הטוב לצד הרע. קוראים לזה בפסיכולוגיה ספליט – מנגנון הגנה שמסייע לאדם להתמודד עם קונפליקט רגשי על-ידי כך שהוא מחלק עבורו את המציאות באופן דיכוטומי וקוטבי לטוב ורע מתוך החשש שהרע יתערבב עם הטוב ואף ישתלט עליו ויעלים את הטוב. המציאות הפכה לכל-כך קשה שהיינו זקוקים נפשית לשני השערים. מנגנון הגנה. לא מסוגלים כבר להכיל את המציאות המורכבת, המאיימת והלא הגיונית. זהו מנגנון שפועל עבור הפרט אבל גם כמנגנון חברתי.
אז עד מתי תשקר לעצמה הממשלה? מדוע היא ממשיכה בשלה? היא יכלה הפעם לבחור להיות הורה אחר, ללמוד מטעויות. האם היא תשכיל ותרד מהרעיון או שהיא תוותר על הקיבוצים ותישאר רק עם שדרות ואופקים שלא סירבו. האם הממשלה שוב רוצה להיות שם רק עבור חלק מהמדינה?
דנה פאן לוזוןצילום: ניר קידראבל היא ממשיכה בשלה, ניתוק היא מילה עדינה, וכך היא כמבוגר האחראי שנטש אותנו ,לא משאירה לנו ברירה, אנחנו ממשיכים ומתפצלים. לקראת ציון השנה ליום הנורא זה מרגיש שהגענו למצב של שני קווים מקבילים שכידוע לעולם לא נפגשים.
הכותבת בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית ותואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה. מנחה את הפודקאסט "ביחד ננתח" מאת האוניברסיטה הפתוחה
