אני מודה: מאז 7 באוקטובר אני מרגיש בעל-חוב כלפי דובר צה"ל, תת-אלוף דניאל הגרי. בימי המלחמה הראשונים, כשרובנו היינו אחוזי בהלה והתקשינו למצוא אדמה יציבה לעמוד עליה, הוא היה היחיד שהתייצב בפנינו, אזרחי ישראל, וניסה לספק תשובות בלי שבאמת היו לו ובלי לאחז עיניים.
הגרי על "חוק פלדשטיין": "מסוכן מאוד לצה"ל"
(צילום: לע"מ)
גמלוניותו התקשורתית (הכה הפוכה לרהוטי הדיבור ויודעי הכול שמילאו מאז את האולפנים) תרמה לעידוד שהוא נסך בציבור. ניכר היה שלמרות תפקידו, הוא לא ממש נהנה מהעמידה על הפודיום כשעיני העם כולו נשואות אליו בכזו ציפייה, ואף על פי כן הוא הקפיד להתייצב שם, לעמוד מולנו ולהסביר גם כשדברי ההסבר היו לא נעימים לשמוע ולהשמיע. בתקופה שבה המתיימרים להיות מנהיגינו בורחים מכל ריח כישלון הוא היה שמועה טובה מארץ מרחק, ארץ שפעם הייתה פה.
לא הכרת הטוב היא שמניעה את ידי הכותבת עכשיו, אלא געגועיי לאותה ארץ ישנה שבה פעלו אנשי חזון ומעש, שדווקא משום שלא חששו לטעות הצליחו להביא להישגים מדהימים. אנשים שלא ביקשו רק להעביר את משמרתם בשלום ולכן לא עשו דבר, אלא פעלו ללא לאות לשפר את המציאות בכל רגע נתון. ארץ שלמרות שטחה הקטן, הייתה עשירה במרחבי טעות.
הגרי שגה. אין ספק בכלל. הוא כשל בלשונו כשמתח ביקורת על חוק פלדשטיין. נדמה שזה ברור לכל, וגם להגרי, שמיהר לקבל אחריות ולהתנצל במילים ברורות: "בהצהרה שלי הערב בתשובה לשאלה התבטאתי באופן שחרג מסמכותי כדובר צה״ל. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית וצה"ל כפוף לדרג המדיני. צה"ל מעביר את עמדתו לגורמים הרלוונטיים בענייני חקיקה במנגנונים המקובלים לשם כך, ולא בדרך אחרת". אכן, אין זה תפקיד צה"ל למתוח ביקורת נגד הדרג המדיני ונגד הליך חקיקה בכנסת. ההתנצלות מוצדקת.
דומה שהמגיבים הפזיזים – לרבות הרמטכ"ל – שכחו שכאשר לגיטימי לטעות, ניתן להתנהל בצורה רגועה יותר ואז להצליח, וגם אם נכשלים, במקום שבו יש זכות לטעות, קמה גם האחריות ללמוד מהטעות כדי שהיא לא תישנה בעתיד
מה שלא מוצדק היא ההתנפלות המוגזמת על הגרי - החל מהרמטכ"ל שמיהר לנזוף בו, שר הביטחון שהודיע כי בכוונתו "לפעול לקיום הליך משמעתי מולו בהקדם לצורך הסקת המסקנות הנדרשות" וכלה בשרים וחברי כנסת שכבר דרשו את פיטוריו. תגובות אלה הופכות את טעותו של הגרי למעין פשע נורא ופוגעות בכורח שלנו כחברה לאפשר מרווח טעות מסוים כדי לא להיקלע לשיתוק. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמשווים את מאות השעות שהוא התייצב מולנו ולא טעה למול השגיאה הזו.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקידומה שהמגיבים הפזיזים – לרבות הרמטכ"ל – שכחו שכאשר לגיטימי לטעות, ניתן להתנהל בצורה רגועה יותר ואז להצליח, וגם אם נכשלים, במקום שבו יש זכות לטעות, קמה גם האחריות ללמוד מהטעות כדי שהיא לא תישנה בעתיד. מנגד, במקום שבו אסור לטעות, קל לבחור באפס מעשה. אחרי 7 באוקטובר ברורה לכולנו הסכנה של בחירה בדרך האחרונה. זו באמת תהיה טעות נוראה שלא ניתן להצדיק, ולא רק בעטיו של המחיר הכבד ששילמנו מאז. כדי שזה לא יקרה, חייבים להכיר בזכות לטעות של הגרי, בוודאי לאחר שהוא הכיר בה. לא בשבילו, אלא בשבילנו ובשביל אותה ארץ מרחק שהוא כבר יותר משנה מהווה לה שמועה טובה.
