סגן אסא סופר לא ראה את זה בא.
על הציר בחאן-יונס, כשהרימון שהשליך אל מבנה עוין החליט לעשות יו-טרן ולהתגלגל בחזרה אל הטנק שלו, כאילו היה טוויסט סיום עונה באיזה HBO, עומד בעוד רגע להתנפץ על מציאות חייו, הוא לא ראה את זה בא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הוא לא ראה את וושינגטון באה; הוא לא ראה את נתניהו בא, מרחק פרוז'קטור וחצי ממנו, עושה שרירים במילים; הוא לא ראה את שיטפונות הכפיים; הוא לא ראה שני בתי קונגרס הולכים לקום-לשבת-לקום עד כלות הסחוס; הוא לא ראה אמריקה פוגשת אותו, אסא, גיבור המלחמה.
את כל אלה הוא לא ראה.
למעשה, סגן אסא צוחק עכשיו, כשהרימון התפוצץ ופגע לי בעיניים, בכללי לא ראיתי כלום.
בחור מצחיק, אסא. עם הומור שצולל לעומקי הכאבים, נוגע וחוזר מחויך. אולי זו הדרך שלו לדון בתחושות. "אני חצי קלאץ' ברגשות", הוא מודה ברבע חיוך, בזמן שיושב על המיטה אצלו בחדר.
בין חאן-יונס לוושינגטון, בלב תל-אביב, ליד ארלוזורוב והים וכל אלה, גר אסא; במעין דירת שותפים כזאת. יש שם גולנצ'יק ויש צנחן, שלובש עכשיו את חולצת השריון של אסא. ארוחת הצהריים בדיוק על השולחן, והטלוויזיה דלוקה על הניסיונות לקושש מדליה באולימפיאדה.
הוא פה חודש וקצת. היה אמור לעבור קודם, לפני המלחמה, אבל קרה מה שקרה. אני שואל אם לא העדיף אחרי הפציעה להישאר קרוב להורים. "הייתי איתם חצי שנה בבתי חולים, היה נחמד, נהנינו, מיצינו בקטע טוב, הגיע הזמן לחזור לשגרה על מלא".
תכף השריונר יתאר את השתלשלות הפציעה. כל פרט חקוק. וזה לא סיפור פשוט. גם לא מחויב המציאות. אבל אסא כמו נאחז בפיסות אור. למשל שהפינוי היה מהיר ושכולם סביבו התנהלו מדהים.
אבל קודם קצת רקע. בן 24, במקור מצור יגאל, דור שלישי בזיגזג לשריונרים. אביו ניב היה סמג"ד בחטיבה 500; סבא שלו, אביה של אמו, זאב ניסן, לחם בחטיבה 7 וקיבל את עיטור המופת לאחר שחילץ פצועים בקרב בעמק דותן בששת הימים. "לא החדירו לי אף פעם 'תלך לשריון', אבל תמיד ידעתי שאני רוצה", אסא אומר.
אז הוא עשה מכינה קדם-צבאית, התגייס לחטיבה 7, ומשם - קורס מפקדי טנקים, קורס קצינים, מ"מ בגדוד 82, לימודי תואר משולב של לימודים צבאיים וכלכלה. ואז: 7 באוקטובר. בדיוק כשאמור היה להתחיל שבוע המבחנים - תולדות צה"ל, עקרונות המלחמה, דברים כאלה – מרצחי חמאס הסתערו והמבחן עבר למעשי.
אסא נסע בהתחלה לשיזפון, ואז התבקש להסתובב, אל הבסיס קצביה ברמת הגולן, לסייע בהיערכות לצפון. "תמיד אצטער שלא הבנתי את תמונת המצב באותו שלב ושלא נסעתי לעוטף", הוא אומר.
בתוך זמן קצר החטיבה ירדה דרומה, ותימרנה לעזה. כיוון שהוא קצין לומד, ללא תפקיד מוגדר, אסא גויס לשלל פעילויות. אימן מילואימניקים, שימש כמפקד נמ"ר ששינע מכונאי טנקים או סייע בחילוצים. את המחולץ הראשון שלו הוא זוכר. אולי גם אתם. לימים הוא יעמוד שם, בוושינגטון, ליד אסא, בזמן נאום נתניהו, יציף את הלב בגאווה, ינופף בקביים כאילו היו הגביע של היורו. סגן יונתן בן חמו קוראים לו.
"הוא נלחם איתנו בגדוד", אסא חוזר לנובמבר 2023, לפגיעת האר-פי-ג'י שקטעה את רגלו השמאלית של בן חמו, לוחם ההנדסה הקרבית. "הביאו אותו ואת נהג ה-די-9 למגנן, העמיסו אותם לנמ"ר שלי. זה היה הפינוי המשמעותי הראשון שלנו.
"בן חמו היה אז במורל גבוה, פחות או יותר כמו בוושינגטון. הבין את הסיטואציה, רצה להרגיע את הסביבה. זה האופי שלו, גבר-גבר. הפעם הבאה שנפגשנו הייתה בשיקום בתל השומר, כשנפצעתי. לא כל כך יכולתי לראות אותו אבל זיהיתי, יש לו קול צבעוני. אמר לי, 'מה אתה עושה פה'. אמרתי שבאתי להצטרף".
סגן אסא נפצע באמצע דצמבר במרכז חאן-יונס. אז כבר שימש כמ"מ בגדוד 82. הכוח התקדם בשני צירים. את הטנק הראשון באחד הצירים הוביל אסא. יעד מודיעיני הצביע על פיר במבנה שלידם. טווח ירי פגז לא היה, אז אסא זרק רימון. "שמישהו יחשוב פעמיים לפני שייצא", הוא מסביר.
זו לא הייתה זריקה מוצלחת במיוחד. הרימון פגע במשהו, וחזר אל סביבת פתח המפקד במעלה הטנק. לא משהו שאפשר לצפות לו. "לגמרי לא", אסא אומר, "ואין זמן לחשוב. אתה מבין שיש אירוע. באותו רגע האינסטינקט היה להגן על הצוות, שהטנק לא ייפגע. יצאתי במטרה לתפוס את הרימון, לגלגל אותו מהטנק, הוא בדיוק היה בדרך אליי".
מרגע שיתפוצץ הרימון, ועד שיפגוש ברופא בסורוקה שיאמר "אנחנו מרדימים אותך" ואסא ישיב "תודה רבה אחי", הוא יהיה בהכרה. יזכור כל רגע. כל הבנה. למשל שאין יד. "בזה הייתה לי ודאות. אבל זה פחות הטריד אותי. בעיקר חשבתי על הראייה. לא ידעתי כמה הפגיעה חמורה.
"הדבר הראשון זה לנסות לדווח לצוות שזה לא נ"ט. אנחנו לא תחת איום. אמרתי לטען לשים לי חוסם עורקים על היד. משם התחיל הפינוי".
ומחשבות? אני שואל. "ברור שעוברות מחשבות של 'איזה טעות, מה עשיתי'. ושאם הייתי נכנס לטנק לא היה קורה כלום. אבל מתמקדים בזה שהפינוי יהיה מוצלח".
תכף יבוא הנמ"ר וייקח אותו, ואז מסוק בהול לסורוקה. הוא לא יראה, אבל יבין. בנמ"ר ירגיש את רעידות הדרך, במסוק ישמע את המנוע. ותוך כדי ישכב שם באלונקה, ינסה לעכל את שצפוי לו:
חודשי שיקום מפרכים, בלבלות בימים הראשונים על כך שהיה צריך לפעול אחרת, עשרה ניתוחים, שניים ביד ימין שנקטעה בחלקה, שמונה בעיניים שיסייעו להצלת הראייה בעין שמאל, עם ימין זה יהיה אבוד. אה, ויהיה עוד משהו.
אם ראיתם את נאום ראש הממשלה בוושינגטון, אתם זוכרים אותו.
עומד שם, בעוד רגע שייחקק בדברי הימים המשוגעים שלנו; מבויש כזה, מרכין מבט, כובש, לידו עוד שלושה גיבורים; בזירת חיבוקים; בלב מופע מרהיב ומקומם של ראש ממשלה שמלהטט ומגלגל באוויר מילים. מילים אל מעצמה מנומסת, אל מדינה שהשאיר מאחור כועסת.
והם עמדו שם. סגן משנה אביחיל ראובן מהצנחנים, רב-סמל אשרף אל-בחירי מהגששים, בן-חמו והוא. עמדו כסמל לנחמה וגאווה; כעדויות לישראל הגיבורה; כמעוז פצוע וחבוש של קונצנזוס במדינה רבת-חזיתות, כולל אחת נגד עצמה.
ושם, בין לבין, בא הרגע הגדול של אסא. אני עכשיו מקריא לו: "גיבור שלישי, סגן אסא סופר, גם הוא נמצא איתנו כאן היום. אסא נלחם כקצין בחיל השריון ונפצע בקרב, בעוד הוא מגן על חבריו החיילים. מרימון איבד את ראייתו בעין ימין, התאושש בצורה יוצאת מן הכלל ויחזור לשירות כמפקד יחידת טנקים".
מה היית מוסיף על זה, אני שואל. "ראש הממשלה יודע להתנסח יפה מאוד, לא הייתי משנה כלום", אסא משיב.
בן חמו הניף קביים, נתן שואו, אני אומר לו. אתה, לעומת זאת, נראית קפוא.
"יונתן כוכב. הוא יודע להתמודד עם הדברים האלה. אני פחות", אסא מודה, "הייתי קצת מובך, ההמולה, מדברים עליך מול כל העולם, בעיקר הסתנוורתי מהפרוז'קטורים של הקונגרס. אבל זה היה מחמיא. וכשהוא דיבר עליי, או על כל אחד מארבעתנו, היה לי ברור שהוא לא מדבר עלינו כאינדיבידואלים. אלא על עשרות אלפי לוחמים ומפקדים נועזים שעשו כמונו והרבה יותר. הכפיים היו להם - לא לי אישית. במקרה מישהו החליט שאני אהיה שם".
בין ההפוגות מהכפיים היו בוושינגטון רגעים נוגעים נוספים. מפגשים. אנחנו עוברים עליהם. למשל המפגש עם משפחות החטופים ("תמיד יש את החשש שיכעסו עליך או על הצבא. אני הרגשתי שהם סומכים עלינו") או עם נועה ארגמני, החטופה שחולצה מעזה ("מדהימה וחזקה"), או עם אחד מיושבי בית הנבחרים, קטוע רגליים, שהיה לו חשוב לגשת אליהם ("אמר 'טנק יו פור יור סרוויס'. שאל אם אנחנו בסדר ואיך הפרוטזות. שיחה של גידמים ופיסחים").
אה, ויש את הלוחמים שאיתם הסתובב. אל-בחירי, ראובן ובן חמו. אני שואל איך נראים גיבורים בשוטף, בארוחת בוקר. "רגילים, זה היופי. אתה יושב עם מישהו שהוא איש שיחה, אבל כשצריך הוא רץ 13 קילומטר להגן על אזרחים", אסא מעיד עליהם כאילו הוא לא חלק, תייר משווייץ.
אני שואל אם בכלל רצה לטוס. כן, בטח, ברור, הוא אומר. ומוסיף שכשמפקד הצוות התקשר להציע, מיד אמר "היישר". זה לא מובן מאליו. היו שלא רצו. היו גם שביקרו את ארגמני, על כך שהצטרפה למשלחת עם אביה. את הנימוקים, לכאן ולכאן, שמענו כולנו. בעיקר חזרה המילה תפאורה. "לא היה קטע כזה", אסא נחרץ. אי-אפשר להתעלם, אני אומר לו, ממה שהתחולל סביב הנסיעה, סביב נתניהו, מהביקורות.
"זה לא מעניין אותי", הוא משיב, "אל"ף, האירוע לא היה פוליטי. הייתה לו מטרה לחזק אותנו כלפי פנים וחוץ. אני הרגשתי שהוא היה מוצלח. בי"ת, אני חייל, עושה מה שאומרים לי, מבצע משימות. לא מתעסק בפוליטיקה וביקורות".
אסא שקוע בתמונה.
מסתכל בה בערגה כזו. הפנים זורחות. רואים בה ג'ויסטיק עם כפתורים והכל. כזה שנבנה ספיישל בשבילו ומחכה לו. יש אפילו מק"ט. הג'ויסטיק הזה, בקר מפקד, אמור לאפשר לו לחזור לפעילות.
מהרגע הראשון היה לו ברור שהוא יחזור. גם אם היו כאלה שלא הבינו איך. את המבט העקום שלהם, הוא מגלה, קלט גם כשלא ממש ראה בהתחלה.
הם לא יבינו. זה לא רק העניין של לחזור לטנק. כלומר גם, ברור. אבל יש פה עניין של סימון מטרה. של חזרה לחיים. "זה כמו מגדלור", אסא מסביר, "לאן אתה רוצה להגיע, מה אתה רוצה לעשות. אחלה מבחן לפרקטיקה של החיים".
אז אסא החליט שהוא יהיה מ"פ, ואחר כך אלוהים גדול. יש לו עוד שנה לסיים את הלימודים, שיקומים, ניתוחים, נאומים בוושינגטון, מה שיקרה, ואז הוא יסתער על המגדלור. "החלטתי שאני רוצה להיות מ"פ כבר לפני הפציעה, ואני רוצה להיות גם אחרי".
רק שלפקד על טנק, בלי ראייה בעין אחת ובלי יד, זה כבר אירוע אחר. הצחקתי אותו.
השריונר שראה את הגורל מגלגל אליו בחזרה את הרימון שזרק, והסתכל אליו פנים אל פנים, רגע לפני שבא הבום, לא מפחד מכלום. "היד זה באמת-באמת שטויות, הדבר היחיד שמעניין אותי זה שאני אהיה מספיק טוב כדי לראות את המפות, להוביל טנק ללחימה.
"אם טרומפלדור נלחם בתל חי עם יד אחת ואם משה דיין היה רמטכ"ל עם עין אחת, אז אפשר להיות מ"פ טנקים עם יד אחת ועין אחת", הוא אומר.
אני מבקש שיחזור על זה כדי לדייק בכל אות. רק גיבורים אומרים דברים כאלה.
