ב-7 באוקטובר הסתתרו פרנסין בורשטיין (85) ובעלה חיים (85) בממ"ד ביתם בנירים, הקיבוץ שבו חיו יחד 65 שנה. כשהיו האחרונים לצאת משערי הקיבוץ, המקום היחיד שאליו יכלו להתקבל בגלל מצבו הסיעודי של חיים היה בית חולים שיקומי בבני-ברק, שלא תאם למצבם הבריאותי של בני הזוג. "כשכל הקיבוץ התפנה לאילת בעלי ואני היינו צריכים למצוא מקום אחר שיסכים לקבל אותנו יחד", מסבירה פרנסין בעיניים עייפות. "לא הסכימו שאישאר שם בתור מלווה אז קיבלו אותי בתור חוסה, עם כל החסרונות, למרות שאני הייתי אישה בריאה לגמרי ולבעלי היו עוד כמה שנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"חברת קיבוץ שבאה לבקר אותי ראתה עד כמה הידרדרתי מבחינה בריאותית ונפשית, לא היה לי עם מי לדבר שם, והיא חילצה אותי בשפכטל לדיור מוגן שאני נמצאת בו היום באבן יהודה. אחרי חודש, בסוף דצמבר, בעלי נפטר. ועד עכשיו אני לא מצליחה להתאבל. לא הוצאתי דמעה אחת. כל המצב סוריאליסטי".
6 צפייה בגלריה
סולו שילה מנירים בלובי הבניין באבן יהודה. "מתגעגע כל כך לחיים לפני, שהיו משאירים אותי צעיר" | צילום: ריאן פרויס
למה?
"כי לא הייתי איתו כשהוא נפטר, הוא היה בבני-ברק לבד ואני פה. אחרי עשרות שנים של יחד סיימנו לבד, כשנעלי הבית שלו עדיין מחכות לו בכניסה לבית בנירים. והעתיד לא ברור ומעורפל. ואני עצובה. אין ספק שיש לפינוי הזה השלכות קשות על המצב שלי, של החברים שלי מהקיבוץ שחלקם כבר הלכו לעולמם בזמן שהם מפונים.
"אחד המחירים הכי קשים במלחמה הזו לגילים שלנו זה הבריאות. כשאתה זר במקום חדש הכל מתעכב, צריך לחכות לתורים המון זמן, כל הבדיקות הרפואיות לא בשגרה, כל דבר כל כך מתיש שכבר אתה לא קובע, ואם קובע – שוכח ללכת. ומנטלית? הכל מידרדר. בבית שלי בנירים חייתי במרחב, אבל פה אי-אפשר לחיות ככה".
בלובי הבניין, שאליו הגיעה פרנסין בעזרת ההליכון שלה, מחכים לה מי שהיו השכנים שלה מהקיבוץ והיום השכנים שלה בדיור המוגן – סולו שילה בן ה-99 ("וחצי!") והדסה מלמד בת ה-82. לפני 7 באוקטובר כולם היו אנשים עסוקים, עובדים, עצמאיים בבית שלהם, כשמסביבם הילדים והנכדים, וכמו שחיו ככה התפללו להזדקן ולמות – בקיבוץ שאהבו. אבל מאז שהתפנו הכל השתנה. הם איבדו חברים קרובים, הפכו לסיעודיים, ובעיקר מספרים על מציאות עגומה ועל החלום הרחוק שאולי עוד יזכו לבלות את ימיהם האחרונים בבית, לצד הקהילה שאותה הקימו.
"שמי חיים שילה, אבל הכינוי שלי זה סולו", הוא מציג את עצמו, "סולו כי שארית השם שבו נולדתי הוא סולוביציק. אני קרוב משפחה של הברון מליטא ועל שמו נקראתי. נולדתי בגרמניה, עלינו ארצה בשנת 36', אחרי שלוש שנים תחת השלטון הנאצי. עם השומר הצעיר הלכנו להתיישבות בנגב. אני מהמייסדים של קיבוץ נירים שחגג 76 שנות קיום. מהוותיקים אני היחיד שנשאר מההתחלה ועד היום.
"יש לי ארבעה ילדים, את יכולה לראות פה" – הוא פותח דף מקופל ובו רשימה בלתי נתפסת של שמות – "זה כל בני המשפחה שלי, עם הנכדים והנינים. לפעמים אני מתקשה כיוון שיש שמות כפולים, ואני צריך לשאול אם זה עודד המבוגר או עודד הצעיר. אשתי גילה נפטרה לפני שלוש שנים, ואם אפשר להגיד בזהירות – אני שמח שהיא נפטרה לפני המלחמה. שחסכנו לה את זה. חייתי איתה 75 שנים בנירים בצורה יוצאת מן הכלל ללא שמץ של ריב".
הדסה: "אני נולדתי בקיבוץ שער העמקים, קיבוץ של השומר הצעיר, וכשהכרתי את בעלי חזי, שהיה מנירים, החלטתי שאני עוברת אליו. בגיל 25 הגעתי לנירים, רוב השנים הייתי לולנית וכשאמרתי מספיק לול, עברתי לנוי ועבדתי שם עד הפנסיה. יש לי שלושה ילדים, ושבעה נכדים – כרגע. הבן שלי, שחר ז"ל, שהקים משפחה בנירים, נהרג מפצמ"ר שפגע בקיבוץ בצוק איתן".
שאול סיני ממעין ברוך: "עוברים עלינו פה דברים שלא נשכח לעולם. מצער ומכעיס שאנחנו מזדקנים פה. זו מלחמה אחרת, לא הקטיושות שעפות, מלחמה נפשית. אני קם בבוקר ושואל את עצמי, לאן המדינה שלי הולכת? ומה יהיה עם המשפחה שלי? זו המחשבה הכי קשה"
איך התגלגלתם לפה?
דסה: "בהתחלה איכסנו אותנו במלון באילת. אחרי חמישה שבועות בעלי חלה שם בקורונה, זה חלק מהסכנות שיש לבני הגיל שלנו במקומות כאלה צפופים. אישפזו אותו בבית חולים מאיר והבת שלנו חיפשה לנו בית מוגן ליד. אנחנו פה מנובמבר, כבר הרבה מדי זמן. בעלי ואני בחדר, ובמשך הזמן הוא היה צריך לקבל עוזרת, אז אנחנו שלושה בחדר קטן".
סולו: "אני נסעתי לאחד הבנים שלי בכרמי יוסף. שהיתי שם חודשיים בתנאים מעולים אבל הייתי לבד. הבן שלי בעבודה, אשתו בעבודה, הילד בבית הספר ואני לבד. אז הציעו לי לעבור עם קבוצה של אנשים ונחתנו כאן. יש פה יתרון שאנחנו קבוצה שמכירה מלפני, ויש פה תנאים, אבל אני מאוד מודאג מהמצב ועצוב מכל מה שקרה".
הדסה: "גם אני מרגישה שתלשו אותנו. העתיד מעורפל, ולמרות שאני משתדלת מאוד למצוא קצה של תקווה, יש ימים שאני מרגישה שזהו, אין לי יותר כוחות. אני רוצה להיות חופשייה, בבית שלי, לצאת לעבוד. אין לי פה הסעה קבועה, וגם אם תהיה, לאן אצא? עם מי? זה ממש-ממש חסר לי. ירדתי פה במשקל המון, מצב הרוח ירד. בינתיים בעלי עבר אירוע מוחי, לפעמים הוא שוכח איפה הוא, תשוש מהמצב. הגיע הזמן לחזור הביתה, לפני שיהיה יותר גרוע מבחינה פיזית ונפשית. אני מתגעגעת לקהילה שלנו וזה הכי קשה לי. מתגעגעת לחברים שלי שפזורים וחלקם כבר לא איתנו".
סולו: "גם לי כבר אין מצב רוח. בעיקר זה. והזיכרון נפגע, לא זוכר שמות. אני בקושי עצמאי, יש פה הכל מהכל ולא צריך לעשות כלום, גם אם אתה רוצה. אני מתגעגע כל כך לחיים לפני, שהיו משאירים אותי יותר צעיר, אבל אני גם מפחד מאיך שהחזרה תתבצע. אני מוכן לחזור מחר ולשקם, אבל חייב ביטחון".
הדסה: "יש הרבה אנשים שלא יחזרו, הרבה, חוץ מאלה שנפטרו".
ספרו לי.
הדסה: "חבר שלנו, רוני גיטר ז"ל, נפטר בדיור המוגן. שבועיים לפני חיים של פרנסין, גם אותו הסיפור כמוהו. ואחד החברים הוותיקים ביותר בנירים, ליאון אריה גינסלב ז"ל, הוא היה באילת הרבה זמן, היה לו קשה לנשום שם מהחום והוא היה סגור בחדר ונכנס לדיכאון עמוק. העבירו אותו להרצליה לדיור מוגן והוא חטף אירוע מוחי קשה ונפטר. וזה בטוח מהשינוי של 7 באוקטובר כי הוא היה בסדר גמור לפני כן. ועוד חבר שבגלל כל מה שקרה לנו ממש השתגע, נאלצו לאשפז אותו במקום מוגן שלא יפגע בעצמו, ממש ככה. וכמובן לא איפשרו לתת לכולנו לבוא להלוויות, רק המשפחה הקטנה. ועד היום לא ביקרנו במקומות שהחברים שלנו נקברו".
גם מפוני הצפון בני הגיל השלישי נפגעים מהמצב. המועצה האזורית מבואות חרמון, המפונה והמופגזת, מונה עד כה 38 נפטרים מבין המפונים המבוגרים. לשם השוואה, ראש המועצה בני בן-מובחר שולף את הנתונים: ב-2023 היו 11 נפטרים קשישים במועצה, ב-2022 – שמונה. כלומר, ב-2024 הייתה עלייה של כמעט פי ארבעה, והשנה עוד לא נגמרה.
"האובדן שהכי קשה לי איתו זה עם האנשים האלה", אומר בן-מובחר, "אלה המייסדים שלנו, ההורים שלנו, ותיקי המושבים. נאלצנו להקים אוהלים לשבעה בבתי המלון – במקרה הטוב על המדשאות, ובמקרה הרע בתוך הלובי. מלונות שאין בהם פיסת דשא אחת שדומה לחצר של אותם נפטרים, שחיו את כל החיים שלהם במושבים בירוק. לקחת מושבניקים וקיבוצניקים ולשים אותם בחדר עם שלוש ארוחות ביום, מבלי המעטפת של הקיבוץ, גרם להם לאיבוד חדוות החיים.
6 צפייה בגלריה
מירי ושאול סיני בבית המלון בכנרת. "שלוש ארוחות ביום, חדרנית שמחליפה מגבות, קוצרים עבורי את הדשא – זה לא כיף לי" | צילום: אפי שריר
"באחת ההלוויות האחרונות בכפר יובל אף אחד לא היה מוכן להסתכן ולקחת את הגופה, להכניס אותה ליישוב להספדים ומשם לבית עלמין, אז לקחתי את הגופה ברכב שלי עד בית העלמין, וביצענו את הקבורה בצוות מאוד מצומצם. לא הייתה ברירה. בן 70 שנפטר משיברון לב בפינוי למלון. את קולטת איזו מציאות?"
אתה באמת קושר את העלייה בתמותה לשיברון לב?
"הם לא היו צעירים, אבל כן, בהחלט. זה בגלל שהם נמצאים בחוסר ודאות, בגלל שהם בחדר של 16 מטר מרובע במלון, בגלל שהם בלי בני המשפחה שלהם, בגלל שאין להם את התזונה לה הם זקוקים. חלה הידרדרות קשה מאוד במצבם, ואני מכיר אותם מלפני הפינוי ואחרי הפינוי".
מירי ושאול סיני מעולם לא עזבו את מעין ברוך, גם במלחמות הכי קשות שהמדינה ראתה, אבל עכשיו הם מפונים כמעט שנה לחדר בבית מלון שעל הכנרת. במשך הזמן גם הם איבדו חברים רבים, וגם על עצמם ההשלכות ניכרות. "היא לא הייתה הולכת עם הליכון לפני שהיא הגיעה לפה", מפטירה מירי על חברה, שעוברת לידנו בצעדים קצרים לצד בעלה.
שאול: "אני כל הזמן חולם לשכנע את מירי לעשות לילה בבית במעין ברוך, זה החלום הכי גדול שלי, אבל היא מפחדת. אז אנחנו פה והתחלנו להביא לפה דברים מהבית שלנו. יש לנו חברים שקנו לחדר במלון מקרר וארונות, אבל אנחנו לא מאמינים למציאות הזו שניתקע פה עוד הרבה זמן, מסרבים. יש לנו רק את הספרייה פה שהבאנו מהבית ואת היצירות שלי. עשיתי פה תערוכה יפה, ויש עוד אנשים שסורגים ומציירים ואנחנו מעבירים אחד לשני את הזמן".
מירי: "החדר שלנו לא דומה לשאר החדרים, שלגמרי נראים כמו חדר במלון. אנשים חיים פה כבר חודשים ולא הפכו את המקום הזה לבית, לאנשים אין חשק לעשות כלום".
6 צפייה בגלריה
מימין עם כיוון השעון: ליאון אריה גינסלב ז"ל, טלי ואורי בארי ז"ל, חיים בורשטיין ז"ל, רוני גיטר ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
שאולי: "הנכדים זו קרן האור היחידה. יש לנו שני נכדים במילואים, שלוחמים, אחד בסיירת חרוב, שהמפקד שלו נהרג, והשני בסאסא, בכיתת כוננות בצנחנים. מפחיד מאוד".
גם בבית שלכם אתם ככה צמודים כל הזמן?
מירי: "לא. היה לנו מלא מרווח, כאן אנחנו 24 שעות ביממה בחדר קטן וזה לא פשוט בכלל, אבל אנחנו צולחים את זה". שאול: "53 שנה צולחים את זה". מירי: "55! אבל פה יצא לנו ללמוד דברים שמעולם לא ידענו אחד על השני. לא אגיד מה, אבל זה חידד את ההבדלים".
שאול: "בבית יש לי גינה גדולה, חיות, אני נכנס הביתה בשמונה בערב, רק אחרי שעשיתי המון-המון דברים. ומירי על המחשב עושה המון דברים משלה. פה אני מוצא את עצמי שעות על גבי שעות בתוך הבית. אני קם בשמונה וחצי, זה לא נורמלי מבחינתי. אלה שעות שאני כבר מתרוצץ בחוץ. ונחים בצהריים, ואוכלים עוד ועוד, השמנו פה באופן קיצוני, לא נראיתי ככה בחיים שלי. זה אוכל של בית מלון. זה טוב לסופ"ש, לא יותר מזה, וזה מעצבן אותי".
מירי היא ילידת תש"ח, בת קיבוץ רמת יוחנן, שגרה יותר מחצי מאה במעין ברוך. שאול, 78, הגיע לקיבוץ בשנת 63' עם גרעין נח"ל. מירי הייתה 29 שנה מורה בבית ספר יסודי, ובגיל 45 עשתה הסבה למנהלת הרווחה של הקיבוץ. שאול עסק בחקלאות, בריכות דגים, וב-40 השנים האחרונות ניהל מסגרייה בקיבוץ. יש להם חמש בנות ו-19 נכדים. רק בת אחת בנתה את ביתה במעין ברוך והקימה משפחה. עכשיו גם היא במלון עם שלושת ילדיה. "זה מאוד עוזר לנו, ההרגשה של הנורמליזציה, שאנחנו סבא וסבתא ויש לנו תפקיד", אומרת מירי.
הבנתם את גודל הסכנה של לגור על הגבול?
שאול: "עד המלחמה הזו, חייתי בקיבוץ חיים שאני מאוד מרוצה בהם סך הכל. תמיד היה לי רובה מתחת למיטה, תמיד הייתי שותף להגנת היישוב, אבל מעולם לא חשבתי שאתפנה בצורה כזו. עברנו את מלחמת שלום הגליל ומלחמת לבנון השנייה, ואפילו מירי, שהיום היא נפחדת מכל נסיעה, הייתה נוסעת בזמן המלחמה כל בוקר לעבודה, בזמן שנופלות פצצות על הכביש הראשי.
"עכשיו כל העניין שיחדרו למעין ברוך זה כבר פחד אחר. מעין ברוך זה 400 מטר מהגבול. להגיע אלינו מלבנון עם רכב לוקח עשר דקות, יש כביש אספלט מהגבול לתוך הקיבוץ. לא נתפס הצורה שהעסק מתנהל וזה מחלחל, הפחד הזה. אנחנו מגששים מי יחזור אחרי המלחמה, במיוחד מול הצעירים. ואני רואה חלק גדול שלא יחזור. בשביל מה לחזור?"
מירי: "שאול לא הסכים להתפנות והיינו איזה יומיים בבית והבנות הפעילו עלינו לחץ, צעקו ובכו, ואז הלכנו למין פתרון ביניים. היינו עשרה ימים בראש פינה, עד שהוא איכשהו הפנים את הנושא ורק אז התפנינו. זה היה ב-17 באוקטובר. ומאז אנחנו פה, כמו רוב הקיבוץ".
שאול: "אני כל כך מאוכזב כי איבדנו משהו יסודי שהיום הפך לסיסמה. היינו בטיול בבית טרומפלדור, ויש שם כרזה ענקית על הצפון – 'התלם האחרון', שזה הקו של המדינה. ואיבדנו את זה. וזה עצוב שזה קורה".
מירי: "ככה אתה מרגיש?"
שאול: "בוודאי. כל הכסף ששופכים עלינו במלון כפליטים, שלוש ארוחות ביום, חדרנית שמחליפה מגבות, קוצרים לי פה את הדשא – זה לא כיף לי. איבדנו כל כך הרבה בזה שנטשנו את היישובים, שלהחזיר את המצב לקדמותו זה כמו שד שייצא מהבקבוק. להגיד לדור הצעיר תהיו יותר נכונים להקרבה? זה כבר לא אפשרי".
6 צפייה בגלריה
מימין: נוישטטר. "אבחנה קלינית", גת. "הידרדרות מואצת", בן מובחר. "האובדן הכי קשה"
(צילום: גדי קבלו)
איך אתה מרגיש שהאכזבה הזו מתבטאת בפן הבריאותי?
"אני למשל תמיד הייתי איש עשייה. ואני משתגע פה. רוב האנשים מטפסים על הקירות. אין ספק שהתקופה הזו מקצרת את החיים לאנשים. הריחוק מהבית, המחשבה שאף אחד לא יודע מה הולך להיות, זה מקצר חיים. נפטרו לנו פה חמישה חברים. וזה לגמרי פועל יוצא של העקירה מהבית".
מירי: "אנשים נחלשים, מאבדים את החיוניות. אני רואה את זה בשפת הגוף, איך נכנסים לחדר האוכל, איך יוצאים. והכי נורא הוא שככל שהזמן עובר, אני מתרגלת למצב הזה. כשאני מגיעה הביתה למעין ברוך אין לי חשק לעשות כלום בבית היפהפה שלי. מוצאת את עצמי יושבת, בוהה.
"אני מפחדת שאתרגל למצב הזה, שאלה החיים החדשים. לפעמים אין לי חשק לקום בבוקר. יש לנו כלב, אז חייבים לעשות איתו טיול, אבל לא תמיד יש דרייב לקום. ויש כאלה שאין להם בשביל מה. הם שוכבים שעות במיטה".
שאול: "אצל רוב בני גילנו סדר היום הוא כזה – לוקחים עיתון בלובי, אולי עושים טיפה הליכה וחוזרים מיד ללובי, לעיתון. ואז כבר אוכלים צהריים, ונחים לקראת ארוחת הערב. רואים חדשות וזהו".
מירי: "עצוב, עצוב, עצוב. אין אופק".
שניים מהנפטרים היו החברים הקרובים ביותר שלהם. "אני אספר על טלי ואתה על אורי?" מירי שואלת בעצב. "אורי בארי היה בגיל של שאול, וטלי חברתי בת גילי. הוא היה מטופל שנים רבות במעין ברוך בגלל מצב בריאותי, אני הייתי באה אליו פעם בשבוע, עושה איתו חידודי לשון, תשבצים, קוראים קטעי ספרות, משוחחים. בתחילת המלחמה העבירו אותו לבית סיעודי בעמק חפר. אשתו עברה איתו. הוא נפטר אחרי כמה חודשים, אנחנו בטוחים שזה בגלל העקירה מהבית".
שאול: "הוא היה בחור מדהים, לוחם בשייטת, שקיבל עיטור גבורה. ואחרי שהוא נפטר אשתו באה להיות איתנו במלון".
מירי: "אחרי שבועיים היא חטפה פה התקף אסתמטי, לקחו אותה לפוריה, לבדיקות. כעבור שבוע היא חטפה עוד התקף, לקחו אותה לעפולה, לבית חולים, והיא נפטרה בחדר המיון. אישה בריאה לחלוטין, תפקודית כמוני, נפטרה תוך חודש אחרי בעלה".
שאול: "והצבא אמר שבהלוויה אפשר להיות רק המשפחה ומספר מצומצם של אנשים. בשמונה בערב הגיע הארון לקבורה במעין ברוך, אבל הצבא אמר שיורים ולשלוח את הארון חזרה. ואני חזרתי לפה. אחרי שעתיים שוב אמרו לחזור. על בית הקברות יש תצפית מאוד מסוכנת מהגבול, אז הכל קרה במחתרת, בחושך, בלילה. מטורף. הם חיו כל חייהם בקיבוץ, ולא זכו שיישבו עליהם שבעה שם.
"עוברים עלינו פה דברים שלא נשכח לעולם. מצער ומכעיס שאנחנו מזדקנים פה. זו מלחמה אחרת, לא הקטיושות שעפות, מלחמה נפשית. אני קם בבוקר ושואל את עצמי, לאן המדינה שלי הולכת? ומה יהיה עם המשפחה שלי? זו המחשבה הכי קשה".
ד"ר ברוך שי נוישטטר, מנהל היחידה לפסיכוגריאטריה במרכז הרפואי סורוקה, מספר על הקשר הישיר בין העקירה לירידה בתפקוד הנפשי והפיזי. גם הוא נתקל במקרים של מפונים בני הגיל השלישי שמעולם לא היו מטופלים נפשית אבל מאושפזים כיום במוסדות סגורים. "פגשתי אנשים מבוגרים שהקימו את המדינה, ומעבר לטרגדיות הנוראיות, זוועות העולם שהיו ב-7 באוקטובר, הם גם איבדו את מה שהגדיר אותם – את הקיבוץ. כל עולמם נחרב.
"הניתוק מהנופים, מהשכנים, מסדר היום והשגרה פגע בהם אנושות. מדשאים פתוחים, בית בקומת קרקע, בבת אחת הם פונו לבניין. והמעבר הכפוי גרם להפרעת הסתגלות קשה שהובילה לדיכאונות ומחשבות אובדניות. מטופל שאני מלווה לאחרונה ביצע מספר ניסיונות אובדניים והוא היה ללא רקע פסיכולוגי ולא טופל מעולם לפני המלחמה. היו גם מקרים שנגמרו באשפוזים פסיכיאטריים.
"אנחנו מדברים על קבוצת גיל שמראש יש לה גורמי סיכון ייחודים, שיכולים לגרום להחמרה במצב הנפשי. בראש ובראשונה זה אובדן של תפקודים – אנשים נחלשים בגלל שהם לא עושים את אותן פעילויות שעשו קודם. אובדן קוגניטיבי – פגיעה שבעוצמה הכי גבוהה שלה זה דמנציה. ואובדן חברים – מוות של אנשים הקרובים להם, ואפילו עצם העובדה שבגלל מצב החירום תדירות הביקורים של חברים ובני משפחה יורדת דרמטית.
"אנשים מבוגרים זקוקים לסדר יום, פעילויות רציפות כדי לשמור על הבריאות, וכשמנתקים אותם והם חווים בדידות, זה גורם לירידה במצב הנפשי והגופני ואף לסכנת חיים ממשית. אצל מפונים מהצפון ומעוטף עזה שכל חייהם חיו בקהילה, כל הקשיים שדיברנו עליהם עד כה מתעצמים פי כמה וכמה. לאנשים מבוגרים שיצאו ממעגל העבודה, הקשר הבין-אישי והמועדונית והחוג החברתי המצומצם זה הדבר העיקרי שנותן להם כוח, ולמפונים זה נגדע באבחה אחת. לי כפסיכיאטר ברור שניתן לאבחן קלינית את העוצמה של הניתוק הזה, שפוגע כל כך בוותיקי המדינה שלנו".
איך אפשר לעצור את זה?
"חשוב להביא אליהם ילדים קטנים, שיעודדו אותם. הדברים האלה והביקורים של המשפחה משפרים את רמת החיים ויכולים ממש להציל אותם, וזו האחריות שלנו".
יולי גת, יו"ר קדם, האיגוד לקידום קהילות דיור למבוגרים בישראל, וגרונטולוגית במקצועה, מצביעה על הסכנות שבמגורים ממושכים במלון: "לפעמים הם לא מצליחים להתקלח כי יש מקלחות לא נגישות ברוב החדרים. אין מטבחון, שאתה יכול לארגן משהו לאכול לבד בחדר, אז יש כאלה שלא אוכלים כל היום כי אין להם את הכוחות הנפשיים לרדת לחדר האוכל עמוס. ועובר יום, שבוע, חודשים. וזה מתארך. לכן מאות מטופלים היום נמצאים בדיור מוגן, מבאר-שבע עד לחיפה. ולדעתי יהיו הרבה שלא יחזרו הביתה".
ואיך את רואה אצלכם שהעקירה הזו משפיעה?
"בדידות גומרת את החיים. ואצל המפונים, הפינוי יושב עליהם כל רגע. הם עברו טראומה. גם המצב במדינה מאוד מטריד אותם. לגמרי אפשר לקשור את התקופה הזו להידרדרות הפיזית של המפונים בגיל השלישי. ומי שהתחיל בהידרדרות לפני כן, הקצב שלה מואץ".
פרנסין חותמת על כל מילה: "לא טוב לנו להזדקן ככה. כמה שנוח בדיור המוגן, זה נורא. בית סוהר מזהב. יש פה רק זקנים. אני רוצה לראות ילדים, צעירים, פרחים. זה נותן חיות, סיבה לחיות. הילדים שלי רוצים שאישאר פה, בטוחה, אבל אנחנו רוצים הביתה". גם סולו מרגיש כך: "אני מתגעגע לקהילה שלי ולגינה שלי. אני מקווה לחזור עם כל החברים, הצעירים, ולעשות מה שצריך לעשות בשביל המדינה שלנו". מירי: "חשבנו, רצינו, תיכננו להזדקן בבית שלנו, עם הגינה המשגעת, וזה נלקח מאיתנו. ועד כמה שזה חסר וכואב, אני חושבת על הבת שלי, שבנתה את הבית והמשפחה שלה לידנו. ואני לא בטוחה אם הם יחזרו אליו".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
