ארז אלטויל יודע לספר על האירוע המדויק שזרק אותו בבת אחת 20 שנה לאחור, בחזרה לטראומה של חייו. "זה היה הסיפור של החטוף רוני קריבוי, שהצליח לברוח לארבעה ימים מחמאס עד שנתפס ובסוף שוחרר", הוא אומר. "לא יודע למה דווקא הסיפור שלו היה כזה טריגר, אבל הלכתי לחדר ושלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. לא הייתי מסוגל לזוז או לדבר עם אף אחד. פשוט שכבתי שם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אתה זוכר על מה חשבת?
"לא, הכל נהיה שחור. לא הצלחתי לתפקד. התקשרתי לשכנים שלי שיבואו להוציא את הכלבים. לא הייתי מסוגל לעשות כלום. הייתי משותק לגמרי".
ואיך הצלחת לצאת מזה?
"לאט-לאט. כשעבר הזמן זה השתחרר. אבל אחרי זה חצי שנה לא שמעתי חדשות בכלל. גם כשהייתי בכיכר החטופים, אחרי שעה-שעה וחצי שם, פשוט ברחתי. לא הייתי מסוגל לראות את האנשים. זה ממש החזיר אותי לקולומביה ולמה שקרה לי שם. מאז לא חזרתי להפגין".
אלטויל, 45 איש הייטק מהרצליה, הוא אחד מארבעה ישראלים שנחטפו בקולומביה על ידי ארגון הגרילה ELN ככופר לשחרור מנהיג הארגון פרנסיסקו גלאן מהכלא. הארבעה: אלטויל, בני דניאל (כיום מהנדס חשמל, נשוי פלוס שלושה), אורפז אוחיון (בלש נוער, נשוי פלוס שניים) ועידו גיא (הייטקיסט, נשוי פלוס שלושה) שוחררו אחרי 101 ימים, בהתערבות הממשלה. עבור חלקם השחרור הנפשי היה אופרציה יותר מורכבת. חלקם עדיין מדחיק. כל אחד מהם מתמודד בדרכו עם השלכות החוויה ההיא על חייו גם יותר מ-20 שנה אחרי, ואירועי השנה האחרונה לא הפכו את ההתמודדות לקלה יותר.
"גם לפני 7 באוקטובר, בכל אירוע גדול שאני מגיע אליו אני תמיד מחפש את דרך היציאה, מאיפה הכי קל לברוח", ממשיך אלטויל, "אני תמיד כאילו מסתכל קודם כל איפה דרך המילוט. כמובן, אחרי 7 באוקטובר זה רק נהיה יותר גרוע".
מה זה אומר?
"לפני כמה ימים הייתי בהופעה וממש פחדתי. בחצי השעה האחרונה הייתי בסטרס כל הזמן, הסתכלתי לצדדים. פתאום מצאתי את עצמי מרגיש שאני חייב לדעת איך אני יוצא מפה".
איפה עוד זה משפיע?
"אותו הדבר גם במערכות יחסים ועבודה. אני לא מצליח להחזיק בהן לאורך זמן, כי אני תמיד אומר שעדיף לחתוך לפני שהרע יגיע".
"אחד הוטפים התחיל לצרוח עליי. אמר 'תיזהר ממני', ניסה לדחוף לי את הקנה של הרובה עוד יותר עמוק. בסוף הפרידו בינינו. אבל זה היה רק היום השלישי. היית חושבת שנהיה קצת יותר נחמדים בשלב הזה, אבל רק אז התחלתי להבין מה מצפה לנו"
אז מההתחלה אתה מחפש את היציאה.
"כן. הרי זה בכל מקרה זה ייגמר, אז עדיף לחפש את היציאה כמה שיותר מהר".
בניגוד להימנעות של אלטויל, בני דניאל מתמודד עם האירוע דרך עשייה אינטנסיבית. "זה ככה מאז שהשתחררתי מהשבי. במישור האישי בניתי בית, ילדים, משפחה שזה תופס מקום ענקי, במישור המקצועי עשיתי תואר ראשון בהנדסת חשמל ותואר שני במינהל עסקים. ויש לי את התחביבים שלי: אופנוע וצלילה. אני מאוד-מאוד עסוק, אז אני לא שוקע בתוך הדברים האלה".
זה מצליח?
"בשנה האחרונה התחושות מציפות כל הזמן. אני מרגיש שניצלתי מתקופה ארוכה הרבה יותר או ממוות. אולי זה קשור לתנועתיות שלי, לדרייב הזה לזוז. אני לא רואה חדשות ולא הולך להפגנות, כל הזמן אני בתנועה".
כי אם לא תזוז, מה יקרה? תשקע?
"לא יודע. לא ניסיתי".
ביום חמישי הקרוב תעלה לאוויר בערוץ yes דוקו הסדרה "העיר האבודה - 101 ימים בג'ונגל" (בהפקת סטודיו ענני מבית פרמאונט, יוצרים: עמרי קרונלנד ואופיר טריינין ובבימויו של האחרון), ניסיון טלוויזיוני לפרק מחדש את הטראומה שעברו הארבעה והפכה לסופר-רלוונטית בשנה האחרונה. "בטוח שנדפקנו, כל אחד בצורה אחרת", אומר שם אורפז אוחיון. "אנחנו אנשים אחרים ממה שנכנסנו".
הם היו אז בטיול הגדול של אחרי הצבא. החברים ממעלה-אדומים אורפז אוחיון ובני דניאל, המוצ'ילר הוותיק עידו גיא, שעזב עבודה בתכנות כדי להספיק קצת דרום אמריקה לפני תואר שני, ואלטויל שהגיע לטראק ההוא לעיר האבודה אחרי חודשים של בטלה נעימה בחופים של דרום אמריקה. הלוקיישן היה נראה בטוח, מסלול שאלפי תיירים כבר עברו, עוברים ויעברו.
החטיפה התרחשה לפנות בוקר, 12 בספטמבר 2003. הסיטואציה הייתה כל כך סוריאליסטית שגם אחרי שבישרו לארבעה שהם חטופים – עם מספר מטיילים אירופאים – לקח לתודעה שלהם כמה ימים לעכל מה קורה להם. "הם הגיעו בארבע וחצי בלילה. כולם ישנים, ואז מתעוררים עם רובה מול הפרצוף", גיא משחזר, "אני זוכר M-16 ופה ושם קלצ'ניקוב. לדעתי היה גם איזה עוזי אחד. זה מצחיק איך ישראלים הגיעו גם לשם".
אלטויל: "אין רגע אחד שבו הבנו שנחטפנו. זה היה תהליך. ביום הראשון עוד המצאתי תירוצים למה הם אומרים שהם לוקחים אותנו לסנטה-מרתה ובפועל מוליכים אותנו בכיוון השני".
הם נותנים לכם איזשהו הסבר?
גיא: "בהתחלה הם אומרים שהם מהצבא, ואז פתאום אתה רואה שלאחד אין מדים ומישהו אחר עם ג'ינס. אחד סיפר שלקחו אותנו בגלל איזה סיפור עם סמים והשני שזה בגלל אונס. משהו לא מתחבר. אני זוכר שעשינו הפסקה, אכלנו והם אספו את העטיפות ביסודיות. מישהו שם אמר שהם דואגים לסביבה, ואני פתאום חשבתי: לא, הם פשוט מסתירים את העקבות שלהם. בשלב הזה מת'יו (סקוט, בריטי שברח מהחוטפים בשלב מוקדם - גב"ח) עוד היה איתנו. ואתה בינתיים אוסף סימנים, אבל לא לגמרי מפנים. לוקח לך זמן להגיד 'חטפו אותנו'".
ומצד שני אתם לא קופצים מהר ובורחים, כמו מת'יו.
אלטויל: "לא חשבתי שיש סיכוי לקפוץ מהר. בואי. הסיפור של מת'יו ראוי לסדרה. אני לא מבין איך הוא יצא מזה חי. תשאלי אותי גם עכשיו אם הייתי עושה את מה שהוא עשה - לא".
דניאל: "אני ואורפז התלבטנו בלילה הראשון, היה לנו סוג של דיאלוג אם לברוח עכשיו או לא. מצד אחד אתה מבין שאתה באזור לא כל כך בטוח, מצד שני אתה אומר אוקיי, מה יהיה אם נברח עכשיו, ניקלע לאיזה קרב ונמות? אתה בעצם בחוסר ודאות מוחלט".
אוחיון: "בסוף הסכנה של למות לבד היא הרבה יותר גדולה מאשר מה שקרה".
בימים הראשונים לשבי, ארבעת הישראלים התחלקו לשני מחנות - החברים מהבית דניאל ואוחיון מול אלטויל וגיא. "די שנאנו האחד את השני", מודה אלטויל, "אבל ככל שהזמן עבר היינו צריכים לאחד כוחות". בזמן שהחטופים האירופאים דגלו בצייתנות ומינימום חיכוך עם השובים, לאלטויל היו תוכניות אחרות. "ביום השלישי באיזשהו שלב אחד החוטפים חשב שהוא מעליב אותי. כדי לזרז אותי הוא אמר לי, 'תתחיל ללכת, מריקון', שזה 'הומו', אבל אצלם זו קללה. הסתובבתי אליו ואמרתי לו 'אתה מסתובב עם חבורה של 20 גברים ואתה קורא לי הומו?'"
אמרת את זה?!
"והוא חטף עצבים".
לא יכול להיות.
"ואז הוא הצמיד לי את הרובה לראש".
אוי ואבוי.
"אמרתי לו: 'אתה רוצה לירות? בבקשה'. לקחתי את הקנה של הרובה ושמתי בתוך הפה שלי".
הם בטח היו בהלם, נפלו על טרול חטיפות.
"הוא התחיל לצרוח עליי. אמר 'תיזהר ממני', ניסה לדחוף לי את הקנה עוד יותר עמוק. בסוף הפרידו בינינו. אבל זה היה רק היום השלישי. היית חושבת שנהיה קצת יותר נחמדים בשלב הזה, אבל רק אז התחלתי להבין מה מצפה לנו".
ויש גם את ההבנה שאין פה שום דבר אישי. כמו שחטפו אתכם יכלו לחטוף כל אחד אחר.
גיא: "אתה מתחרפן מזה, מהאקראיות. לפני כן טיילתי עם עוד שתי בנות, אבל הן החליטו לחזור יום קודם. ואז אתה אומר לעצמך: אני פה בסיוט הכי גדול שיכול להיות, והן בהחלטה השרירותית שעשו - יצאו מזה. אתה שואל את עצמך איזה אוסף פניות לא נכונות לקחתי שהביא אותי למקום הזה".
ומה אתה עונה לעצמך?
"מזל גרוע".
בינתיים בישראל, המשפחות של הארבעה מנסות להגיע לשלטונות קולומביה שיפעילו לחץ על ה-ELN. התקשורת בישראל עוסקת בנושא ברמה יומיומית. גם בקולומביה החטופים מככבים בחדשות המקומיות, למרות ששם חטיפות הן שגרתיות יותר. נציג הכנסייה מעורב. גם גלאן, מנהיג הארגון, ממקום מושבו בכלא. "מקרה כמו שלנו נחשב נדיר כי הוא היה קצר", אומר דניאל. "הארגון הזה גם רוצח. אומרים למשפחה 'הבן שלכם חי, תנו לנו מיליון דולר להחזיר אותו'. אבל בסוף המשפחה מקבלת קבר".
נורא. ועדיין יש הבדל בינם לחמאס - פה החטיפה לא קשורה לעובדה שאתה יהודי. אין מרכיב אתני.
"במובנים מסוימים אני מרגיש שזה אותו דבר. בסוף, כשמישהו מחזיק אותך בכוח, גם קל לו מאוד להרוג אותך. אלו אנשים שטבועים בהם רוע מצד אחד ואידיאולוגיה מצד שני. אז ההבדל בין לצאת משם חי או מת הוא לפעמים עניין של שניות, חוסר מזל או תזמון".
אלטויל: "כל הזמן שמענו ברדיו על חטופים אחרים, למשל מישהו שמת אחרי שבע שנים בשבי. בשלב הזה חשבתי שאני מעדיף שיירו בי, לגמור עם זה. גם אם אישאר כאן עוד חמש שנים, איזה בן אדם אהיה כשאצא?"
היו רגעים של תקווה?
"התחושות של ה'דאון' וה'אפ' משתנות ברמות היסטריות. תוך שעה אתה יכול להיות מאוד 'אפ' מאיזו ידיעה, נגיד ששיחררו את רייני וייגל ואסייר הואגון אצ'ביירה (חטופה גרמנייה וחטוף בסקי - גב"ח). ושנייה אחר כך אתה נופל כי אתה אומר 'רגע, אם שיחררו אותם מה זה אומר עלינו?' או למשל המחשבה אם מדברים עלינו בחדשות או לא. לפעמים נתנו לנו להקשיב לרדיו, וזה משהו שכל הזמן העסיק אותנו. פתאום אנחנו מידרדרים לידיעה השישית או השביעית במהדורה, ואז האחרונה. אולי אנחנו כבר לא מעניינים".
גיא: "הפכתי לנרקומן של חדשות".
אוחיון: "אני זוכר שבועיים שבכלל לא היינו בחדשות. אמרנו לעצמנו: מה קורה?"
ובאותו זמן המשפחות שלכם מנסות לשלוח אליכם מסרים.
"הייתה איזו הקלטה שהשמיעו לי במהלך צילום הסדרה שלא זכרתי שהשמיעו לי בשבי. הקלטה של אבא שלי. אני ממש לא זוכר את זה מהשבי. כלום".
ומה קורה לך שם כשמשמיעים לך את זה עכשיו?
"בכיתי. פעם ראשונה מאז שאבא שלי נפטר. שמעתי אותו אומר 'אורפי. מה קורה אורפי?' זה שבר אותי. הקול שלו".
ביום ה-15 לשבי הם ניסו לברוח מהחוטפים - אבל נכשלו. "זה היה ערב ראש השנה", משחזר אלטויל, "התעוררתי בבוקר, נשענתי על הבקתה שישנו בה, ואז סמואל, החוטף המכוער בעולם, שאל למה אנחנו עצובים והודיע שזה לא החג האחרון שנעשה שם. התעצבנתי עליו, כרגיל, נתתי מכה חזקה לבקתה ונפלה לי כוס הקפה מהיד. כשבאתי להרים אותה פתאום ראיתי שנפל חלק מהקיר, כי הוא היה עשוי מחמר. נכנסתי לחדר והתחלתי לגרד את חתיכות החמר בידיים עד שנהיה חור ממש גדול. הבנתי שאת בסיס הבמבוקים צריך לחתוך כדי לצאת. ידעתי שלבני יש אולר. אז הלכתי להפעיל אותו. זה היה כמו ב'חומות של תקווה'".
בינתיים, האחרים התחילו בפעולת הסחה. "באנו לדבר עם החוטפים, ניסינו לברר אם הם ראו פעם סרטים. רצינו ליצור שיח ורעש כדי שלא ישמעו את בני מנסר. באיזשהו שלב ביקשנו מהם גם לשים מוזיקה והתחלנו לרקוד, עד שסמואל כמעט הוריד לי את הראש".
גיא: "נפלנו רק על סידור של מיטה, שנפלה ממנה אבן אחת, והחוטפים הבינו מה אנחנו עושים. זה היה נורא". כשהם נתפסים, החוטפים מכים את אוחיון ודניאל - שהם תפסו כמנהיגי המרד. אוחיון מסכם את הרגע ההוא של הכישלון והמכות בשתי מילים: "פשוט בכיתי".
לצד ניסיון הבריחה, נרקמת גם שגרה מול החוטפים. "אבל הפערים כל כך גדולים שקשה לגשר עליהם", אומר אוחיון, "לדוגמה כשאנחנו מדברים על געגועים לאבא ולאמא, החוטף אומר 'אני שונא את אבא שלי, הוא היה מרביץ לי'. רובם הצטרפו לגרילה מחוסר ברירה. הם בכלל לא מבינים מה זה חיי משפחה, מה זה להתגעגע למישהו".
דניאל: "הם לא ידעו מה זה המבורגר!"
אלטויל: "הרבה מהם אפילו לא מבינים על מה הם נלחמים. אתה שואל אותם מה האידיאולוגיה, אין להם. מספרים שאיימו עליהם. מצד שני, היה לי נורא קשה לכעוס עליהם. היה לי קשה נורא לשנוא אותם".
קצת תסמונת שטוקהולם.
"זה לא שטוקהולם, פשוט קשה לך לשנוא בן אדם שעושה את זה לא מרצון אלא כי איימו עליו. כן שנאתי את הגרילה, את הסיטואציה".
גיא: "בניגוד לחטופים עכשיו בעזה אנחנו לא היינו אצל אויב, וזה הבדל אדיר. לא הרגשתי שאני האויב שלהם. הם צריכים לשמור עליך שלא תברח, והם ינסו להפחיד אותך שלא תברח שוב, אבל הם לא רוצים להרוג אותך בהגדרה".
אוחיון: "אבל מכל הסיטואציה המסריחה הזאת אני לוקח דברים חיוביים, נגיד ראינו נופים מדהימים".
מה היה השבר הכי רציני מבחינתכם?
אוחיון: "היה את יום ההולדת של אמא שלי. הייתי בחדר ובכיתי".
אלטויל: "יום לפני מה שהתברר בסוף כיום השחרור, העליתי את התוכנית להרוג אותם. זה לקח הרבה זמן, עד שהגענו לייאוש סופי. הרגשנו שאו שנצא מפה בכוחות עצמנו, או שניתקע פה שנים".
4 צפייה בגלריה
"יום לפני העלנו את התוכנית להרוג את השובים". תמונת השחרור מהשבי | צילום: HOLMAN MORRIS, AFP
מה הביא אותך לנקודת השבר?
"התחלנו ללכת בבוקר. עכשיו, ההליכות שם היו סיוט מבחינתי. אתה הולך בג'ונגל, אתה נופל ואתה נפצע, ואלו הליכות בלי סוף. אחרי שעתיים הגענו למקום, עד היום אני זוכר איך הוא נראה. זה היה מקום מטורף. אחו עצום, פתוח, והייתה עלינו שמש כל הזמן".
אז דווקא שם?
"כן, כי פתאום היה לנו אוויר, ורק רציתי להישאר שם. ובאמת ישבנו לאכול ארוחת צהריים טובה, ואחריה הם פתאום אומרים לנו 'טוב, לקום, הולכים'. באותו רגע אני איבדתי את זה".
כי לא רצית לזוז יותר.
"לא רציתי לזוז יותר בלי קשר, אבל דווקא כשהגעתי סוף-סוף למקום שאמרתי 'טוב, אני יכול לראות את עצמי נשאר פה ובאמת מתפקד', אז פתאום אומרים לנו לעזוב. באותו רגע כבר לא יכולתי יותר, נכנסתי לבקתה והלכתי לבכות בשקט. ואז ראיתי חבל תלוי על קורה, וקוביית עץ כזאת. טיפסתי עליה, עשיתי לולאה מהחבל, והכנסתי את הראש פנימה".
כמה זמן עמדת שם?
"שתי דקות".
ומה חשבת?
"שאני רוצה שזה ייגמר, ולא אכפת לי איך. שאני גם לא רואה איך אני יוצא משם".
ואז?
"רייני ואסייר, שישנו שם, בבקתה, התעוררו והורידו אותי מהקובייה".
כעסת?
"הייתי אאוט לגמרי, הכל הפך שחור. אני רק זוכר את הלולאה, ושנעמדתי שם ושמתי את הראש בפנים. מאותו רגע, לא זוכר כלום".
לקחת מזה משהו?
"מאז בכיתי כל יום בשבי. יש איזה משחק כוחות עם החוטפים: אתה צריך להוכיח שאתה חזק. אז בהתחלה הסתרתי את זה ושמרתי בפנים, אבל כשזה יצא בפעם הראשונה אמרתי 'על הזין שלי, אני צריך להוציא את זה'".
וב-101 הימים האלו, היו גם קטעים של צחוק?
אוחיון: "כששוחררנו הגיע מסוק שלקח אותנו, וארז היה צריך לשירותים. אז הוא רץ מהר לשירותים, ואחריו רץ כומר כדי להראות לו איפה הם".
דניאל: "זה היה צילום השחרור שלנו, שקיבל את הכותרת 'הריצה אל החופש'".
הם שוחררו ב-22 בדצמבר, יומיים לפני חג המולד, אחרי שממשלת קולומביה הסכימה לשחרר את גלאן ולהקים ועדה שתבדוק את תנאיהם של הכפרים באזור שבשליטת ה-ELN. במהלך השיחה הארבעה חוזרים ואומרים שהם לא יכולים להשוות בין מה שעבר עליהם למה שעוברים החטופים בעזה, אבל ברמה הרגשית הרבה ממה שהם שומעים השנה מאלה שהצליחו לשוב משבי חמאס מהדהד אצלם את החוויה שהעדיפו לשכוח.
"בסוף, כשאני שומע את הסיפורים של אלה שהשתחררו אחרי 50 יום בעסקה וגם אלו שחולצו אחר כך, זה מאוד מזכיר את התחושות שלי", מסביר גיא. "למשל הרצון כל הזמן לדעת שזוכרים אותך ושלאנשים אכפת. אני לא מופתע שהרבה חטופים אומרים 'לראות בחדשות את ההפגנות חיזק אותנו'".
ומה אתה חושב, כמי שהיה שם, בשבי?
"אני לא יודע איך כל מיני אנשים מצליחים לעשות את סחר הסוסים הזה. מי תמורת מי. אין להם מושג על מה הם מדברים. אני חושב שכל עוד יש שם אנשים, ידינו על התחתונה. אי-אפשר לדבר על שום דבר אחר. פישלנו ב-7 באוקטובר, וכל עוד לא החזרנו אותם ולא כיפרנו על הפשלה הנוראית הזאת, אנחנו לא יכולים בכלל לדבר על איזשהו סוג של שיקום. בטח לא על ניצחון".
הניצחון המוחלט שלהם היה אמור להיות פגישה דרך המסך ("לא טסנו בגלל 7 באוקטובר", מסביר אלטויל) במסגרת צילומי הסדרה עם האיש שאחראי על השבי שלהם, פרנסיסקו גלאן. 21 שנה מאוחר יותר כולם זקנים יותר. גלאן גם צדקני יותר. בסדרה הוא אומר "רציתי להתנצל, הגעתי למסקנה שאני לא מתפתח דרך לוחמה לא חוקית אלא רק דרך שלום".
על חטיפת הישראלים הוא אומר שזו הייתה חטיפה מקרית, ומסרב לקחת אחריות על מה שעברו ארבעת האנשים מולו. בשלב מסוים אלטויל עוזב את המקום. "לא היה שם זעם", הוא אומר היום, "מהתחלה לא ציפיתי ממנו ליותר מדי. מראש הייתה לי תחושה שהוא פוליטיקאי ויגיד את המסרים שלו בלי להקשיב לנו. קיוויתי שזה לא יהיה המצב. ברגע שהוא נכנס עם דף מסרים הבנתי שאני לא אקבל תשובות על שום דבר שרצינו לשמוע. אני חושב שאם היינו מולו זה היה אחרת. ככה הוא על המסך ומה אכפת לו".
ובכל זאת, הוא הגיע לשם.
"כי משהו כנראה יושב עליו, והוא בא לנקות את עצמו. הוא הזכיר לי את ביבי. לא ידע כלום, הרגשתי שזה בזבוז זמן. כל הדרמה הזאת ובסוף דף מסרים?!"
אנטי-קליימקס.
"זה לא שציפיתי לקליימקס. זה היה בעיקר אנטי. אבל גם המסקנה שתשובות על מה שעברת אתה לא תקבל לעולם היא סוג של קלוז'ר".
בנקודה הזו, כשעוסקים בקלוז'ר ובהשלמה, מעניין במיוחד לציין שהארבעה לא עברו טיפול פסיכולוגי מאז שובם, מלבד אלטויל שעבר ניסיון קצר שלא צלח. בישראל של 2003 שבי היה משויך בתודעה הקולקטיבית למשהו שקורה לחיילים בקרב, לא לאזרחים. מונחים כמו פוסט-טראומה מורכבת היו מוכרים למעטים. אולי זו הסיבה שכשחזרו הארבעה מצאו עצמם בתפקיד של סלבס חטיפה, כולל הגושפנקה הסופית דאז, הופעה אצל דודו טופז. "דקה לפני השידור הוא פתאום שואל 'רגע, מי בכלל חטף אתכם'", מגחך היום אלטויל.
גיא: "אחרי השחרור אתה בסוג של 'היי' שמחזיק יותר מכל 'היי' אחר. בעיקר שמחנו אז לספר את הסיפור. אחר כך יצא לי לספר אותו עוד הרבה. הרגשתי שמיציתי את היכולת לדבר על זה".
אז במקום טיפול דיברתם.
"כן. בסוף אף אחד מאיתנו לא נפצע שם בצורה רצינית. יצאנו באותה צורה שנכנסנו - כמה קילו פחות. זו חוויה מאוד שלילית, אני מתעקש אפילו להגיד את זה, אבל יצאנו מזה אחרי שלושה וחצי חודשים שאיבדנו מהחיים, בזה זה מסתכם".
אתה מאוד ממזער את זה.
"כן. אולי זו השריטה, אני לא יודע. מה שקרה לששת החטופים למשל גמר אותי, אבל לא בגלל מה שעברתי. בגלל שזה גומר כל אחד".
קשה לדמיין מה השנה הזו מציפה אצל מי שעבר בעצמו חוויית שבי. כשאוחיון מספר שהוא לא מסוגל ללכת יחף או לשאת גשם, אי-אפשר שלא לחשוב על אלו שמחכים כמעט שנה במנהרות של עזה. "כשראיתי בטלוויזיה תמונות ממבצע השחרור של נועה ארגמני, היה לי שם הבזק של המסוקים שהיו בג'ונגלים, שיורים 200 מטרים לידנו".
אני לא אשת מקצוע, אבל היום מדברים המון על פוסט-טראומה. אולי הקדמתם את זמננו.
אלטויל: "תגידי, יש במדינה הזאת מישהו בלי פוסט-טראומה?"
יש בזה משהו.
דניאל: "אנחנו בפוסט-טראומה כמדינה. זאת מדינה לא נורמלית".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
