לינוי מדר, (34) נשואה ואמא לשניים, עובדת בחברת "טירולר" / מפונה מ: קיבוץ דן / איפה נמצאת היום: בית זרע
אני צפונית במקור. נולדתי בקרית שמונה, גדלתי במטולה בשכונה שלא נותר בה היום בית אחד עומד. אחרי החתונה בעלי אלון ואני עברנו לגור בקיבוץ דן, קילומטר מהגבול. שם נולדו לנו יהונתן (4.5) ולביא (1.5). ואז הגיע 7 באוקטובר. כמו רוב המדינה נתפסנו עם המכנסיים למטה. יום אחר כך קיבלנו הודעה מראש המועצה שכדאי שנקום ונתפנה, נברח יותר נכון, כי יש חשש שמה שקרה בדרום יקרה בממדים יותר גדולים בצפון.
ארזנו תיק, רק מה שדרוש כדי להתרחק, ועברנו לאחותי בנאות מרדכי. לקח קצת זמן עד שהבנו מה באמת קרה ב-7.10 וכמה האירוע חמור. בשלב הזה לא ידענו לאן אנחנו הולכים, ובאיזה אזור בארץ יהיה יותר בטוח. גיסי קיבל מחבר לצוות דירה בקיבוץ גבע בגלבוע. בהתחלה התלבטנו, בגלל הקרבה לג'נין, אבל הגענו למסקנה שזה הרע במיעוטו. במשך חודש גרנו שתי משפחות, שמונה נפשות, בתוך דירת שני חדרי שינה, וזה היה קשה מאוד.
אחרי הלידה של לביא, חוויתי דיכאון. אבל בזמן המלחמה, כשהייתי מתעוררת בלילה להאכיל אותו, הייתי רק בהודיה שיש לי ילד נושם בידיים וזה עזר לי לצאת מהדיכאון.
בהמשך כל הקיבוץ שלנו פונה רשמית למלון בחיפה. הגענו לשם והיה נורא משמח לראות את כל הקהילה שבחרת להיות איתה. כל אחד מהחברים משתף במסעות שהוא עבר מאז 7 באוקטובר ומה הוא חושב לעשות. אחר כך הגיע השלב הקשה. הבן שלי איבד כל ויסות ובעלי נכנס שם לדיכאון - כמה אפשר לאכול בחדר אוכל, לאבד כל סמכות הורית? לא היה לו"ז, לא שגרה, לא מסגרות. מהבוקר עד הערב אתה מחפש את עצמך. כמות מטורפת של ילדים, ציוד, חוסר נעימות מול עובדי המלון כשהם מנקים ושוטפים לך ואתה לא עושה שום דבר. לנו זה כבר לא התאים. היינו חייבים להרגיש בית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לגבע כבר לא רצינו לחזור, ואז מצאנו דירה בקיבוץ בית זרע. הבן שלי גר יותר זמן בחוץ מאשר בקיבוץ שהחלטנו לגדל אותו בו. בתקופה הזו הילדים שלי ישנו בחדר השינה ובעלי ואני ישנו בסלון. ניסיתי לראות את היתרונות בגודל של הדירה, לשמוע את הילדים בכל סיטואציה ביום.
ובינתיים המלחמה נמשכת. יש הרבה מפונים שהמדינה לא תומכת בהם כלכלית, אלפי אנשים שנשארו לגור באזור מלחמה כי אין להם ברירה והם כל יום בסכנת חיים. מציאות חיים הזויה. שלא לדבר על מה שקרה לקהילות. אחד הדברים הכי חזקים שנבנו בכל מקום בגליל העליון הן הקהילות, ועכשיו נוצרה הפרדה: הקהילות שפונו מול הקהילות שלא פונו - ומשחק של למי יותר קשה.
ואני? הכי מתגעגעת לחברות שלי בקיבוץ, לשבת איתן לקפה ועוגה, להורים שלי ולהורים של בעלי שגרו קרוב אלינו, במעיין ברוך. הכל היה כל כך נוח, נגיש וקרוב. רק שלוש פעמים בשנה האחרונה נפגשנו עם הקהילה שלנו בקיבוץ דן, הקהילה המהממת שאני כל כך מתגעגעת אליה. הרבה משפחות היגרו לחו"ל ואין להן רצון לחזור. אנשים שתיכננו לבנות את החיים שלהם בקיבוץ לא יחזרו לעולם. עסקים התפרקו.
אנחנו מחכים כמעט 11 חודשים וחצי שיקרה מה שקורה בימים האחרונים. לאורך התקופה הזו של הפינוי די אבדו תקוותי ואמונתי במודיעין שלנו, בממשלה שלנו ובכלל ביכולות שלנו כמדינה. בימים האחרונים יש תחושה שהחבר'ה שם למעלה התעוררו על עצמם, באיחור מטורף מבחינת תושבי הצפון, אבל פתאום אנחנו מרגישים שרואים אותנו ונלחמים עלינו. זו שמחה מהולה בפחד מעוד אובדן שעתיד להגיע במאבק על החזרת תושבי הצפון לביתם.
עכשיו סגרנו חוזה לשנה נוספת בבית זרע. כדי לראות את ההורים שלי אני צריכה לנסוע 40 דקות לקופסת הגפרורים שהם גרים בה, וההורים של בעלי בכלל מפונים לתל-אביב. ובכל זאת, אני מנסה לא לשכוח את היהלומים שאספנו בדרך.
אנה ערוסי, 48, גרושה ואמא לשלושה מפונה מ: קיבוץ רעים / איפה נמצאת היום: תל־אביב
כרגע המשפחה שלנו מפוצלת. הבן הקטן שלי, סולי בן ה-12, בתל־אביב איתי; הגדול, שגיא (16) חצי מהזמן ברעים וחצי בתל-אביב; והאמצעי, איתן (14) ברעים עם אבא שלו, שנשאר בכיתת הכוננות.
עליתי לארץ בשנת 91', כשהייתי בת 15, עם ההורים שלי, וחיפשנו בית ראשון כאן. עברנו בין זיקים, ניר עם, אבל ההורים שלי לא התחברו. ואז הציעו לנו את רעים. באנו לשם, נפגשנו עם יורם דרומי ז"ל, מזכיר הקיבוץ דאז, וההורים שלי מיד אמרו כן. אחרי שלושה שבועות בקיבוץ שאלו אם אני רוצה לעבור לגור ב"נעורים" (מגורי הנוער של הקיבוץ - ל”א) והסכמתי. היום אני יכולה להגיד שיש לי בגרות בזכות עדה שגיא, שנחטפה לעזה ושוחררה. היא אחת המורות הכי מדהימות שפגשתי, סמל אצלנו.
אני משתייכת לקבוצת "אתגרית עוטף עזה", 70 איש שעושים טריאתלון. ב-7 באוקטובר היינו באימון מסכם, שלושה שבועות לפני התחרות “איירון מן” בארץ. בשש וחצי בבוקר הייתי עם האופניים ליד כפר עזה, בתחנת דלק, ואז התחילו הטילים. באותה שבת הילדים היו אצל אבא שלהם במבטחים, והם רצו לנסוע אליי לרעים, לממ"ד שיש אצלי בבית. בצומת אורים הם נתקלו בג'יפ של מחבלים שריסס אותם. הם נפצעו, אבל אבא שלהם נתן גז לתוך השדה והציל אותם. לילד הגדול יש רסיסים בריאות ולקטן רסיסים בראש שאי-אפשר להוציא. האמצעי בפוסט-טראומה נוראית.
בשלב הראשון התפנינו לאילת, ושם היינו עד אמצע דצמבר. חודשיים וחצי את חיה עם שלושה ילדים בחדר במלון. ילדים לא קטנים, כולם בטראומה ולא לומדים ולא כלום. אבל בזכות הקהילה המדהימה שלנו, הפכנו לקהילה הראשונה שמצאה פתרון למגורים מסודרים לכל הקהילה יחד, ועברנו מאילת לתל־אביב. מצד אחד זה היה קשה. את רוצה לחזור הביתה - אין לך כוח לעבור ממלון לעוד מקום שהוא לא הבית שלך. אבל כרגע אין לאן להחזיר את הילדים.
אני מתייחסת לבית בתל-אביב כאל משהו זמני, לא רוצה לקרוא לו בית. שבוע לפני 7.10 התחלתי לבנות בית ברעים, ואין לי מושג מתי אחזור לבנות אותו מחדש. אני מתגעגעת לצאת מהשער ולרוץ בשדות הירוקים, במקום זה אני רואה פה רק בטון.
ובאותה נשימה, אני לא יודעת איך אחזור לרוץ אי פעם בקיבוץ. המסלול הקבוע שלי מתחיל ממיגונית המוות. אתמול באתי לקיבוץ לסיבוב, וזה לא אותו קיבוץ. לא הפסקתי לבכות. שכונות שלמות נמחקו, משפחות שלמות. הכל לא הגיוני. אבל אני רוצה את הבית שלי חזרה, למרות הכל. יש לנו את הצרות שלנו, אבל אלו הצרות שאנחנו בוחרים, ורוצים לחזור כמה שיותר מהר.
אמיר כץ (57), נשוי ואבא לשלושה, מנהל פרויקטים ב"אברא" / מפונה מ: מטולה / איפה נמצא היום: אשדוד
אני יליד הגליל, נולדתי במלכיה וב־22 השנים האחרונות גרתי במטולה. ב־7 באוקטובר האמצעי היה ביחידת הדיור אצלנו במטולה עם בת הזוג, והקטן שרק השתחרר מהצבא גם היה עם בת זוגו בבית. תוך כדי ההבנה של מה שקורה בדרום, הבנו שמשהו הולך לקרות גם בצפון ושהסכנה יכולה לתפוס אותנו בכל רגע. שני הבנים שלי לקחו החלטה שהם צריכים להגיע ליחידות שלהם ולהתגייס, ואנחנו חיפשנו סידור - ניסינו להבין איפה מתחילים את החיים החדשים שלנו.
בערב כבר יצאנו מהבית. בהתחלה לבית של חברים מקיבוץ כנרת שהזמינו אותנו, ואז לקיבוץ נווה אור, לאחי. הציעו לנו שם יחידת דיור וגרנו שם חודש. אבל היחידה הייתה קטנה וצפופה, אז גרנו חודש בסאבלט בתל־אביב. משם עברנו לדירה באשדוד ששייכת למשפחה, ומאז, כבר שמונה חודשים, אנחנו כאן.
גם לפני 7 באוקטובר ידענו שמתישהו תהיה מלחמה, ובינינו לבין עצמנו אמרנו שהפעם - בניגוד ל־2006, מלחמת לבנון השנייה - אנחנו לא מתפנים. סיכמנו שאנחנו לא רוצים לחזור להיות פליטים. אז היינו חודש מחוץ לבית עם ילדים קטנים וזה היה מאוד מורכב.
בסוף עברו רק שמונה שעות מתחילת המלחמה, וכבר התפנינו. אבל אף אחד לא האמין שנעביר שנה מחוץ לבית. מטולה היא אחד המקומות השקטים בעולם, הכי כפר שאת יכולה לדמיין. ועכשיו צריכים לפתח הרגלים חדשים, חלקם טובים, חלקם לא. באשדוד יש לנו את כל האפשרויות שהאנשים במרכז נהנים מהן - מסעדות ובתי קפה בלי הגבלה, בתי חולים ושירותים רפואיים קרובים וזמינים, אבל הגעגוע קשה.
להיות מפונה זה להרגיש תלוש. את הבית שלנו במטולה סיימנו לבנות ב-2015, אבל אלו לא רק הקירות - אלו החיים שאתה בונה. אי-אפשר להסביר את זה למי שלא מפונה. אתה גר אצל אנשים אחרים, בדירה קטנה עם מטבחון קטן. הדברים נופלים מהמקרר כי אין מקום ליוגורט שלך ולשמנת של אשתך על אותו מדף. אין לך את הכורסה שלך בחוץ שממנה אתה יכול להשקיף על הנוף. אשתי מתגעגעת לבית יותר ממני, לחתול שהיא אימצה בשנה האחרונה ונאלץ להישאר שם. היא סובלת נורא.
למזלי אני עובד כל יום, לפחות בזה יש לי מזל. לא פיספסתי אף יום עבודה, עבדתי מכל מקום שהיינו בו. בשבוע הראשון היה לי קשה מאוד לתפקד, אז העבודה לא הייתה פרודוקטיבית, המחשבות לא היו במקום. לאט־לאט חזרתי לעצמי. ומה יהיה בהמשך? אף אחד לא יודע. אבל אנחנו יודעים בוודאות שבשנייה שיהיה אפשר לחזור - אנחנו חוזרים. יהיו חששות אבל אנחנו נחזור, את זה אנחנו יודעים בוודאות.
דניאלה בורגר (31), רווקה, נטורופתית / מפונה מ: מושב בית הלל / איפה נמצאת היום: פיליפינים
גדלתי בכפר-סבא, ולפני שנתיים - אחרי שסיימתי לימודי נטורופתיה ורפלקסולוגיה - החלטתי להגשים חלום ולעבור להתגורר ליד נחל. וזה באמת היה חלום - גרתי במושב, קו ראשון לנחל, והרגשתי הכי בבית שאפשר. ולמרות שבהתחלה לא הכרתי אף אחד, רכשתי חברות ממש טובות.
ואז הגיע 7 באוקטובר. הייתי במסיבה במרכז כשהתחילו האזעקות והבנו שחייבים להתקפל ולחזור הביתה. הייתי קרובה להורים, אז נסעתי אליהם. בהתחלה הייתי בטוחה שכבר למחרת אחזור הביתה, שהשגרה תימשך. אבל יום ראשון הגיע, וכמובן שלא חזרתי. במשך חודש וחצי הסתובבתי בארץ, נדדתי, לא נשארתי בשום מקום יותר משלושה ימים. עברתי ממשפחה לחברים וחוזר חלילה. הוקמו אז המון מתחמים למשפחות מפונות, אז הלכתי להתנדב בהם. אבל בשלב מסוים היה לי קשה מדי לשמוע את הסיפורים מ-7 באוקטובר, ועברתי להתנדב עבור חיילי מילואים.
בהמשך, חברה שלי מהצפון שהייתה עד אותו יום מפונה לבית מלון, אמרה שהיא מצאה מקום בכפר חרוב, בדרום רמת הגולן, ושאלה אם ארצה לבוא איתה. קם שם ממש כפר מפונים, והאווירה הזו גרמה גם להרבה טלטלה רגשית - יום אחד אתה מרגיש שאין לך סיבה לקום מהמיטה, יום אחר אתה קצת מתעודד. אבל החוויה לא פשוטה - אתה לא אוכל את האוכל שלך, אתה לא ישן במיטה שלך. הנחמה היחידה הייתה הנוף שהיה לנו שם. השמיים היו מה שהחזיק אותי שם. הרגשתי שאין עולם, רק שמיים. שזה הדבר האמיתי היחיד בחיים שלי. האמת היא שהיה לי נורא.
בצימר שלי, 20 מטר מרובע, העברתי הרצאות, סדנאות, עשיתי טיפולים. ניסיתי להיות כל הזמן בתנועה, אבל הכל היה שונה. האזור שממנו פוניתי, בית הלל, היה כל כך חי. קהילתיות מטורפת, מקומות לצאת אליהם. ביום רביעי כולם הולכים ל"לאון פאב" ובשלישי לפיצה "קאפורה". ברמת הגולן הצפיפות קטנה, רואים הרבה פחות אנשים ובמלחמה, בכלל. קשה להכיר אנשים ככה.
אחרי שלושה חודשים עברתי לדירה בקיבוץ. מחסות המדינה לחסות עצמאית יותר בתוך הקהילה, אבל עדיין הרגשתי זרה מוחלטת. אחרי חצי שנה קיבלתי טלפון שאני צריכה לפנות את הדירה עבור בני קיבוץ. אני משתדלת תמיד למצוא דבר אחד טוב בכל מה שקורה, והדבר היחיד הטוב שמצאתי בסיטואציה הזו הוא המחשבה שבן קיבוץ חוזר למקום שבו הוא אמור להיות, ואולי זו התנועה שמניעה עוד גלגלים, ושאנשים אחרים יחזרו גם הם למקום שבו הם צריכים להיות. אבל אני? אני חזרתי לנדוד.
אחי גר בפיליפינים כבר חמש שנים, ותמיד רציתי לבוא לבקר אותו. לא חשבתי שאבוא לחיות כאן, אבל העולם אמר לי שזו האופציה היחידה שלי עכשיו לשרוד. הרגשתי שכרגע אין לי שום מקום אחר להיות בו. ידעתי שלא בריא לי להיות זרה בארץ שלי. פה, בפיליפינים, יש לי טבע ובן אדם שאני אוהבת ושמכיר אותי. עד מתי אישאר כאן? עד שאוכל לחזור לבית הלל.
נמרוד פלד (48), נשוי ואבא לשלוש, עוסק בניהול מרפאות / מפונה מ: בארי / איפה נמצא היום: נתיבות
אני בן קיבוץ רוחמה ועברתי לבארי כשהכרתי את אשתי, טל, בת הקיבוץ. היא כבר הייתה אז אמא לילדה ונולדו לנו עוד שתי בנות משותפות. אהבתי מאוד לגור בבארי, תמיד הרגשתי שייך. ואז הגיע 7 באוקטובר. אני הייתי בחו"ל, ומהבוקר הוצפתי בהודעות על מה שקורה. טל עידכנה אותי בכל, ודיברתי עם חבר מכפר עזה שנתן לי תמונת מצב נוראית.
אשתי ושתיים מהבנות היו בממ"ד 24 שעות. המחבלים נכנסו אלינו הביתה, הן התחבאו בארון בגדים וככה ניצלו. בסופו של דבר הן הצליחו לצאת מבארי ביום ראשון בבוקר.
בינתיים, הבת השלישית שלנו, ירין, סגרה שבת כחובשת בכירה בבסיס נחל עוז. אני מנסה להתקשר אליה כל היום - והטלפון שלה מנותק. הצלחתי להגיע לארץ ביום ראשון בצהריים, ועדיין לא יודעים כלום על ירין. פגשתי את אשתי ושתי הבנות בתל־אביב, הרמתי טלפון לחבר שלי משירות הביטחון, וביום שני בבוקר ירדנו לחפש את ירין בדרום. מתחילים בבית חולים ברזילי בקומה מינוס 1, קומת הנעדרים. לא מוצאים אותה שם. עושים עוד כמה בדיקות ומאכנים את הטלפון שלה בנחל עוז. אנחנו מחליטים להיכנס לבסיס, מתארגנים, וברגע האחרון מודיעים לנו שאנחנו לא יכולים להיכנס. סיכמנו שאני חוזר חזרה למרכז ומנסים ביום שלישי שוב.
בינתיים כל המשפחה נמצאת במלון דן בהרצליה.
ביום שני בערב, מגיעים אלינו מקצין העיר להודיע לנו שירין נרצחה. ירין נלחמה להתקבל לקורס חובשים וסיימה אותו בהצטיינות. היא ביקשה לשרת בנחל עוז כי זה קרוב לבארי, והפכה להיות חובשת קרבית - שם היא הייתה הכי מאושרת.
אחרי שקיבלנו את הבשורה נשארנו בבית המלון שלושה חודשים, מתאבלים לבד, בלי אף חבר מבארי. אחר כך עברנו לדירה שראש העירייה משה פדלון סידר לנו. גרנו שם עוד שבעה חודשים ועברנו לנתיבות, לדירה זמנית, עד שנחזור לבארי. רוב החברים נמצאים בחצרים, בעיקר משפחות עם ילדים קטנים, אבל אנחנו נרתמים לנושא של שיקום ובניית בארי מחדש. הבית הקודם שלנו, בשכונת הכרם, נשרף לחלוטין.
כרגע אני לא אופטימי, ומותר לא להיות אופטימי. אנחנו נמצאים במצב מאוד מורכב וקשה. במישור האישי, במישור הקיבוצי, וכמובן גם המדיני. יש יותר ממאה חטופים בעזה ובמקביל נפתחת מלחמה בלבנון. אבל גם בלי אופטימיות אפשר לנהל שגרה, ואת זה גם למדתי לעשות עם הזמן.
נעמה שקד לוי (49), אמא לשלושה, גרושה, בעלת העסק "משק כנפיים", מרכז מנהיגות ויזמות / מפונה מ: עין הבשור / איפה נמצאת היום: בין גבולות למקומות שונים בארץ
ב-7 באוקטובר הייתי בשיט על הנילוס, והילדים שלי היו בבית עם אבא שלהם, בקיבוץ גבולות. כשהתעוררתי קבוצות הוואטסאפ היו מפוצצות בהודעות, היה ברור שאנחנו באירוע אחר לגמרי ממה שהכרנו. אבא של הילדים שלי הוא סגן הרבש"ץ, אז הוא ממש היה בלחימה.
הגעתי לארץ ב־10 באוקטובר ויום לאחר מכן כבר הצטרפנו למפוני קיבוץ גבולות באילת. הבן האמצעי שלי החזיק שבועיים וחצי איתי בחדר, ואז חזר לקיבוץ והצטרף לאבא שלו שנשאר שם. הבת הקטנה שלי מאוד דאגה להם כל הזמן, והפיצול הזה היה מאוד מורכב לכולם. שלושה חודשים הייתי באילת, מתוכם חודשיים במילואים בפיקוד העורף כקצינת התנהגות אוכלוסייה במלונות. הייתי אחראית על חמישה מלונות והיה בהם כאוס מטורף. גם ברמה האישית, השהייה במלון הייתה מאוד מורכבת לי. שלוש ארוחות ביום שלא אתה מכין לעצמך. אין לך בעצם השפעה על כלום־כלום־כלום.
מאילת הילדים חזרו הביתה לגבולות, אבל אני לא חזרתי לעין הבשור. היום אני נעה בין גבולות למקומות שונים. לא מוצאת מקום שנכון לי להשתקע בו. אשכול זה הבית, אבל לחזור לטווח של שבעה קילומטרים מעזה בלי ממ"ד? להיות בקו עימות הולך ומסלים? איך אפשר לעשות לעצמך את זה? אני אחזור לעין הבשור רק בתנאי שיהיו ביטחון מלא וממ"ד בכל בית. אני לא יודעת אם אי פעם אצליח להרגיש נוח במרחבים שם. ובכל זאת, אני מחוברת שם לאנשים ולקהילות.
התחושה שהאדמה שלנו מחוללת היא נורא, נורא קשה ולא נותנת לנו להמשיך הלאה, להחלים. אנחנו עדיין תקועים ב־7 באוקטובר, אבל אין לנו מקום אחר. אני מבקשת מאנשים להפסיק עם השיח הקיצוני, כולנו יחד בזה. כולנו צריכים להתאושש, ורק דרך האחדות נוכל לעשות את זה.
תום אורייה כהן (35), נשואה ואמא לשלושה. מורה ולאחרונה עזבה את תפקידה כמנהלת החינוך החברתי של הקיבוץ / מפונה מ: קיבוץ סופה / איפה נמצאת היום: רמת-גן
הספקנו לגור בסופה שנה וחודשיים. הגענו לשם כי חיפשנו קהילה, מקום שקט עם מרחבים שיאפשר לילדים שלי חופש ועצמאות, ושנהיה קרובים לאדמה. אני חילונית ובעלי דתי וחיפשנו קיבוץ שיכיל את העובדה שאנחנו משפחה מעורבת. קיבוץ שיהיה בו גם בית כנסת פעיל. סופה ענה על כל הקריטריונים.
הילדים מיד התאהבו בקיבוץ בזכות המרחבים, האנשים המדהימים, הקהילה המחבקת. מיד הרגשנו חלק. ואז הגיע 7 באוקטובר ופינו אותנו לאילת. היינו צריכים להקים מסגרות חינוך כמה שיותר מהר כדי שלילדים שלנו תהיה שגרה כלשהי, והקמנו אותן בתוך שבועיים וחצי. באותה תקופה בעלי היה בעבודה, ובחדר במלון הייתה איתנו גם אמא שלי.
אחרי שלושה חודשים במלון התגבשה בקהילת הקיבוץ ההחלטה להתפנות במרוכז לשני מוקדים - חלק לאופקים וחלק לרמת־גן. כל אחד מסיבותיו. פתחנו בשני המוקדים מערכת חינוך לילדי סופה, כדי שנשמור על הקבוצה האורגנית ככל הניתן.
אנחנו בחרנו לעבור לרמת-גן לדירה קטנה. וכאן - אלו לא החיים שאני רגילה אליהם, אפילו לא כעירונית שגדלה בבאר־שבע. כל פעם שאני יוצאת מהשכונה ברכב אני נכנסת לפקק, בדיוק ההפך מהמרחב שהיה לנו במועצה אשכול. הצפיפות הזו, האמבולנסים של תל השומר, הצפירות מכניסים אותנו לסטרס, והדבר הכי קשה זה בניין הקומות. כולנו מתגעגעים לדשא.
כרגע אני חותמת אבטלה. הבנתי שאני צריכה להשקיע את כל כולי בהחלמה של המשפחה שלי. גם אני הרגשתי שאני זקוקה להפסקה מהכל, פשוט לעצור. לאחרונה התחלתי קורס בתחום ההייטק, אולי אשנה כיוון. לילדים לקח קצת זמן להסתגל, אבל בסוף די מצאו את עצמם במסגרות חינוך. ולמרות זה הם כל הזמן בוכים, מבקשים לחזור הביתה. הכלבה שלנו בוניטה, זו שהתפרסמה כשהיא רצה לעבר המחבל כדי להציל אותנו, נרצחה. רק את החתולה שלנו הצלחנו להציל.
רמתגן ממש מחבקת אותנו. תושבי השכונה עוזרים לנו בכל מה שאנחנו צריכים. הכי חסר לי לפתוח את הדלת, לצאת לחצר ולנשום את השקט והמרחבים. מעולם לא עשינו ביג דיל מהסכנה, זה לא משהו שחיינו אותו. בשבילי סופה זה בעיקר גן עדן, וככה זה יישאר תמיד.
"אני לא מתלבט - ברור שאחזור"
אורי נעים, (66), נשוי ואבא לשלושה ילדים, עובד בחברת נטפים ומתכנן טיולים / מפונה מ: קיבוץ יפתח / איפה נמצא היום: קיבוץ גינוסר
לקיבוץ יפתח הגעתי לפני 45 שנים במסגרת גרעין נח"ל. ידעתי מיד שהצפון זה המקום בשבילי. האנשים ביפתח הם משפחה, מאוד מיוחדים, יש עזרה הדדית עצומה. אני מאוד קשור לצפון, לאנשים, לאדמה, לטיולים. מכיר כל פינה בגליל, בכל יקב ביקרתי.
ב-7 באוקטובר הבנו שגם בצפון הולכת להיות בעיה. הילדים נלחצו, אז מיד נסענו לקרוב משפחה בכרמיאל. ביום שאחריו כבר עברנו למלון בגינוסר, ובהדרגה כל הקיבוץ הצטרף. לקחתי על עצמי את נושא הקישור בין המלון לקיבוץ. יש אצלנו חברים מבוגרים מאוד לצד ילדים קטנים, צריך לדאוג גם לאלה וגם לאלה, ולהקים מערכות חינוך.
כל יום אני עולה לעבודה בנטפים וזה מה שמחזיק אותי שפוי. אני לא מבין איך אנשים שנמצאים כל היום במלון מחזיקים מעמד. איך אפשר לשבת ולא לעשות כלום? אני מתגעגע למרפסת היפה שלי, לפינה שלי, למיטה שלי. להסתובב בגליל בלי לחשוש מכלום. לפרלמנט שלי, שהיה נפגש כמעט כל יום, כבר עשרות שנים. עכשיו אין אף פינה בטוחה ורגועה להיפגש בה. הכל עצוב, הכל כבוי. ביום שבו יגידו לי שאפשר לחזור הביתה - אני מביא חברת ניקיון ומיד חוזר ליפתח.
אני רוצה לחזור הביתה כמה שיותר מהר. כל יום בדרך לעבודה אני עולה לראות את הבית מבחוץ, זה עצוב ואין בזה טיפה של תקווה. ובינתיים אנשים מצהירים שלא יחזרו, בעיקר מי שיש לו ילדים קטנים. אבל בעיניי מי שלא יחזור, מפספס. אני לא מתלבט לשנייה.
דוד מדר, (61), נשוי ואבא לשלוש בנות, בעל קיוסק ועסק של מגשי פירות / מפונה מ: קיבוץ הגושרים / איפה נמצא היום: גבע
כל חיי אני תושב הצפון. גרתי במטולה 20 שנה, אבל לפני כמה שנים, כשמצאו מנהרות באזור, מכרתי את הבית. משם עברתי לקיבוץ מעיין ברוך, אחרי זה לשאר ישוב לשנה, ובהמשך לקיבוץ הגושרים. אני מקווה שזה יהיה הבית האחרון שלי בחיים האלה. טוב לי שם - הירוק, המים. גם הבנות שלי הן ממש שכנות שלי. לינוי (שמרואיינת לכתבה הזו - ל”א) בקיבוץ דן, אתי בנאות מרדכי. אני בעל קיוסק בבית ספר, ומגדל כל שנה 1,100 תלמידים שהם כמו הילדים שלי.
כשהתחילה המלחמה החלטנו באופן עצמאי, עוד לפני הפינוי הרשמי, להתפנות להרצליה לבית של חברים. בהמשך, הבנות שלי הגיעו לקיבוץ גבע ואז גם אני הצטרפתי, לתת תמיכה ולעזור עם הנכדים. עברתי כבר שלושה גלגולים בבתים פה בגבע, ועכשיו אני סוף־סוף בבית שבו אני יכול לארח את הבנות והנכדים.
בינתיים קיבוץ הגושרים מחבק אותי מרחוק. בהתחלה התושבים התפנו במרוכז, אבל בחלוף הזמן התפצלו. הם חיפשו לעצמם בית כדי להרגיש שהם עצמאיים, כמו שהם רגילים, ולא כמו בבית מלון שבו עושים עבורך הכל.
להיות מפונה זה לא להיות במקום הטבעי שלך. החברים שלך רחוקים ממך. בנית בית, תיכננת להיות בו כל החיים ולהזדקן בו, ואז לקחו אותך, נתנו לך כסף ואמרו "תמצא בית אחר עד שנחליט אחרת". כסף הוא לא פתרון, הוא לא קונה נוחות ולא הרגשה של בית.
החלק הכי קשה בפינוי? זה שיש אנשים שכל הזמן עשו בשביל הקהילה, ועכשיו, במהלך השנה האחרונה, הם נפטרו רחוק מהבית, והקהילה אפילו לא יכולה לבוא להתאבל עליהם בבית שלהם. לחלוק להם כבוד.
בקיבוץ הגושרים יש לי בית שיושב על דונם, חדש מהניילונים. את האנרגיות שם אי־אפשר למצוא בשום מקום אחר. הנכדים שפתאום באים, השכנים שצועקים "דוד הכנו פיצה, בוא!" בית זו לא מסגרת של בלוקים, יש בו זיכרונות, שמחות וגם עצב. אני נוסע הביתה פעם בשבועיים, נשכב על המיטה ומריח את האוויר שיש בבית, סופג את האנרגיה, מסתכל על כל הדברים מסביב וממלא את עצמי. ואז חוזר לפינוי, כמו שקבעו לנו.
אוראל עטייה (29), רווק, עוסק בשיווק דיגיטלי / מפונה מ: קריית-שמונה / איפה נמצא היום: נתניה
נולדתי בקריית-שמונה והחלטתי לא לעזוב אותה לעולם, בזכות תחושת המשפחתיות של העיר. כולם מכירים את כולם. מאז הפינוי עברתי בכמה ערים - ואין כמו קריית-שמונה. בית הוא לא רק קירות, אלו האוויר, האנשים, המקומות המיתולוגיים שאתה גדל עליהם כמו מסעדת "מאמא חאלסה" שלא תמצא כזו בשום מקום.
בערב שלפני 7 באוקטובר עשיתי טיול עם אבא שלי בשכונה ודיברנו על ההתחממות הביטחונית. הדרום בכלל לא היה על הפרק אז, רק הצפון. שאלתי את אבא שלי אם הוא מאמין שבאמת תפרוץ מלחמה, והוא אמר שכן. כמה שעות אחר כך הוא העיר אותי, אמר שיש חדירת מחבלים בדרום. בחיים לא ציפיתי לדבר כזה.
בשמונה בבוקר כבר התפנינו לדודה שלי בנתניה, ללילה אחד. למחרת חזרנו לקריית-שמונה ומשם התחלנו לחפש דירות להשכרה באזור המרכז. בסוף מצאנו דירה באור-עקיבא, אמרנו שניקח כמה דברים בסיסיים, אפילו נישן על הרצפה, העיקר לא להיות בקריית־שמונה. כשהגיעה ההודעה על הפינוי הרשמי עברנו לדירה אחרת באור עקיבא במסגרת המתווה למפונים, משם לטבריה לחצי שנה והיום אנחנו במלון איילנד בנתניה - אני וההורים שלי בחדר אחד, ואחותי הגדולה בחדר עם הילדים שלה. רצינו להתרחק מהצפון עוד קצת, כי להיות שם עשה לנו ממש רע.
להיות מפונה במשך שנה זה דבר לא נתפס. זה לא משהו שהאמנת שיקרה אי פעם. היינו בטוחים שנעשה בבית את פסח, ואז את שבועות. החגים עוברים ואתה לא חוזר הביתה. זה כל כך עצוב. אבל אני אדם מאמין ואני חושב שיש סיבה לכל דבר, שגם את זה נעבור. במלון אנחנו מאה אנשים מקריית-שמונה, 30 משפחות, ואנחנו חזקים יחד ולא נותנים אחד לשני ליפול. עושים חגים ושבתות יחד. זו הנחמה הקטנה שלנו.
אנחנו מאוד מתגעגעים לתחושה של הבית, לבקר את סבא וסבתא בבית העלמין, לעשות קניות לקראת החג של מצעים או פרחים. זה צובט בלב בענק. בשבוע שעבר נסעתי הביתה להביא לי בגדי חורף, אבל פיקוד העורף לא איפשר לי כניסה. אנחנו ממש בקו האש. בינתיים פתחתי עמוד אינסטגרם תחת הכותרת "הלב על הנייר", ואני כותב שם טקסטים על איך זה להיות מפונה, איך זה להיות עקור מהבית שאתה אוהב.
שרית מילר (49) אמא לשלושה, דיאטנית קלינית ומורה ליוגה / מפונה מ: קריית-שמונה / איפה נמצאת היום: מושב שפר
מדי פעם אני נוסעת לקריית-שמונה להרגיש בבית, ומיד חוזרת למחנה הפליטים שלי. לא ייאמן שעברה כבר שנה.
נולדתי בקריית-שמונה, סבא וסבתא מדור המייסדים פה, והפטריוטיות השאירה אותי בעיר. עוד הרבה לפני שידענו מה זה צבע אדום או כיפת ברזל, כשהיו אומרים ברדיו שצה"ל תקף בלבנון, אמא שלי הייתה לוקחת את "ערכת המקלט" שלה והיינו רצים למקלט, שלוש קומות מתחתינו. בילינו חודשים על חודשים עם חיילים בצבא שהיו מביאים לנו מנות קרב. חוויות כאלו קושרות אותך למקום - אם אתה רוצה ואם אתה לא רוצה.
שלושה ימים אחרי 7 באוקטובר הגרוש שלי התעקש שאסור להישאר בקריית-שמונה, למרות שיש לנו ממ"ד. ארזנו תיק ונסענו למשפחה בחופית למשך שבוע. כשנמאס לנו, לי ולניצן, הבת שלי, נסענו בחזרה הביתה. בינתיים התנדבתי ללמד יוגה כל מיני מילואימניקים שהיו בגזרה.
ואז יצאה הודעת פינוי רשמית, והבנו שצריך לזוז, אז התפנינו לאילת. חזרנו לצפון כי ניצן הייתה צריכה לחזור לבית הספר שלה בקיבוץ רביד - בית ספר אזורי, לא בתוך קריית־שמונה. התארחנו שבועיים בעין דור, ומשם הגענו למתחם צימרים בשפר, במימון המדינה. כשהמצב התחיל להסלים - היינו בצימר מעץ בלי מרחב מוגן - חיפשנו מקום לעבור אליו שהוא קצת יותר יציב, אז שכרתי יחידת דיור בשפר, קומה מתחת לבית של משפחה. יש שם מקלט וזה מרגיש יותר בטוח.
בשנה האחרונה הבן שלי היה בעזה וזו הייתה קטסטרופה. הלב שלך עוצר בכל פעם שאת שומעת צעדים מחוץ לדלת. וניצן היא נערה מתבגרת שלא הייתה לה ילדות. זו המלחמה הכי קשה שעברתי, בפער, ועברתי המון.
אף מחנה פליטים הוא לא תחליף לבית. לאנשים שבחרת לגור לידם, לפינות של השקט, לקחת את האוטו ולקפוץ לעשות טבילה בנחל, לשבת בארומה עם חברים. היו לנו בקריית-שמונה 17 שנים של שקט. פרק זמן שבו אתה לומד ליהנות ולנצל את המשאב הגלילי שיש למדינה הזו. וביום אחד הכל קרס. חזרנו 40 שנה אחורה.
בכל החודשים האחרונים בצפון הייתה תחושה של דשדוש. המצב מסלים קצת, אבל לא קורה מה שצריך לקרות באמת. הימים האחרונים אולי מפחידים, אבל סוף־סוף זה מרגיש שעושים משהו כדי לקדם את החזרה שלנו הביתה. מהניסיון של השנים הקודמות אני יודעת להגיד שבלי מערכה חזקה - זה לא עובד. אז כן, אפשר להגיד שיש כאן רגע של תקווה.
מירי גד מסיקה (46), נשואה ואמא לשלושה, מומחית לשיווק / מפונה מ: בארי / איפה נמצאת היום: ממתינה לבית בחצרים
כרגע אנחנו נמצאים שבועיים בבית זמני בבארי, כי אנחנו לא מוצאים שום מקום אחר. היינו כבר אמורים לעבור ליישוב זמני ליד חצרים שאליו פונו רבות ממשפחות בארי, אבל תאריך הכניסה לבית שיועד לנו כל הזמן נדחה.
ב־7 באוקטובר מחבלים הציתו לנו את הבית, שהיה בקומה השנייה בבית דו-קומתי. הם הציתו את כל המבנה, ואנחנו קפצנו מחלון הממ"ד שלנו, אחרי שכל הבניין עלה באש. הילדים נפצעו, הבן שלי שבר את הרגל, אבל הצלנו את עצמנו. אחרי הקפיצה, במרחק של 20 מטרים מאיתנו, אנחנו רואים את המחבלים רוצחים את החברים שלנו. גם את השכן מלמטה רצחו. המשפחה של השכנה שעזרה לנו להימלט נרצחה גם היא.
לפני חודשיים וחצי החליטו להרוס את הבניין, בגלל מצבו. הוא נמצא בשכונת העיגול, ויתר השכונה פחות נפגעה. אם הייתה לי אפשרות לשמר אותו הייתי עושה את זה, כדי לספר את הסיפור ולהראות לאנשים מה עברנו. אבל החשיבות לשקם את יתר השכונה גוברת.
ב-7 באוקטובר, בשעה שבע בערב, עלינו על אוטובוס והכרחנו את הנהג לקחת אותו למלון בתל-אביב. הבן שלי שנפצע התאשפז בבית חולים. אחרי שבוע עברנו למלון בים המלח. נתנו לנו שם להרגיש קצת בבית במקום שהוא הכי לא בית, אבל הבנו שבשביל להחזיק חיי משפחה חייבים לעבור משם. אחרי ארבעה חודשים החלטנו לשכור בית בכרמית. זו הייתה שכירות לתקופה קצרה, כי הבית היה מיועד למכירה, וביולי כבר נאלצנו להתפנות.
ידענו שאוטוטו נעבור לשכונה חדשה ליד חצרים שמיועדת לאנשי בארי, אבל בכל פעם דחו את האכלוס. בינתיים חזרנו לבית זמני בבארי, לדירה קטנה שלא מספיקה לחמש נפשות. החוויה בבארי עכשיו היא אחרת, המדרכות אותן מדרכות, השבילים אותם שבילים, אבל המקום ריק. לא כיף גדול, מפחיד, אין כאן כבר צעקות של ילדים או צחוקים של מבוגרים.
אנחנו כל כך מתגעגעים למה שהיה. נולדתי וגדלתי בבארי, אני דור שלישי במקום, ומאמינה שיום אחד עוד נחזור לגור כאן.
