דיונה של חול רך וזהוב משקיפה אל שער הכניסה למוצב יפתח. זו שעת צהריים והשמיים הבהירים מנומרים בעננים קלים. שום דבר שמזכיר את מה שקרה לפני שנה. אבל שלושת הצעירים שכאן זוכרים הכול. הם לחמו פה בבוקר שמחת תורה, כשמחבלי חמאס פשטו על המוצב הסמוך לזיקים. שמונה חיילים וקצינים נהרגו בקרב, אך המקום לא נכבש. אולי משום כך סיפורו כמעט ולא סופר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
סמ"ר במיל' דור ינאי היה אז חובש בכיר בגדוד 77 של השריון. רס"ל אלון פליקר, מפקד טנק בעברו, הוא נגד אפסנאות בקבע באותו גדוד. שניהם נפצעו וחזרו מאז לשירות. סגן ניב ימין היה מפקד מחלקה בפלוגת הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) של החטיבה הצפונית, וכיום סגן מפקד הפלוגה. את ניב הם פוגשים עכשיו לראשונה, לפחות באופן רשמי: מתברר שדרכיהם הצטלבו באותו יום יותר מפעם אחת.
3 צפייה בגלריה
מימין: רס"ל אלון פליקר, סגן ניב ימין והחובש סמ"ר דור ינאי. "שער המוצב היה נעול ואני אומר לנהג: 'אתה נוסע פול גז, פורץ את השער וממשיכים לברזילי" (צילום: גדי קבלו)
ערב המלחמה ישבה כאן מפקדת גדוד 77 של חטיבה 7, שהגיעה לגזרה חודש וחצי קודם לכן, לצד כוחות קבועים ובהם פלוגת הצמ"ה של ניב, תצפיתניות, סמב"ציות ובקריות של חיל הים. כיתת הכוננות מנתה ארבעה לוחמים מגדוד 13 של גולני. שניים מהם נפלו באותו יום: סמל נתנאל יאנג ז"ל וסמל עילי בר שדה ז"ל. יתר ההרוגים היו מגדוד 77: סמ"ר יובל בן יעקב ז"ל וסמ"ר עידו הרוש ז"ל, לוחמים בחפ"ק; רב"ט נעמה בוני ז"ל, משק"ית ת"ש ששמרה בשער; קצין הקשר סגן יואב מלייב ז"ל; קצין המודיעין סגן סהר טל ז"ל; ומשגיח הכשרות סמ"ר אוראל משה ז"ל.
אנחנו יושבים במתחם המגודר של פלוגת הצמ"ה. "סגרתי שבת במוצב עם צוות מצומצם", מספר ניב ימין. "מסיימים ארוחת שישי, מדברים, משחקים סנוקר, פיצוחים. ב-3:00 לפנות בוקר אני אומר: 'חבר'ה, קפלו את הבסטה, לכו לישון'. אומרים לי, 'תהיה רגוע. מחר אנחנו יכולים לנוח כל היום'. נכנסתי למיטה, ואחרי כמה שעות אני מתעורר לצבע אדום. אמרתי, 'טוב, אני חולם'. חזרתי לישון, ואז אני שומע בום. רצתי לחדר של המחלקה ואמרתי להם: 'תתעוררו על החיים שלכם ותעופו למיגונית לפני שכולנו מתים".
הם התקבצו במיגונית שבכניסה למתחם הפלוגה. "אחרי חצי שעה של אזעקות ונפילות במוצב אנחנו שומעים צרורות ירי. צעקתי לחבר'ה: 'לכו לעלות על ציוד לחימה, דקה כולם פה בחזרה'. ואז שומעים בכריזה: 'כל מי שחמוש להגיע לש"ג'. השארתי את המ"כ שלי במיגונית עם מפעילי הכלים ויצאתי לש"ג עם קצין ושני לוחמים. איך שמגיעים לשם חוטפים אש. אני מבין שאם נתקדם עוד קצת, כנראה לא נישאר בחיים. אמרתי, נחזור למיגונית, נבין מה קורה ונצא שוב כשנהיה יותר מאורגנים'. היו במיגונית גם כמה בנות וחובש שאני לא מכיר, כנראה מהגדוד".
דור: "גבוה ושחום, נכון?"
"דווקא נמוך ולבן", אומר ניב, וכולם צוחקים.
כשניב וחייליו התעוררו לאזעקות, צוות התאג"ד היה מחוץ למוצב במסגרת "זמן גשר", שבמהלכו הכוחות ערוכים בעמדות ועל הצירים.
דור ינאי, 22 מאור-עקיבא, שימש כמנהל אירוע, מעין קצין מבצעים של התאג"ד. ככזה ישב ליד הנהג, בעוד הרופא, סגן ד"ר אסר פראג, והחובשים מאחור. כבר ב-5:30 הם היו על הזאב, רכב שטח ממוגן של התאג"ד. אחרי סיור בגזרה הגיעו לחוף זיקים. "באזור 6:30 מתחיל ירי טילים מסיבי מעל הראש שלנו", דור נזכר. "עובר זמן והירי לא מפסיק. הדוקטור החליט שנחזור למוצב וניכנס למיגונית".
3 צפייה בגלריה
סגן ניב ימין: "מגיעים לעמדת שמירה ורואים נשק זרוק, ושקית ריקה של דוריטוס, אבל אין שם אף אחד. אמרתי לקצין השני: 'בוא נעשה תמונה כי מי יודע מה יהיה'
"אם היינו נשארים בחוף", אומר ד"ר אסר בשיחת טלפון, "או שהיינו נרצחים או שהיינו נחטפים".
הם החנו את הזאב ליד המיגונית שבמרכז המוצב ונכנסו פנימה. "בסביבות 7:00 אנחנו מתחילים לשמוע ירי מנשק קל", משחזר דור.
חמש דקות אחר כך גם הם שמעו את אותה הכריזה להגיע לש"ג. הם החלו לנסוע לכיוון השער דרך כביש עוקף כשקצין האג"ם של הגדוד, לידור טלקר, ומ"פ המפקדה הולכים לצידם ברגל.
"כשהגענו לצומת שלפני הש"ג אני רואה מולי את יואב מלייב, יובל בן יעקב ועידו הרוש תופסים עמדות", משחזר ד"ר אסר הרופא. "ואז ראיתי בש"ג את נתנאל ז"ל מוטל ירוי. יואב מתקשר אליי ומבקש לבדוק אותו. אמרתי, 'הוא מת'. בינתיים קצין האג"ם טלקר, שהוא כרגע המפקד הבכיר בשטח (המג"ד יצא אל היישובים והסמג"ד היה בדרכו מהבית – י"ק), מסמן לנו עם היד. דור הבין שהוא מבקש ממנו לפרוק מהרכב, בדיעבד התברר שביקש שנתקדם עם הזאב".
דור: "ביקשתי מהדוקטור לפרוק מהזאב והוא אישר. איך שאני יורד אנחנו חוטפים צרורות, ואני מרגיש חבטה חזקה בירך ימין. התברר שחטפתי כדור, אבל עוד לא הבנתי שאני פצוע. זיהיתי כמה דמויות בשיח מחוץ לבסיס ופתחתי לעברן באש. כשנגמרה המחסנית העפתי מבט לרגל, ואני רואה דם".
למרות הפגיעה ברגל, הצליח לתפוס מחסה ולהמשיך לירות. ד"ר אסר הגיע אליו עם הזאב ודור עלה. "ביקשתי מהרופא לא לגזור לי את המכנסיים והורדתי אותם בעצמי", מספר דור, שהגיע למפגש עם מכנסי המדים שלבש באותו יום. "פשוט לא היה לי הבוקר מכנס נקי אחר. אתה יכול לראות פה את חורי הכניסה והיציאה של הכדור".
אסר: "אני מטפל בדור ואז הנהג אומר, 'נראה לי שגם יובל פצוע'. העלינו את יובל לזאב כשהוא במצב קשה מאוד, עם שני כדורים בחזה. אמרתי: 'הדרך היחידה להילחם כרגע על חייו היא במיגונית'. חזרנו למיגונית והתחלתי לעשות לו נקז חזה, פרוצדורה שלא עשיתי בחיים.
"בשלב מסוים הבנתי שאם לא אצא איתו עכשיו לבית החולים, אין לו סיכוי. העמסנו אותו חזרה לזאב ויצאנו לדרך. שער המוצב היה נעול ואני אומר לנהג: 'אתה נוסע פול גז, פורץ את השער ואנחנו ממשיכים לברזילי בלי לעצור".
דקות לפני שהגיעו לברזילי, מצבו של יובל בן יעקב הדרדר. "אנחנו מכניסים למיון את שני הפצועים, ולאחר מספר רגעים החובש שלי מגיע ואומר לי: 'קבעו ליובל מוות'", מספר ד"ר אסר. "אני נעמד ליד עמוד, מחבק אותו ובוכה. זה הפצוע הראשון שאני מאבד. הרגשתי אשמה איומה. למרות שלא היה לו מלכתחילה סיכוי".
בינתיים, במיגונית של פלוגת הצמ"ה, ניב ימין מנסה לגבש תמונת מצב. "המ"פ שלי מתקשר ואומר: 'אני בדרך מהצפון, תשמור על החיילים עד שאני מגיע'. החלטתי לעשות הכול כדי שלא אצטרך ללכת לשום הלוויה של חייל שלי. יצאתי לסרוק את המוצב עם קצין ועם שני מפקדים מהמחלקה ואמרתי לשאר החיילים: 'אף אחד לא זז מהמיגונית'. מתחילים לסרוק את המוצב מהחלק האחורי שלו. מגיעים לעמדת שמירה ורואים קשר זרוק, נשק זרוק, ושקית ריקה של דוריטוס, אבל אין שם אף אחד. אמרתי לקצין השני: ''בוא נעשה תמונה כי מי יודע מה יהיה'. דפקתי לו סלפי של חיוך. הוא נקרע מצחוק ואמר: 'מה יש לך? אתה גנוב?'"
אלון פריאל: "המ"פ והצוות עלו על טנק ויצאו להילחם, ואני נשארתי לבד. פחד פחדים. אין לי אפילו נשק. אם מגיע מחבל אני יכול להרביץ לו עם הצרור מפתחות. התחלתי להסתובב עם הדימקס, מחפש מישהו שיגיד לי מה קורה"
בסביבות 11:00 הגיעו שוב לש"ג. "ואז אנחנו רואים גופות חיילים. לא הכרתי אף אחד מהם. על הבטונדה של הש"ג מונחים שלושה רימונים לא צה"ליים. אני דופק עליהם שלושה כדורים והם מתפוצצים. מחוץ לש"ג לפחות שש גופות מחבלים. אמרתי, 'בואו נלך לחמ"ל וננסה להבין מה קורה'. בכניסה לחמ"ל היו שלוש אלונקות ועליהן שלושה לוחמים".
אלון פליקר: "אני הייתי על אחת מהן".
אלון, 22, יצא הביתה לחג, וכשהחלו האזעקות אספו אותו מבית אמו בראשון-לציון. ליד אשקלון פגש את הסמג"ד, המ"פ ושלושה אנשי צוות טנק, שגם הם הגיעו מבתיהם. "אני שומע את המ"פ אומר לסמג"ד שיש לו כבר ארבעה-חמישה הרוגים ושהוא צריך מקלעים לטנקים. אמרתי, 'אני אקפוץ איתכם לבסיס ואוציא לכם ציוד מהנשקייה'. עלינו על טנדר דימקס, והסמג"ד נסע לפנינו ביונדאי שלו. לפני שיצאנו הוא ניגש אליי לחלון ואמר: 'פליקר, בדרך כלל בטיחות זה הכי חשוב, אבל סע הכי מהר שאתה יכול'. נסענו על איזה 180 קמ"ש, בדרך אנחנו רואים גופות לצד הכביש. כשהגענו ליפתח, השער היה פרוץ".
דור: "אנחנו פרצנו אותו עם הזאב".
אלון: "רציתי לפתוח את הנשקייה, אבל המפתח היה בכספת באחד המשרדים. הסמג"ד רץ לחמ"ל לקבל תמונת מצב, המ"פ והצוות עלו על טנק ויצאו להילחם, ואני נשארתי לבד. פחד פחדים. אין לי אפילו נשק. אם מגיע מחבל אני יכול להרביץ לו עם הצרור מפתחות. התחלתי להסתובב עם הדימקס, מחפש מישהו שיגיד לי מה קורה".
ניב: "בסריקות ראינו דימקס מונעת עם קצין הרוג בתוכה..."
דור: "זה הדימקס של אלון, אחי".
אלון: "תכף נגיע לזה. בקיצור, אני מסתובב בבסיס ורואה את סהר טל הקמ"ן. הוא עושה לי, 'יש חייל פצוע שצריך לפנות מהחמ"ל'. עלה לדימקס, הגענו לחמ"ל, ואני רואה מלא חיילים וחיילות בפיג'מות. היה שם חייל פגוע ראש, אין לי מושג מאיפה. ניגש אליי קצין האג"ם טלקר ואומר: 'תתאפס על עצמך, אנחנו יוצאים לפנות אותו ואז להילחם'. ראיתי שלושה חיילים רנדומליים, אמרתי להם: 'אתה תביא את הקסדה שלך, אתה תביא וסט, אתה תביא נשק'. עלינו לדימקס. סהר מאחורה עם הפצוע, טלקר נוהג, אני לידו ועוד חייל מאחוריו".
הם יצאו מהמוצב, העבירו את הפצוע לאמבולנס שפגשו בדרך, ובאזור זיקים טלקר מצא רכב ממוגן והמשיך בניסיון לחבור למג"ד. אלון נהג חזרה למוצב עם סהר לצידו. בדרך הצטרפו אליהם שני לוחמי גולני שהגיעו מהבית. "ממש לפני המוצב התחילו לירות עלינו צרורות מהדיונה שמול הש"ג. סהר נהרג מיד, שני הגולנצ'יקים נפצעו, אחד בחזה ואחד בכתף, אני חטפתי כדור בכף יד ימין. המשכתי לנהוג עם יד אחת ונסעתי ישר לחמ"ל. השארתי בחוץ את הדימקס מונעת, וכשנכנסנו ניגש אליי אוראל המשגיח כשרות והתחיל לטפל בי. הוא חבש לי את היד, שם לי דבש על השפתיים, נתן לי לשתות. אמרתי לו: 'שמור לך מקום בעולם הבא'".
אחרי כשעה וחצי הגיע רכב פינוי. "משגיח הכשרות לוקח אותי ביד אחת, הרס"ר ביד השנייה, ואנחנו יוצאים לכיוון הרכב. איך שאני בא לעלות, התחיל ירי מטורף. אוראל נהרג ואני חטפתי כדור ביד השנייה. חזרתי לחמ"ל, נשכבתי על הרצפה והתחלתי לצעוק 'הצילו'. שמו אותי על אלונקה, משמאלי הגולנצ'יק עם פגיעת החזה, לשמחתי הוא שרד, ומימיני אוראל, שהיה ללא רוח חיים. חיכינו איזה 40 דקות, ואז נכנסו מלא אנשים לחמ"ל".
"אלה היינו אנחנו", אומר ניב, "אחרי כמה זמן שאנחנו בחמ"ל מגיע רכב ממוגן דוד עם איזה שלושה פנצ'רים ושמשות מרוסקות ויורדים ממנו קצין וגשש".
אלון: "זה היה טלקר. הוא מצא איזה דוד וחזר למוצב כדי לפנות פצועים".
ניב: "הוא נכנס לחמ"ל ושאל, 'מי הפצוע הכי קשה פה?' ראיתי מישהו עם פציעת חזה..."
אלון: "זה אחד הגולנצ'יקים שאספנו בדרך".
ניב: "אני ועוד שלושה חיילים לוקחים את האלונקה ומנסים להעמיס על הדוד, ואז נפתחת עלינו אש. האלונקה נפלה ואנחנו זוחלים חזרה לחמ"ל. יוצאים שוב בצורה מסודרת עם חיפויים. אמרנו, קודם יורים, לא משנה מה קורה. ואז מכניסים את הפצוע לדוד ומתקפלים בחזרה"
גם אלון והגולנצ'יק השני שנפצע עלו לרכב הפינוי. "אמרנו שאחרי שכל זה יגמר", מספר אלון, "נשב לאיזה בירה. זה עדיין לא קרה".
כבר 14:00 בצהריים, ובמוצב יפתח נמשך ערפל הקרב. "כל הזמן אומרים לנו, 'התגבורת בדרך, התגבורת בדרך'", מספר ניב, "רק ב-16:00 התחילו להגיע כוחות של שלדג ושל סיירת צנחנים במילואים. אספתי את החיילים שלי שנשארו במיגונית והצטרפנו אליהם לסריקות במוצב. ואז הותקלנו מבחוץ בש"ג האחורי. החבר'ה שלי יורים, מורידים את המחבל. בערב כבר היו פה איזה 300 לוחמים. רק 12 שעות אחרי שהכול התחיל, יכולתי סוף-סוף להכניס לפה חטיף נייצ'ר ואלי".
הקרב הסתיים, אבל המלחמה רק החלה. אסר בן 27, יליד ראמה ותושב כרמיאל, לחם כחצי שנה עם הגדוד בעזה. "טיפלנו במאות פצועים, בהם עשרות שהצלנו ממוות ודאי. כבר סוכמתי להיות קצין הרפואה של חטיבה 7, אבל התחלתי לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים ואמרתי: 'כרגע זה גדול עליי, אני צריך לטפל קודם בעצמי'".
בימים שלאחר אותה השבת ביצעה פלוגת הצמ"ה של ניב משימות ברחבי העוטף, בין השאר בבארי ובמוצב נחל עוז. כשהחל התמרון סופחו לאוגדות הלוחמות בעזה.
לאחר שהחלים מפצעיו חזר אלון לגדוד 77, שנלחם עכשיו בלבנון. דור, שהשתחרר מקבע, משרת כחובש מרפאה בחטיבת מילואים בצפון. שלושתם המשיכו הלאה, אבל המקום הזה, בין הדיונות הפסטורליות, ימשיך לרדוף אותם.
