השילוב בין קריירה מתוקשרת לאבהות

אברי גלעד מסרב להצעות עבודה שגוזלות זמן מהבנות

בן 54, מגיש תוכנית בוקר בערוץ 2 ותוכנית יומית בגלי צה"ל. נשוי בשנית לנעמה שוחט (35), עורכת תכנית הרדיו שלו. אב לשלוש בנות: איה (21) מנישואיו לחלי גולדנברג, זוהר (5.5) וליבי (3.5).

אבהות מעורבת זו החלטה. בגילי הקשיש, אם אני עושה מהלך כזה בפעם השנייה, זה דורש מעורבות. כלומר, זה מהלך מלא התכוונות. האמת היא שעמדתי בפני השאלה מה אני עושה עם החיים שלי מגיל 50 ומעלה – האם אני הולך לקריירה אחרת, נגיד פוליטיקה, או עסקים, או כל דבר אחר שאכשל בו, או שאני מיישם את מה שאני לא רע בו ויכול לעשות אותו עוד יותר טוב, כמו אבהות.

את בתי הראשונה לא גידלתי בנוכחות מלאה, כי היא גדלה בשני בתים. ההחלטה שלי הייתה שהקריירה השנייה שלי היא אבא במשרה מלאה פלוס. אני אמנם מלא בעשייה, אבל רובה בבוקר ולפני הצהריים. כל יום, מהרגע שהילדות חוזרות מהגן ועד הרגע שהן הולכות לישון, אני בבית. אני איתן כל הזמן וכל יום אוסף אותן מהגן.

(צילום: עידו ארז)

אחרי שש בערב אני לא עונה לשיחות או הודעות בענייני עבודה, חוץ משיחות ממערכת תוכנית הבוקר שלי, אבל שיחות מכל מיני יחצנים ובעלי עניין לאייטמים – עד שש בערב בלבד. אני מאפשר לבת הזוג שלי ללמוד לימודים אקדמיים בשני מסלולים שונים בערב, ואני נשאר בבית.

אם אקבל היום הצעת עבודה מפתה, שתכלול שעות עבודה ארוכות על חשבון הזמן שלי עם הילדות, זה יהיה בלתי אפשרי. קיבלתי החלטה ואי־אפשר לשנות אותה. זו החלטה לעשר שנים, והספירה מתחילה מהגיל של הקטנה, כך שעברו כבר שלוש שנים.

אני מאושר מההחלטה שעשיתי. בעיניי, אין דרך אחרת לגדל ילדים. רק הורות מעורבת מאפשרת היכרות עמוקה עם הילדים ועם מה שהם צריכים, ולא הורות שהיא כיבוי שריפות וכל מיני התמודדויות דרך עצות של מומחים. מובן שזו פריבילגיה ששמורה למעטים שהעבודה שלהם מאפשרת להם את זה, ואבות שלא יכולים – אני אָבֵל איתם. בעיניי להיות עם הילדים פעמיים בשבוע זה נחמד אבל לא מספיק.

אני לא יודע אם האמהות של ילדי הגן של בתי הצעירה מופתעות מהנוכחות שלי כאבא. לא ראיינתי אותן. אני כן יכול לומר, שבאופן עקרוני אני לא חבר בקבוצות ווטסאפ, זה מעצבן בעיניי, אבל בקבוצה של הגן אני כן חבר, ואני אפילו מהיוזמים של אירוע 'אחרי הגן כולם הולכים לגן השעשועים ואני מביא אוכל'. אני מנהל הפיקניק השבועי של הגן אחר הצהריים. להגיד לך שזה בול מתאים לקווי האישיות שלי, שאני בנאדם כזה? אני לא כזה. בגדול אני סוציופת, אבל עברתי השתלת אישיות ואני מתרגל אותה. לא תמיד זה מרגיש לי בדיוק שייך אליי, או בלי מחיר, ואני לא יודע אם הילדות שלי יזכרו משהו מכל זה, אבל אני מתמיד.

אין יום שעובר ואני לא שומע 'אבא אני אוהבת אותך'. אני מניח שכל האבות שומעים את זה. אבל אני שמח שהבנות שלי לא יודעות איך זה לחיות במציאות אחרת שבה ההורים נמצאים איתן שעה בהשכבה או חצי יום בשבת.

שלמה בראבא קם לילדה בשמחה באמצע הלילה

בן 66, שחקן, בעל מופע יחיד על חייו. גרוש פעמיים, בזוגיות עם התסריטאית שמר גאון (41). אבא לשני בנים בוגרים מנישואיו הקודמים (32 ו־27) ולשי בת השנתיים.

(צילום: אור גפן)

אין שום קשר בין הורות בגיל 30 להורות בגיל 60. בואו נגיד שלאורך כל המסע גברים הם ילדים לא מפותחים, כידוע לנו, אבל זה בולט יותר בגיל צעיר. החוויה העיקרית שזכורה לי מההורות הקודמת היא דאגה, בלבול, אשמה, אי־שקט. זה בעיקר לא להיות, לא לחוות, לא לראות מה עומד מולך. האבהות שלי הייתה תפקודית, פונקציונלית, ובגלל המזג הדרמטי שלי באותה תקופה, ההורות הייתה אפילו סוג של אימה. בבת אחת נוחת עליך דבר כל כך דרמטי ואתה מרגיש שנזרקת לאיזה כוכב לא ידוע. לא היה שום דבר טבעי ונינוח, לכן לא הייתה הנאה, ולכן גם הילדים לא זכו באבא שמח שלא מפריע להם לגדול.

אני שייך לדור שרצה לעשות את התיקונים להורים שלנו. להורים שלי לא היה עבר מבחינתי, והבריאה התחילה מרגע שהם עלו לארץ. אני לא יודע מה קרה לפני שבן־גוריון הודיע שיש פה מדינה, לא ידעתי מי ההורים שלהם, הכל נמחק והיה משובש במיוחד. ההורים שלי לא ידעו בכלל מה לעשות, ומתוך בהלה עשו את כל הטעויות האפשריות. מכיוון שהדוגמה הייתה לא מוצלחת, הדור שלי אמר: אנחנו לא נעשה את הטעויות של הורינו, הילד שלנו יהיה בריא בנפשו, בטוח בעצמו, וכשהגיע רגע האמת גילינו שאנחנו לא יודעים מה לעשות, שאנחנו מבוהלים ומשחזרים את הורינו. במילים פשוטות, ממש החמצתי את כל היופי והברכה שטמונים באבהות. באותה תקופה הודעתי לכולם שנישואים וילדים זה לא בשבילי.

בכלל לא צפיתי אפשרות שאחזור על השיעור, לא כיוונתי לשם, לא ייחלתי לזה. האבהות הפתיעה אותי לחלוטין, ופגשתי את זה כשאני במקום יותר רגוע. אני, שפעם הסתובבתי בעיר ושאלתי למה אנשים רצים עם עגלות כמו בבני־ברק ואין פה אפשרות בחירה, ואיפה האמיצים שמחליטים לא לעשות ילדים או ילד אחד, למה כולם נשאבים למטחנה החברתית – פתאום האבהות היא החוויה הכי מרגשת של חיי. הסנה בוער בביתי. אני, שהייתי הציני הזועם, לא מפסיק להתפעל. אם אתה פוגש את זה ברגע המתאים ויודע מה עומד מולך, אתה אבא יותר ראוי. אם תראי את הילדה הקטנה שלי, היא, תודה לאל, בטוחה בעצמה, בריאה בנפשה, רואים אותה ולא מפריעים לה. מתחולל פה ממש תיקון ספרותי מרגש. זו זכות שאני לא מפסיק להודות עליה.

אני אבא מעורב, והכל קורה באופן טבעי. אני אוסף רגעים של אושר, למרות שבתל־אביב המילה הזו לא אופנתית. כולם נורא מיוסרים פה. אני מסתובב בין החברים שלי בפרלמנטים של יום שישי, רואה את הסרקזם, הייאוש, זו אופנה לשבת ולירוק על הכל, ואני מסתכל מהצד וחבל לי. הדבר הכי משמעותי במסע הזה הוא להיות בהווה, ברגע, כי כל חיי או שהתגעגעתי לעבר או שבניתי על איזה עתיד רומנטי מנותק שלא מגיעים אליו, וההווה חמק לי מבין האצבעות. כשאתה הולך אחרי ילדה קטנה בגינה והפלאפון סגור, כי אחרת כל העסק לא שווה, אתה חווה בצורה המוחלטת ביותר מה זה להיות בהווה.

מאז שאני שוב אבא, הדברים הפשוטים נוכחים בחיי. עלה נושר, להכין סלט, להחליף חיתול. אם אתה מרגיש שזכית, להתעורר באמצע הלילה לילדה, זה שטויות. אני יודע שאני נשמע כמו מיסיונר, אבל בעוונותיי הגעתי לשם. אני זורם, לא פוחד, ולכן כשהגיעה לחיי זוגתי שמר, במקום להפריע כרגיל, איפשרתי לעצמי להיות.

שיהיה ברור, לא הכל מושלם. נתפס לי הגב עכשיו, כי אני מרים את הילדה כל הזמן, והגיעו כינים מהגן, ואני מוצא את עצמי בחצות מסרק את בת זוגי ומחפש ביצים. לא הכל ורוד, עדיין יש הרגלים מהעבר והרבה עבודה לעשות. אנחנו בכיתה א', אבל לפחות בבית הספר הנכון.

כולנו היינו ילדים בגן העדן וגורשנו ממנו. אני הייתי הילד הכי תמים בשכונה, שעוקב אחרי תולעי משי ושוכח שהערב ירד, ומהר מאוד אמא הודיעה לי שזה לא עובד כך כי הגרמנים יחזרו וצריך להצטיין, אז נפרדתי מהילד שבי, ודווקא עכשיו הוא חזר ושינה את חיי לטובה.

מאיר אדוני לא מקנא בהורים שמשחקים עם הילדים בפארק

בן 44, שף, בעל מסעדות, שופט ושף בתוכנית "אוטו אוכל" שתעלה ב"רשת" בקרוב. נשוי לאוריאן (38), מעצבת פנים במקצועה שבחרה לא לעבוד ואבא לאופק (15), ליים (12), יתיר (8, "קראנו לו יתיר כי בחבל יתיר יש יקב נהדר") ונבו (שנתיים).

(צילום: גבריאל בהרליה)

פתחתי את מסעדת כתית כשאופק נולד, ואני לא צריך לספר במה זה כרוך – הלוואות מהבנקים והשתעבדות מוחלטת. הילדים גדלו לתוך החיים האלה. אופק וליים שילמו את המחיר יותר מיתיר ונבו, כי כשיתיר נולד עבדתי פחות בשבתות, והתחלתי פה ושם לקחת איתם חופשות. בשנים הראשונות לא הייתי אפילו קם איתם לבית הספר מרוב עייפות, הם ראו אותי ממש מעט. כשיתיר נולד הבנתי שאני צריך לשחרר קצת במסעדה, עם כל הפחד של מה יקרה אם האוכל לא יצא מספיק מדויק. החיים הם בסך הכל פשרה אחת גדולה, צריך להחליט מה אתה רוצה ולהצליח לחיות עם זה.

בפעמים הנדירות שבהן הגעתי בכל זאת בחמש־שש לאיזה טקס בבית הספר וראיתי הורים שמשחקים עם הילדים בפארק, לא קינאתי בכלל. באיזשהו מקום ריחמתי עליהם. זה מאוד קל למכור את החיים ואת החלומות שלך כשהתירוץ הוא הילדים, ואז בגיל 60 להגיד לעצמך: 'איזה באסה שלא עשיתי כלום עם החיים שלי'. לדעתי זה תורם לילדים כשאבא מגשים את עצמו. זו לא בושה להגיד שגם אני רוצה.

מבחינת אוריאן אשתי, הסיפוק הכי גדול הוא לגדל את הילדים, לחכות להם עם אוכל חם כשהם חוזרים מבית הספר. ככה אני גדלתי, עם אמא עקרת בית ושלושה בנים שגדלו כמו נסיכים. אני קם איתם בבוקר, אני אחראי על הסנדוויצ'ים ועל הפיזור ואשתי אוספת. אני מבשל להם צהריים לפני שאני יוצא לעבודה, ונוסע איתם מדי פעם לחו"ל. בנוסף, אני משתדל להגיע פעם בשבוע לחוג של יתיר או למשחק של אופק. מנסה לתמרן כמה שאני יכול ואין לי ייסורי מצפון.

אני אבא הרבה יותר מעורב מאבא שלי, שהיה איש צבא וראינו אותו בגדול רק בסופי שבוע. אני אבא מחבק ומנשק, אני משוגע עליהם והם יודעים שהם הכל בשבילי. הם מסתכלים על אבא בגאווה וזה חלק מהעניין. ולא, אני ממש לא חבר בקבוצות הווטסאפ של ההורים. להפך, אני כל הזמן צריך לשאול את הילדים מחדש איך קוראים למורה. לא שאני גאה בזה, אבל זו המציאות כשאבא עובד מבוקר עד לילה, מפרנס יחיד ובונה קריירה. הסיפוק הכי גדול של אשתי הוא לגדל את הילדים, לחכות להם עם אוכל חם כשהם חוזרים מבית הספר. ככה אני גדלתי, עם אמא עקרת בית ושלושה בנים שגדלו כמו נסיכים.

 
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"