הקשיים הכי גדולים של ההורים

הורים נתקלים באתגרים מהרגע שהילד יוצא לאוויר העולם. חלקם חושבים שהנה, עוד קצת הוא יגדל ואז יהיה הרבה יותר קל, אבל לכל גיל יש את הקשיים שלו. הילדים שלנו גורמים לנו לאושר גדול אך גם לתסכול לא מעט פעמים. ביקשנו ממומחיות שנפגשות עם הרבה הורים לומר מה לדעתן הקושי הגדול ביותר ואיך כדאי להתמודד איתו ומכיוון שהשילוב בין בית לקריירה והצורך בעוד שעות ביממה הוא די ברור לכולם, הפעם הסעיף הזה נשאר בצד.   

בעיות חברתיות של הילד

מאיה שפילמן, פסיכותרפיסטית למבוגרים ולילדים (MA): "אחת החוויות הקשות של הורים היא בהתמודדות עם ילד שמספר על בעיות חברתיות, או חלילה במקרים קיצוניים, חרם או השפלות. הקושי הזה נוגע בנו כהורים במקומות הכי רגישים שיש. הרצון להיות אהובים, הפחד והחרדה מפני דחייה, השאיפה לגונן ולשמור על הילד שלנו ומצד שני חוסר האונים עקב חוסר יכולת לסייע לילד ברגע האמת, בשעות הגן או בית הספר.

"לפעמים מצטרף גם כעס כלפי הילד שאינו מצליח להתמודד או להשתלב כפי שהיינו רוצים. הרבה הורים מוטרדים משאלות כמו: 'האם אני כהורה צריך להתערב בבעיות חברתיות של הילד שלי?', 'ואם אני כהורה מחליט להתערב, איך לעשות את זה בצורה שתכבד את הילד ולא תבייש אותו?'".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

העצה שלי: "חשוב לשדר לילד שאנו מאמינים בו וביכולותיו ושהקשיים שלו פתירים. אני ממליצה להורים לילדים בשנות הילדות לנסות לעודד את הילד ליזום מפגשים חברתיים ולהזמין ילדים הביתה, ולחשוב מראש עם הילד אילו פעילויות יכולות להתאים למפגש חברתי, אך לא ללחוץ עליו בנושא כדי לא להגיע למצב שהילד נושא עמו תחושה שהוא מאכזב אתכם. בנוסף, מומלץ לעודד את הילד על תכונות 'חברתיות' שהוא מראה כמו למשל היכולת לחכות בסבלנות, יכולת לחלוק וכו', על מנת לחזק את בטחונו ביכולותיו החברתיות. ואולי הכי חשוב - עם ילד שמספר על קשיים - הבעת אמפתיה לקושי ולא חלילה ביקורת, רחמים או כעס.

"אפשר וצריך לטפל בבעיות חברתיות של ילדים במגוון דרכים, החל מטיפול רגשי לילד, הדרכת הורים וקבוצות טיפוליות. במרבית המקרים הזמן פועל לרעת הילד שבהיעדר טיפול מתאים צובר עוד ועוד חוויות שליליות במחיצת בני גילו וכתוצאה, הדימוי העצמי שלו עלול להתערער. במקרים רבים עצם הפנייה לטיפול מסייעת לילד וגורמת לו להקלה ואמונה שדברים יסתדרו".

(צילום: shutterstock)

הצורך לרצות את הילדים

ד"ר יעל עזרא, מטפלת אישית, זוגית ומשפחתית מוסמכת: "מכירים את תחושת התסכול אחרי יום שלם בו עניתם 'כן' על כל בקשה של הילדים ואז פעם אחת עניתם בשלילה ונתקלתם בכעס, בכי וחוסר שביעות רצון? אתם חשים כפיות טובה לכל המאמצים שעשיתם במהלך היום שנמחקים ברגע בו עניתם בשלילה.

"אחד הקשיים שאני מזהה אצל הורים הוא היכולת להכיל רגשות שליליים של הילדים, עד כדי כך שכמעט ונשללה מהילדים בימינו הלגיטימציה לא להיות מרוצים. בהשוואה לדור ההורים שלנו, אנו עסוקים בלרצות את הילדים שלנו. בשל כך, אנו מתוסכלים מאוד כאשר על אף כל מאמצינו הרבים, אנו נתקלים בחוסר שביעות רצון מצידם. באופן לא מודע אנחנו מעבירים להם מסר שהם 'חייבים' להיות מרוצים כיוון שהתאמצנו כל כך".

העצה שלי: "הבחירה לרצות היא בידינו. כלומר, אנחנו בוחרים עד כמה ומתי להתאמץ עבור ילדינו. לחלוטין יתכן מצב בו הילדים יעריכו את כל אותן פעמים בהן ענינו בחיוב, אך יתאכזבו מהפעם הבודדת בה השבנו בשלילה. האכזבה מהתשובה השלילית אינה מוחקת את ההערכה לכל אותם פעמים בהם נענו בחיוב. תסכול במינון הנכון מאפשר התפתחות. חשוב לאפשר לילדים לחוות את כל טווח הרגשות וללמוד להתמודד גם עם תסכולים. למידה זו מתאפשרת כאשר אנו מכילים את התסכול שלהם ולא מנסים לגמד או להעלים אותו. תפקידנו כהורים לשקף להם את המכלול. נעזור להם להתמודד עם התסכול בכך שבמקום להתעצבן עליהם חזרה, נשקף להם את כל הפעמים שהלכנו לקראתם. לשם כך, חשוב שאנחנו לא נתערער רגשית בקלות מכל סימן קטן של חוסר שביעות רצון מצידם.

כשהילדים אינם אוהבים את הגוף שלהם

עדי קורן, מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר, מנחת ילדים ונוער במרכז סיוע 'תאיר' ובמרכז 'מצמיחים': "אחד מהקשיים השכיחים בהם אני נתקלת בעבודתי עם הורים הוא דימוי גוף שלילי של ילדיהם והשפעת הדימוי השלילי על ביטחונו העצמי של הילד ועל מידת המקובלות החברתית שלו. העידן הנוכחי בו אנו חיים שם דגש על הצורה החיצונית שלנו, ולכן דימוי גוף הפך לאחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בדימוי העצמי של האדם. ילדים החווים את עצמם מגיל צעיר כ'לא בסדר' במובן הגופני וכמי שאינם עומדים בנורמות שנקבעו, מפתחים תחושה של חוסר נוחות עם עצמם וביטחונם העצמי מתערער ומשפיע על מעגלי החיים שלהם בתחומים שונים".

העצה שלי: "הימנעו מאמירות שליליות והשוואתיות הנוגעות למשקל, מבנה וצורת הגוף. אנשים מבוגרים יודעים לצטט במדויק, גם אחרי שנים רבות, אמירות ומסרים שליליים שקבלו מהוריהם הנוגעים למראה החיצוני שלהם. בנוסף, דוגמה אישית היא המפתח. כאשר אתם מביעים חוסר שביעות רצון או התנהגות שאינה בריאה כלפי עצמכם, אתם משפיעים על התפיסה של ילדכם כלפי עצמו".

חוסר בשינה

מיה שטיינהרדט-זיו, מדריכת הורים מטעם מכון אדלר, יועצת שינה ובעלת בית ספר להורות ושינה "Mamamaya School": "הדבר שמאתגר את כל ההורים הוא הקושי להתמודד עם חוסר השינה שנוצר מהרגע שנולד הילד. הדרך המהירה והבטוחה לפתור את בעיית העייפות של ההורים היא ללמד את הילד להירדם באופן עצמאי. תינוקות וילדים נרדמים בדרך שונה (לרוב בסיוע מבוגר או גורם תלות אחר), שנתם לא תמיד רציפה (חלקם מתעוררים לאכול, נטילת מוצץ או למגוון סיבות אחרות) והרבה פעמים יש בכי סביב הכניסה למיטה או באמצע הלילה, מה שמבלבל את ההורים וגורם לסטרס".

העצה שלי: "ילדים צריכים ללמוד להירדם באופן עצמאי ממש מגיל לידה ואין סיבה לחכות לגיל חמישה חודשים כדי להתחיל ולייצר את ההרגל החיובי אחרי שכבר הושרש הרגל של הירדמות בתלות של יניקה, אכילת בקבוק, על הידיים וכו'. השלב הראשון בלמידה הוא של ההורים - ללמוד לפרש את הבכי באופן עקבי ולא ממקום של פחד. ההיענות לבכי צריכה להיות קבועה - גשו לילדכם כשהוא בוכה והחזירו אותו לישון באותו אופן. אל תתחלפו ביניכם ואל תגוונו ותנסו מגוון דרכים, כל אלו יחשבו 'הפתעה מעניינת' ורק יגרמו לילד להמשיך ולהתעורר שוב ושוב כדי לבדוק מה עוד מצפה לו.

"אם אתם חושבים שהילד רעב – הציעו אוכל. אם הילד סירב - הפסיקו להציע את האוכל והתחילו בהרגעת בכי עקבית על ידי שיר או משפט קבועים. תוכלו לשלב מגע יד (טופחת, יציבה או מלטפת). אם הבכי ממשיך ומתגבר - הרימו את ילדיכם לחיבוק מרגיע. כאשר הילד נרגע החזירו אותו למיטתו והמשיכו להיות עקביים גם אם החל שוב בכי. חשוב לזכור שלא מתעלמים מהבכי, לא משאירים ילד לבכות לבד במיטתו, לא מחזירים למיטה ילד בוכה, אבל גם לא מאפשרים להירדם על הידיים. ילד ער ורגוע חוזר למיטתו ולומד להירדם במיטה בסיוע ובתמיכת ההורים. בדרך הזו הילד ילמד במהירות שאין סיבה לבכות במיטה".

למה את לא נרדמת?(צילום: shutterstock)

לא להיות כמו ההורים שלנו

שיר דרור, עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בילדים ובני נוער: "הקושי הכי גדול של הורים הוא הניסיון להימנע משחזור דפוסי הורות שסבלו מהם כילדים. בכל מפגש עם הורים יהיו אמהות שיגידו אמירות מסוג 'הכי חשוב לי לא להיות ביקורתית כמו אמא שלי', 'לא להגביל את הילדים שלי כמו שאמא שלי הגבילה אותי' או אבות שיגידו 'לי חשוב להיות אבא נוכח, לא כמו אבא שלי' או 'בבית שלי כל הזמן היו ויכוחים בין ההורים. זה היה בלתי נסבל. לי חשוב שתהיה אווירה טובה בבית'.

"הכי קל לעשות מה שאנחנו מכירים ויודעים וקשה מאוד להמציא את עצמנו מחדש. פעמים רבות רואים אחד מהשניים – הורה שחותר כל הזמן לא להיות ההורה שלו, אך למרבה התסכול נוהג בדיוק כמוהו או הורה שחותר להתנהג ההפך מההורה שלו, אך משיג תוצאות לא נעימות. למשל: הורה שגדל להורים נוקשים מאוד, מחליט לתת חופש מוחלט לילדיו, שלא ירגישו חנוקים כפי שהוא הרגיש. בפועל, חוסר הגבולות מובילים את ילדיו לחוסר ביטחון וחרדות".

העצה שלי: "שימו לב שאתם פועלים באופן המותאם לצרכים של הילד הספציפי שלכם ולא לילד שהייתם. לפעולות ההוריות שלכם לא אמור להיות טעם של מרד נעורים. המקומות שבהם 'נופלים' רוב ההורים אלו המקומות המלחיצים שמוציאים מהם תגובות אוטומטיות. מצאתם את עצמכם צועקים כמו ההורים שלכם? השתדלו להימנע מהלקאה עצמית, היא לא תתרום דבר לא לכם ולא לילדיכם. עם זאת, השקיעו חשיבה בדרכי תגובה מתוכננות למצבים דומים בעתיד. זה יצריך מכם מידה רבה של מודעות ומאמץ, אך כשתזהו איזו תגובה שלכם מניבה את התוצאה הטובה ביותר, תדעו שאתם בכיוון הנכון".

הצטרפות ילד נוסף למשפחה

ים אסף אמברצ'י, מאמנת הורים מוסמכת מכון אדלר, מטפלת ומנחת קבוצות בפסיכודרמה אימונית: "אחד מהקשיים של הורים רבים הוא סביב הדילמה של איך לשמור על המקום המוכר והיציב של הילד הבכור כאשר נולד לו אח קטן. הילד שידע עד עכשיו שהוא מרכז העולם ושכולם היו נגישים אליו, צריך להתרגל למציאות חדשה. זהו שלב מאוד משמעותי בעבורו מכיוון שכעת תהיה לו ההזדמנות 'להתאמן' על מיומנויות חברתיות של לראות את צרכי האחר, להתחשב באחר, להבין את האחר ובמיוחד ללמוד לחלוק את האהבה של ההורים עם האח".

העצה שלי: "למדו אותו כמה שיותר על עצמאות, כמו לסדר את הצעצועים אחריו (כך יהיה לו יותר קל להסתדר כאשר לא נהיה נגישים אליו מידית כפי שהינו עד כה). מומלץ ליצר זמן שהוא רק שלכם (הורה-ילד) אחת לשבוע או שבועיים כדי לתת לו תחושה שהוא עטוף וכדי להמשיך וללמוד את עולמו הרגשי לכשיגיע אחיו החדש. בזמן המשותף הילד נוטה יותר לשתף ולהיפתח. בנוסף, מצאו לכם זמן לטקס משותף שמסכם את היום. זה יכול להתקיים בזמן ארוחת ערב או בזמן אמבטיה. כמה רגעים שזה הזמן שלכם איתו. זכרו כי כל מה שהוא זקוק לו, בפרט בתקופת מעבר של שינוי מאוד גדול, זה את המוכר והידוע. הוא זקוק לכם פנויים אליו פיזית ורגשית כדי שידע שהוא הרוויח מהמעבר הזה גם אתכם וגם את האח או האחות החדשים".

כעס של ילדים עם הפרעות קשב וריכוז

אתי ענבל סגרון, מומחית לטיפול בילדים ונוער לקויי למידה ובעלי הפרעות קשב, מאבחנת דידקטית ובעלת מרכז טיפולי - לימודי לילד ולמשפחה: "מעבודתי עם ילדים המאופיינים בלקויות למידה והפרעת קשב, הקושי המרכזי של הורים שעולה שוב ושוב הוא הקושי שבהתנהלות עם ילד שעוצמת כעסו חריגה לעיתים מעוצמת הכעס של ילדים שאינם מאובחני הפרעת קשב או לקות למידה. כעס שבא לידי ביטוי בזעקות, זריקת חפצים, לעיתים שבירת דלתות, לעיתים הכאה של הסובבים אותו ולא חריג יהיה אף לראות ילד שחובט את ראשו בקיר. התנהגות כזו מעוררת בהורים תחושת חוסר אונים גדולה עקב אי הידיעה כיצד להתמודד. חשוב שההורים ידעו כי מדובר בקושי שמקורו ביולוגי וכי גל כעס שנמשך לעיתים שעות וימים, נובע מהפרעת קשב קשה, שאם לא טופלה לא תאוזן".

העצה שלי: "מה עושים? פועלים על פי סדר הפעולות הבאות:

1. לתת לילד יד, ולקחת אותו למקום שקט אחר, לא במקום בו אתם נמצאים.

2. אומרים לו לנשום שלוש נשימות עמוקות, לשטוף פנים ולשתות כוס מים קרים.

3. מבקשים ממנו לספור ממאה לאחור ולספר מה רואים בסביבה ובאילו צבעים, למשל: שמיים כחולים, ציפור שחורה.

4. מומלץ לתת לו לקפוץ עשר דקות על כדור פילאטיס או טרמפולינה,או להתנדנד על נדנדה".