הילד הדחוי שהפך לפסיכולוג
הוא סבל מהתעללות ובריונות מצד הילדים שלמדו איתו בפנימייה. עם השנים הקים משפחה, למד פסיכולוגיה והפך לפרופסור מצליח, אך יום אחד קיבל שיחת טלפון שהזכירה לו את עברו. פרופסור אבי בסר, המשנה לנשיא במכללת ספיר, החליט לכתוב את סיפור חייו שהפך למחזה. בראיון חושפני הוא מספר על השנים הקשות
"עוד בחטיבה הייתי ילד שמן ולא מצאתי את עצמי. כשהיו בוחרים קבוצות בשיעורי ספורט, תמיד הייתי נשאר אחרון, כברירת המחדל. כאילו אמרו - נותרת כאן ואם לא היית, לא היינו בוחרים בך". כך מספר פרופסור אבי בסר, המשנה לנשיא במכללה האקדמית ספיר.
הוא נולד וגדל בדימונה. בגיל 14 החליט לעבור לפנימייה אבל חווה שם רגעים לא פשוטים של דחייה חברתית. "לא לקחתי בחשבון מה המשמעות של עזיבת הבית בגיל 14", הוא אומר. "שכנעתי את הוריי שזו החלטה נכונה והם האמינו שזה הדבר הטוב ביותר עבורי".
לדבריו, "זו הייתה פנימייה איכותית שנחשבה מאוד, ההורים שילמו עליה הון. עברתי מבחני קבלה כדי להתקבל. סיפרתי לעצמי סיפור - שאני עובר למקום טוב יותר עם ילדים טובים יותר, חכמים יותר. חיפשתי לעצמי מקום אחר, לצאת מדימונה שנראתה לי אז כמו עיירה קטנה. לא ידעתי שאני בורח מהקושי של ילד שמן ומעביר אותו למקום אחר".
קראו עוד:
- גם בנים יכולים לבכות: לגדל ילדים בחברה שוויונית
- הילד שלי מוחרם בוואטסאפ. מה עושים?
בימים אלה עולה הצגה חדשה ב"תיאטרון דימונה" שתגולל את סיפור ילדותו . ההצגה "שק שינה" מתארת את ילדותו כנער דחוי חברתית, פיתיון קל להתעללות ובריונות, דבר שהוביל אותו בהמשך להתמחות בטראומות, פגיעות ודיכאון, במסגרת עבודתו כפסיכולוג.
"ילד שמן הוא ילד עם דימוי עצמי נמוך", אומר בסר. "זה מתחיל בדברים פשוטים כמו להתלבש, הבגדים אף פעם לא נראים טוב במידות של הילד השמן כמו שזה נראה על מידות קטנות. עד היום אני לא לובש חולצות טריקו, אולי לפעמים בבית, משום שזה מחזיר אותי למקום ההוא כילד. תמיד תישאר לי התנועה הזו - להרחיק את הבגד מהגוף".
למה לא הצלחת להשתלב בפנימייה?
"לא הייתי בשום קטגוריה שמאפשרת השתלבות בקהילת הילדים. הגעתי מראש לא מותאם ולא ידעתי את זה אז, לא הבנתי לאן באמת הגעתי. אני לא חובב טבע, אין לי משיכה לתחום, לא היו לנו נושאים משותפים, כי שם כולם התעניינו בבעלי חיים ואליי זה לא דיבר. בנוסף, הייתי שמן וכבד, זה לא עזר להשתלבות שלי. בגיל ההתבגרות יש המון הורמונים, יש יפים ונכונים ויש את הלא נכונים. לא הייתי היפה והנכון לסיטואציה".
למרות הקושי והבידוד החברתי, בסר לא יכל לנבא את הכאב הפיזי. פעם אחת, כך מספר נרדם בתוך שק שינה, על הדשא של מבני המגורים. הוא התעורר כשחש בעיטות. פחד לדבריו להסתכל, לראות מי פוגע בו והאשים את עצמו - "זה מגיע לי כי לא הצלחתי להשתלב בחברה. הייתי מבודד בחוויה. אם ישאלו את אותם נערים ונערות, הם לא יזכרו. שנה שלמה סבלתי. בכל סוף שבוע, לפני חזרתי לפנימייה סבלתי מכאב בטן, תחושה של איך אני שורד עוד שבוע.
"נשארתי כי חששתי לאכזב את ההורים שלי והרגשתי שאם התחלתי אני צריך לסיים, תכונה שנשארה לי עד היום. הייתי ילד מצחיק, השקעתי יותר בלימודים ורוב הימים ישבתי בספריה. הספרנית הייתה החברה הכי טובה שלי . בודדתי את עצמי אבל מתחת לפני השטח זה היה הרבה יותר חמור".
המורים ידעו מה עובר עליך?
"לא שיתפתי אבל אי אפשר היה להתעלם. יכלו לראות בכל מיני הקשרים שאני מבודד את עצמי. אולי עשו הערכה לא נכונה עד כמה זה היה חמור, הרי גם ילד שמספר בדיחות ומצחיק, זה לא אומר שהוא מאושר".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
כשהשנה נגמרה, הוא עזב וחזר הביתה. זו הייתה חוויה לא פשוטה עבורו, קיווה שהסביבה לא תשאל שאלות. בכניסה לתיכון הייתה אפשרות להתערבב, הגיעו ילדים מכל העיר ובסר קיבל הזדמנות שנייה. "חברתית עדיין הייתי שמן, אבל הרווחתי מהניסיון את היכולת לצמוח. אירוע טראומתי שכזה יכול להוביל אותך למטה, אבל אני עזרתי לאחרים בלימודים, התמקדתי בלהיות חכם ומצחיק. למזלי הצלחתי לחסן את עצמי, למדתי להיות רגיש, לזכור אנשים טוב, לקרוא סימנים. אנשים הכירו אותי עם המיוחדות שלי ואני אהבתי אותם עם המיוחדות שלהם".
היום אתה אבא, יש לך שני ילדים. איך ילדותך משפיעה על ההורות שלך?
החוויה בילדות השפיעה מאוד. אנחנו כהורים מאוד מעורבים, התקשורת מאוד פתוחה. החיים בפנימייה הפכו אותי להורה דרוך יותר בפן החברתי, אבל במקביל הצלחתי להעניק להם כלים וללמד את ילדיי להיות מי שהם, לא לעשות משהו כי אחרים עושים. בנוסף, החוויה כילד הובילה אותי למסלול הלימודים. רגשי הנחיתות הביאו אותי למקום שאני נמצא בו - אני יכול לעזור ולתמוך באחרים. אני פרופסור לפסיכולוגיה, במחקר אני חוקר אישיות ובמומחיות אני פסיכולוג חינוכי מומחה ילדים".
במשך שנים הוא הדחיק את שעבר "סוד שלו עם עצמו" עד לאותו יום שבו קיבל שיחת טלפון על פגישת מחזור בפנימייה. "כולם ביקשו סליחה, אבל אף אחד לא אמר - 'אני זה שהרבצתי לך'. הייתי צריך להפוך לימון ללימונדה ולהתחזק. שיתפתי את חבריי לאקדמיה, מרצים לעבודה סוציאלית, שעודדו אותי לסלוח. אני אוכיח לעצמי שאני יותר טוב, עד הסוף. חודש וחצי אחרי פגישת מחזור של הפנימייה, הייתה פגישת מחזור של התיכון. הרגשתי כמו שני אנשים שונים. אם לא הייתה לי הזדמנות חדשה הייתי נשאר עם דימוי 'אתה לא שווה, אתה לא מתאים', זו חוויה מאוד קשה".
בעקבות ההודעות והפצע שנפתח מחדש, הסביבה עודדה אותו לכתוב. הוא התחיל בסיפור קצר שכתב והתפרסם ב"אנתולוגיה של סיפורים קצרים" בהוצאת כתב ולאחר מכן עובד למחזה שכתבו אורי ודיסלבסקי ונעמה שפירא בתיאטרון דימונה. "לתאטרון הזה יש קו אומנותי, הוא מספר את הסיפור הדימונאי מתוך חיבור כנה למקום שהאדם שייך. הסיפור עוסק בצלצול טלפון באמצע החיים שמטלטל את הגיבור, מוביל למפגש וההשלכות שלו".
עבור בסר היה זה תהליך מהנה. את דימונה הוא לא עזב מעולם, אותה עיר שלא חשב שיגור בה בגיל 14, היא העיר שלא יכול לעזוב אותה היום, הוא הפנים שהחוויה קשורה לילדים ולא למקום ממנו הוא בא.
לא חששת מהחשיפה?
"אם בעקבות ההצגה יעברו לשיח על שימיינג ופייסבוק, הודעות ווטסאפ, ואם הסיפור יציל ילד אחד, זה היה שווה. הייתי רוצה להגיד לילדים שמנים שהם צריכים לאהוב את עצמם כמו שהם. אם הם אוהבים את עצמם ומקבלים את עצמם זה לא משנה מה אחרים חושבים וצריך שההורים יהיו שם בשבילם. ההורים הם סוג של מודל, הם צריכים לזכור שילדים סוחבים את הילדות שלהם כבוגרים ולכן צריכים לקבל את הילד כמו שהוא, לגרום לו להרגיש ראוי".
עוד בנושא - איך לעזור לילד שסובל מקשיים חברתיים? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
