7 דברים שהורים צריכים ללמוד מילדים
הורים רוצים כל הזמן ללמד את הילדים איך להתנהג ומה לעשות אבל אם לרגע תעצרו ותסתכלו עליהם, תוכלו ללמוד המון. מצאנו שבעה דברים שכדאי ליישם
כהורים ואנשי מקצוע אנחנו עוסקים הרבה בשאלות של חינוך הילדים, לרוב מתוך מחשבה שאנחנו יודעים יותר מהם ולו רק כי לנו יש יותר ניסיון חיים, ידע וסמכות. הרבה מזה נכון אבל אם נביט בילד ממקום קצת יותר מכבד ומעריך, נגלה שם מבוגר קטן שיש המון מה ללמוד ממנו.
גם אנחנו היינו שם פעם. היינו ילדים. נקיים מאגו, מאוד שקופים ואמיצים אך משהו בטוהר הזה הפך למחוספס עם השנים והתעטף במסכות של בגרות. נכון שהשנים האלה הביאו איתן הרבה תובנות ולמידה שאין שניה לה אבל מה איבדנו בדרך לשם? יחסים מורכבים משניים, ולא משנה מה גילו של כל צד בקשר. אז בואו נעצור לרגע לחשוב מה אפשר ללמוד מהקטנטנים שלנו?
1. היכולת להתנצל
יכולת חשובה לאין שיעור, שמתמוססת עם השנים לצערי בגלל אגו. לילדים הרבה יותר קל לבקש סליחה (ולא רק להגיד את המילה "סליחה" אלא ממש להתכוון אליה). יש לי אינספור דוגמאות של ילדים שהתנצלו בפני הוריהם מיד כשהבינו שהם הכעיסו, אם רק נתנו להם פתח לעשות זאת בנועם ובלי תקיפה.
אנחנו המבוגרים לרוב מתחמקים מזה או חוששים שנצא חלשים אם נתנצל בקול רם בפני מי שפגענו בו. זה יכול להיות בן/בת הזוג, חבר או אפילו הילד שלנו. חשוב לבקש גם מהילד סליחה אם טעינו. מעשה כזה משדר אחריות, כבוד עצמי וגם כבוד כלפי האחר, יכולת חשיבה רלפקטיבית וכוח.
2. סולחים
הם לא רק מתנצלים בקלות יותר, אלא גם מקבלים טעויות של אחרים בפחות חומרה. כמה פעמים אנחנו מלקים את עצמנו ימים ולילות, אולי שנים, על טעות שעשינו או על אי-הצלחה במשימה? גם ילדים מתוסכלים כשהם שוגים, אבל הם לא קשים עם עצמם או עם אחרים, כמונו.
כמה קשה לנו לפעמים להבליג על טעות שעשה מישהו יקר לנו? אולי דווקא משום שהוא חשוב עבורנו ואנחנו מצפים ממנו ליותר. מותר וצריך לתת מקום לאכזבה, לכעס, לתסכול, אבל גם לדעת להתבונן בשלם ולא רק בחלקיו. ילדים מצליחים טוב יותר מאיתנו לזהות את המכלול כולו ולשפוט פחות. כדאי שנאמץ את התפיסה הזו וכך נקל על עצמנו וגם עליהם.
3. אהבה עצמית
אדם שאוהב ומכבד את עצמו, סביר שיקבל יחס כזה גם מאחרים. אפשר ללמד ילד להיות אדם כזה, בעיקר על ידי מודלינג. אבל הרבה פעמים אנחנו חוטאים דווקא באלטרואיזם, ומבטלים את עצמנו או את צרכינו למען הילד, לכאורה. כך, מתוך כוונה להיות ההורה הכי טוב - אנחנו בעצם משמשים לילד דוגמה לאיך לא להתנהג כלפי עצמו.
פעוטות לעומת זאת, לא יעשו זאת משום שהם פשוט עוד לא מסוגלים לחשוב מחוץ לנקודת המבט שלהם. זו יכולת נרכשת. פיאז'ה טען שעד גיל ארבע ילדים חושבים אגוצנטרית, ומשייכים כל תופעה לעצמם (למשל על השאלה "למה יורד היום גשם?" ילד עשוי להשיב שזה כי קנו לו מעיל חדש).
עם השנים מתפתחת יכולת לחשוב חשיבה מורכבת יותר, וילדים מבינים שלא כל מה שקורה בעולם קשור אליהם. לפני שהתפתחה היכולת הזו, החשיבה הייתה די תמימה ובנויה ממשתנה אחד ויחיד - אני. אז כיצורים חברתיים מתפתחים, אך טבע הוא שלא נהיה לעד אגוצנטרים, אבל בואו לא נשכח גם את עצמנו בתוך ההתחשבות באחר הזו. הורה שלא מכבד את עצמו לא יקבל זאת בחזרה מהילד.
4. ראי
התנהגות הילדים כלפינו, גם אם נראית כהתרסה מכוונת, יש בה מסר שלרוב מודיע לנו מה חלש בנו. עלינו לנצל את זה כאיתורן לנקודות תורפה ולטפל בהן. לפני שבועיים זוג הורים פנה אליי במטרה להקל על היחסים עם בנם קשה העורף (לדבריהם) שמתעקש על כל דבר ולפעמים גם אלים. לאחר שתי שיחות יעוץ הבנו שההורים למעשה מתעמתים איתו על כל נושא אפשרי ולא מאפשרים לו בחירה גם בתחומים שהוא כן מסוגל לכך. נכון שידם כביכול על העליונה בסוף מאבק כזה אבל נלמד פה דפוס שהולך ומחמיר, והוא למעשה השתקפות של ההורה.
5. לא להיתקע. לזרום
ילד יכול לבכות ושניה אחרי זה לרוץ לשחק. אנחנו נדבר על מה שגרם לנו להרגיש רע, נחשוב על זה עוד, ננתח, נריב ועדיין נישאר עם מועקה שספק עם תחלוף. זה עוצר אותנו מלהתלקדם והרבה פעמים מביא לייסורים מיותרים.
לא רק כלפי עצמנו - כמה פעמים אנחנו נתפסים על התנהגות מסויימת של מישהו ועל סמך זה מדביקים לו תוויות? בגלל התנהגות בודדת אנחנו לפעמים מכתירים ילד כ"חוצפן"/"עצלן"/"קשה", ומתנהגים אליו בהתאם. שוכחים את כל מה שהוא בנוסף לתכונה הזו. התווית עלולה להפוך למחשבה שיוצרת מציאות, והמציאות היא היחסים שלנו איתו. כלומר, עצם זה שבחרנו להכריז על הילד שהוא כזה, יגרום לנו להתנהג כלפיו מראש בהאשמה ואולי בכעס.
ילדים לא עושים זאת. הם נמצאים בהווה, בדיאלוג חי. הם שופטים כל התנהגות כשלעצמה ומאד בכנות. כשהם כועסים - הם דואגים להפגין זאת, אבל מיד אחרי ששכחה הסופה הם ממשיכים הלאה ויכולים לחבק, לצחוק, לבלות בכיף עם אותו פרטנר. אין שם ייסורים עצמיים, אין שם ציניות, או מחשבה על "למה" ו"מי אשם".
6. כנות
היכולת להגיד בקול "אני אוהב אותך" ולבטא חום ואהבה גם במגע זו יכולת חשובה כי היא מודיעה לאחר שהוא שייך ורצוי. כמוה גם היכולת להביע אכזבה ממישהו בלי לפחד שהוא יפגע מזה. הרבה פעמים הורים פוחדים להביע אכזבה כלפי הילד כדי לא לתסכל אותו, ואז הם ירגישו הורים מוצלחים יותר. כשבעצם הם לא כנים עם עצמם, ומתווכים לילד את היחסים כלא אותנטיים. אל תפחדו להרגיש ולהביע. זו תקשורת.
7. יצירתיות
תנו לילד חפץ ותראו איך הוא עושה בו שימוש אחר לחלוטין מזה שהתכוונו אליו. מה שילדים בגן בונים בפינת הקוביות, אף מבוגר לא יכול לדמיין. מה שילד רואה בשרבוט יכול להיות רחוק שנות אור ממה שרואה בו המבוגר.
יצירתיות היא גם ביחסים. אפשר לקרוא לזה "מניפולטיביות", אבל בכך יש קונוטציה שלילית. איך שלא נכנה את זה, ודאי נסכים שלילדים יש יכולת אדירה להשיג מה שהם רוצים בכל דרך שהיא. הם יודעים לזהות את עקב-האכילס שלנו ולהשתמש בו לטובתם, הם יודעים להפעיל את החברים כמו גם את המבוגרים בפיקחות שאני לא יכולה שלא לשבח לפעמים. ברור שאני לא מעודדת תחמנות, אבל כן אפשר לאמץ את החשיבה היצירתית שלהם. כשלא עובד X הם מנסים Y, בדרך ישירה או עקיפה, ולרוב גם בחן.
הדרך שלהם לפתור בעיות מורכבות היא לפעמים פשוטה כל כך ולו רק כי היא מלאה יצירתיות וגמישות מחשבתית. הורה שיפעיל חשיבה כזו יוכל למנוע בזכותה הרבה מאבקי כוח.
למידה מהילדים יכולה להועיל רבות לעצמכם כאנשים בכלל, וליחסים עם הילד בפרט. ההישג החשוב ביותר אולי, שיכול להיוולד מהרעיון הזה, הוא תחושת הערך שזה יגביר אצל הילד. עצם הרצון שלנו ללמוד מהם, יביא אותנו להתבונן בהם אחרת. ההסתכלות על הילד כאיש קטן, תגרום לו לחוש חשוב בעינכם, ובעיקר שייך. לתחושה הזו יש חשיבות עליונה בבניית יחסים ובגידול ילדים.
נופר לוטווין היא אשת חינוך והוראה, בוגרת סמינר הקיבוצים, מדריכת הורים בגישה הדיאלוגית, יועצת לשינה ולאתגרי הגיל הרך
לפנייה לכתב/ת 
