זיכרונות מהפסקת עשר

בשיתוף תנובה

ילד סוכר

ממרח שוקולד השחר, משנות הבציר הטובות ביותר שלו, ליווה אותי שנים בהפסקות עשר | רענן שקד

לחם עם שוקולד. זה חייב להיות לחם עם שוקולד.

הלחם בסיסי; שתי פרוסות של כיכר לחם לבן סטנדרטית מתוצרת המכולת. השוקולד אלוהי; ממרח "השחר" בכמה משנות הבציר הטובות ביותר שלו. זה היה – ללא שום דבר נוסף – הכריך שליווה אותי להפסקת עשר מדי יום בכל השנים שבהן, לא ברור איך, גדלתי.

(צילום: shutterstock)

פה ושם ילדים הציעו לי להתחלף, אבל בשביל מה? מה כבר יכול להיות מספק יותר מלחם עם שוקולד? עובדה שכולם רצו את הכריך שלי. באמת שלא הייתה סיבה למכור אותו בשביל שום דבר.

ללחם עם שוקולד היה רק מתחרה סביר אחד – כריכי יום שישי בגן בתיה, שהורכבו משתי פרוסות חלה דקות וביניהן גבינה לבנה וחצאי זיתים ירוקים. הייתי, מה שלא נקרא אז, משחיל אותם. אבל עם עזיבת הגן נגוזו גם הכריכים החלומיים – ומעולם לא שבו. אני לא אצליח לשחזר אותם גם היום – בטח שלא את המרקם הנימוח והמהודק, ובוודאי שלא את הרושם העצום שהדבר הזה עשה על בלוטות טעם בנות חמש.

אז לחם עם שוקולד. היה ונשאר. נדמה לי שאכלתי לחם עם שוקולד מדי הפסקת עשר לאורך שמונה שנים, אבל אולי אני מגזים; אולי זה היה ‭.19‬ בשנתיים האחרונות בתיכון עליתי מדרגה והגעתי עם החברים מדי הפסקת עשר למכולת, שם היינו קונים לחמניות ארוכות, נוגט במשקל ושקית שוקו, תוחבים את הנוגט לתוך הלחמנייה ומאביסים את עצמנו. היה לי גם חבר שנהג לשפוך את השוקו ישר על הלחמנייה ובתוכה הנוגט ולאכול הכל רטוב.

פה ושם, לקראת הסוף, פיתחתי מערכת יחסים מורכבת עם גבינה צהובה ועם כיכרות לחם שלמות – יכולתי לחסל אחת במהלך הפסקה בודדה לצורך מה שאמא שלי קראה "התחזרות" וכרגע מכונה בשם התקין יותר פוליטית "קפיצת גדילה".

בקיצור, הפסקת עשר הייתה – במובנים בריאותיים – יותר סוג של חמש, ולימדה אותי להעדיף מתוק, להתרחק מפירות וירקות ולסמוך תמיד על בצקים. אם הייתי נדרש לחזור על הכל שוב, כמובן שהייתי משנה לא מעט ונצמד, דבר ראשון, לנוטלה ולבריושים.

הסנדוויץ' כראי המשפחתיות

ראשון־לציון של שנות ה-80: ‬ איזה כריך יכול לצאת מהורים עסוקים שיוצאים בשש בבוקר לעבודה? אתי אברמוב

פעם לפני הלחם שיפון מלא היו לנו סנדוויצ'ים אמיתיים. כאלו מלחם לבן שאבא חתך בפרוסות עבות ולא סימטריות ומילא במה שהיה בבית. כלומר, ממרח כלשהו עם שכבה לא סימטרית של מרגרינה. ועד שהסנדוויץ' הזה, שנעטף בשקית מזדמנת הגיע לכיתה, הוא כבר היה מרוט, מתפורר ולא ממש אסתטי, אם כי טעים. כי בבטן, כמו שאומרים, הכל אותו דבר.

אצלנו בבית למשל, משפחה של הורים שחיו בשנות השבעים ועבדו משש וחצי בבוקר עד הערב, כשאמא הכינה את הסנדוויץ' בשבילי (ולא אבא), זה קרה בערב שלפני. ואז הוא באמת היה טעים, עם פרוסות מלחם לבן שדווקא נחתכו כמו שצריך, ובתוכו נקניק סלסיצ'ה שאבא הביא מאיזו מעדנייה של בולגרים שמבינים עניין, וגם מלפפון חמוץ (כי חס וחלילה ירוק. אצלנו, הבולגרים, הבריאות היא לאכול מאכלים לא בריאים). אלא מה? הסנדוויץ' הזה היה כה טעים, שבלילה בלילה כשאמא כבר ישנה הייתי מתגנבת אליו. ומה יהיה בבוקר? יהיה טוב. כלומר, פירורים.

ואז הגיעה לשכונה מיכל. היא גרה בבניין החדש שבנו מולנו, זה עם המעלית, והיו לה אבא יפה ואמא שטיילה עם הכלבה המשפחתית. ובוקר אחד בדרך לבית הספר עליתי לקרוא לה, וראיתי את האמא המושלמת מכינה סנדוויצ'ים לבית הספר. מלחם חי, ככה קראו לזה אז, עם שכבה מדויקת של קוטג' ומלפפון צעיר טרי וירקרק. היא בזקה על הכל מעט מלח בתנועות של רקדנית, ואם זה לא מספיק, עטפה את הסנדוויץ' המלכותי בנייר לבן סופג, שהיום מצוי בכל בית, אבל מי בכלל שמע עליו בראשון של שנות השמונים.

כנראה שמשהו במבטי הסגיר את הערגה. "להכין גם לך?" שאלה. ובאותו היום אכלתי גם אני סנדוויץ' מושקע. זה היה לפני ‭35‬ שנה. עד היום אני מקפידה להכין סנדוויצ'ים מושקעים, עם מלפפון צעיר ונייר סופג, רק שאף אחד לא מחזיק מהם כאלו. גם לא הבת שלי. וזה בסדר גמור, לה כנראה אין שום אישיו'ז לגבי הקשר בין השקעה ושלמות משפחתית.

זיכרונות כואבים מהפסקות מסריחות

ריח הכריכים בתחילת ההפסקה עוד מככב בסיוטים שלי. מה רע בשתי פרוסות לחם בלי כלום? פייגי שטרן

אני עדיין מחכה ליום בו העולם יגלה אותנו, ילדי הסנדוויץ' בלי כלום. אולי יום אחד תתפתח גם סביבנו איזו הילת יוקרה, גאוות יחידה של דחויים שפרחו למרות הכל. יום אחד אולי אציין את העובדה שהייתי ילדת סנדוויץ' בלי כלום בקורות החיים שלי. בינתיים, המציאות היא שאנחנו מיעוט נרדף ומבוהל שרק מנסה להדחיק זיכרונות כואבים מהפסקות מסריחות ביסודי.

מי שלא ניחן בשילוב הקטלני של אף רגיש ובררנות קיצונית במזון, לא יבין את מידת המצוקה שילד סנדוויץ' בלי כלום יכול להגיע אליה כשהוא נתקל בכריך הלא נכון. הריח הזה, של כריכים יוצאים מתוך שקיות ניילון בתחילת ההפסקה, עוד מככב בסיוטים שלי. ריח של כריך טונה גרם לי להתפתל בגועל. סלט ביצים גרם ללחץ הדם שלי לעלות. חומוס עם נקניק איים עליי ברמה הקיומית, במיוחד כשהכריך הכיל גם חמוצים.

כשכל הבנות בכיתה היו מתגאות ביצירות הקולינריות המופרכות שלהן, אני הייתי מחפשת מפלט להתחבא בו עם שתי פרוסות הלחם הריקות שלי. הייתי מכרסמת אותן במהירות וללא חשק ומחפשת תירוצים להתרחק מהכיתה עד יעבור זעם. הוא בדרך כלל לא עבר, ואני סבלתי.

(צילום: shutterstock)

התבגרות בצל חרדת הכריכים חישלה אותי. היא הכריחה אותי להיות דרוכה תמיד, להיות מסוגלת למצוא דרכים יצירתיות להיעלם מהכיתה לשעה על בסיס יומי. הכל כדי להגן על האף האליטיסטי שלי מפני ריח של ביצה קשה. היום, אחרי שנים של הסתרה, אני נושאת את דגל המאבק בגאון. תנו כבוד לילדי הסנדוויץ' הריק, אתם לא מבינים מה עבר עלינו ביסודי. כן, ילדי סנדוויץ' טונה, אני מסתכלת לכיוונכם.

הכריך הקדוש

סמדר שיר

את הכריך של הפסקת עשר, שבזמני עוד לא נקרא כריך אלא סנדוויץ', כיאה לשתי פרוסות לחם שביניהן נתחבה פרוסת גבינה צהובה, אינני זוכרת בזכות טעמו (אמרתי לכם, כולה גבינה צהובה, באירועים חגיגיים גם עם שני עיגולי מלפפון) אלא בזכות קדושתו. ואם תשאלו מה הקשר בין גבינה צהובה לבין קדושה זה סימן שלא למדתם בבית ספר דתי. או לפחות לא בבית ספר דתי שבו ניסו התלמידות להתחבב על המורות באמצעות הקפדה מופרזת על הלכות ודינים.

"מורתי", הצביעה זו שישבה לצידי, "היא אוכלת גבינה צהובה".

"מה הבעיה?" שאלה מורתנו.

"אמא שלי הכינה לי סנדוויץ' עם נקניק", השיבה החסודה.

"ומה הבעיה?" חזרה המורה.

"מה יקרה אם הסנדוויץ' הבשרי שלי ייגע, במקרה, בסנדוויץ' שלה?" היא העלתה קושיה.

"אז שני הסנדוויצ'ים יהיו לא כשרים ויושלכו לפח", פסקה המורה.

"אוכל לא זורקים לזבל!" הזדעקה תלמידה מהטור הסמוך, שגדלה בצל השואה. ובעוד המורה מכווצת את מצחה ומהרהרת בסוגיה, קפצה זו שישבה לצידי והקשתה: "מה יקרה אם, חס וחלילה, השפתיים שלי, שאוכלות נקניק, ייגעו בשפתיים של מי שאוכלת גבינה? גם את שתינו תשליכי לפח? ומה יקרה אם זו שאוכלת גבינה תנשק את ספר התורה שלי דקה אחרי שאני נישקתי אותו בפה מלא נקניק וחרדל? גם ספר התורה יושלך ל..."

(צילום: shutterstock)

"לא!" התחלחלה המורה. היא הודתה שמעולם לא נתקלה בשאלה כה סבוכה והבטיחה לגלגל אותה לפתחו של המנהל, שנודע כגדול בתורה. עד לסופו של יום הלימודים התבשרנו על חוק חדש - תלמידות שאוכלות סנדוויץ' חלבי יישבו בספסלים הראשונים ואלו שמתענגות על סנדוויץ' בשרי (גם סלט טונה נכנס לקטגוריה זו, מחמת הספק) יעברו בראשית הפסקת עשר לירכתי הכיתה.

אחרי שבועיים-שלושה, כשהתברר שהסידור הזה לא כל כך עובד, המנהל שוב התערב וקבע שבעלות הסנדוויצ'ים הבשריים יאכלו אותם בחצר, על הספסל. בישיבה. כי מי שתאכל בעמידה תקבל רגליים של פילה. ואחרי עוד כמה שבועות, כשכבר מונו בכיתה סדרניות שתפקידן להשגיח על ההפרדה המלאה, יצאה הגזירה: להפסקת עשר מביאים רק סנדוויצ'ים חלביים. בשר תאכלו בצהריים, בבית.

ועד עצם היום הזה אני מאמינה באמונה שלמה, שרק בזכותי נוספה לשולחן ערוך הלכה חדשה. בעצם, בזכות אמא שלי, שמדי בוקר מיהרה לבית הספר, כמורה, ולא היה לה זמן להכין לשתינו משהו יותר מרשים משתי פרוסות לחם עם פרוסת גבינה צהובה.

חלומות על סלמי

אמא שלי חרצה בשקדנות כל זית בכריך שלי, ואני רק ערגתי לכריך פועלים עם סלמי, חומוס ומלפפון חמוץ – שילוב שאני מוכנה להרוג למענו | ענת לב־אדלר

הכי קינאתי באלה שהביאו פיתה עם חומוס, סלמי ומלפפון חמוץ. אמא שלי אף פעם לא הסכימה להכניס הביתה נקניק או חומוס – את החומוס כיוון שהיא לא ידעה מי מכין אותו בחוץ, ואת הנקניק כיוון שידעה גם ידעה איך מכינים אותו. ולכן, היה מדובר מבחינתי בשילוב שאני מוכנה להרוג למענו ומכורה לו עד היום (אפרופו הפיתוי של הפרי האסור).

איך שסיגל או גלית היו מוציאות את הפיתה הקבועה ובתוכה המיקס המושלם הזה, עטוף בנייר פרגמנט של פעם, חלמתי על הרגע שבו ייגמרו הלימודים ואני ארוץ לבית של מרים, המטפלת שלנו, שם מותר היה לנו לאכול כל מה שרצינו בלי שאמא תדע, ואכין לי לחמניית צ'ופצי'ק עגולה שיחזקאל הביא בהפסקת הצהריים מהמכולת שלו, עם חומוס, פרוסות עבות של סלמי שקילפתי ממנו את השרוכים, וחצאי מלפפון במלח חתוכים לאורך.

אבל עד אז, הייתי צריכה לבלוע את הרוק ולהסתפק בלחם חי חיוור עם נמשי קימל, או בלחם שחור כהה (לא היה לנו בבית לחם לבן, ופיתות היו רק עיראקיות, בגלל הסביח), יודעת שבין שתי הפרוסות האחידות ממתין לי השילוב הקבוע: גבינה לבנה ‭12‬ אחוז (הייתה פעם, של תנובה, עם ציור של ילדה בעלת שתי צמות ומצנפת אדומה על המכסה) עם חצאי זיתים ירוקים (אז עוד לא היו חרוזים, ואמא שלי חרצה בשקדנות כל זית והניחה חצאים מסודרים בשורות על הגבינה). זה היה טעים ומשביע, אבל לא הזכיר בשום דבר את כריך הפועלים הבשרני שאליו ערגתי.

אם במקום חצאי זיתים השתקעו בשכבות הגבינה הטעימות פרוסות עגבנייה עייפות שהרטיבו את הלחם, ידעתי שבאותו הבוקר אמא הקדימה לצאת לעבודה בבנק, ואבא הוא זה שהכין את הכריך, ולו ממש לא הייתה סבלנות להשקיע בזיתים. אז הייתי נאנחת אנחה עמוקה ומשליכה את הלחם הרטוב לפח. ואיזה מזל ששרון, החברה הכי טובה שלי, גרה ממש מול בית הספר, כי בהפסקת האוכל הגדולה יכולנו פשוט לחמוק מהשער האחורי, לחצות את הכביש ולעלות לבית שלה, שם מרחתי לחמנייה שמנמנה בשוקולד השחר, ואכלתי בדרך חזרה לכיתה.

בשיתוף תנובה