תפסיקו לבקש מהילדים לנשק את הדודים
המפגשים המשפחתיים בתקופת החגים יכולים להיות מהנים מאוד אך גם מלחיצים, במיוחד לילדים קטנים. איך אפשר לעזור להם להרגיש בטוחים ולמה אתם צריכים לעצור את עצמכם כשאתם רוצים לבקש מהם לתת נשיקה לדודה או לסבא
נתחיל מהסוף: אפשר פשוט לשאול ילד - "רוצה לתת נשיקה?" אל "תסחטו" נשיקות ואל תנשקו ילדים (ובכלל אנשים) בניגוד לרצונם.
כשילדים נולדים הם חסרי אונים ותלויים לחלוטין במבוגרים. בדיוק בגלל זה נגן עליהם, נחזק אותם, נלמד אותם שהגוף שלהם הוא שלהם בלבד וכך גם לגבי כל אחד אחר - ילד או מבוגר - מבקשים רשות לפני שנוגעים. ודאי שלא נוגעים בכוח, גם אם המטרה היא לחבק ולהפגין אהבה.
ילדים גדלים ומתפתחים בארבעה צירים: ביולוגי, קוגניטיבי, רגשי וחברתי. בילדות המוקדמת הם מבצעים שלוש קפיצות התפתחותיות משמעותיות מאוד. אלו סימנים המעידים כי התינוק מתפתח כראוי. הפסיכואנליטיקאי רנה שפיץ כינה את הקפיצות הללו "מארגנים" והוא אפיין שלושה מארגנים, ששניים מהם מתרחשים בשנת החיים הראשונה.
לפתח אמון בבני אדם
החיוך החברתי (המארגן הראשון) מופיע בגיל חודשיים-שלושה. התינוק, שהיה שקוע בעולמו "חובר" אל העולם החיצוני. חרדת זרים (המארגן השני) מופיעה בגיל שמונה חודשים. התינוק מבחין בין הוריו לבין אנשים זרים. הוא חש בטוח בחברת הוריו ואילו בחברת זרים הוא מרגיש חסר אונים, ולכן הוא בוכה.
שני המארגנים הראשונים של שפיץ מתרחשים בשלב אותו מכנה אריק אריקסון "אמון מול חשדנות". בשלב הזה, בשנה הראשונה לחייו, אמור התינוק לפתח אמון בסיסי באנשים. התפקיד שלנו - הורים, סבים, צוותים חינוכיים, כל מי שמטפל בילד - הוא להיענות לצרכיו ברגישות, כדי לאפשר לו לפתח אמון בבני אדם.
קראו עוד:
- הקשר בין טלוויזיה לילדים להידרדרות בלימודים
- כך אתם הורסים לילד את היכולת להצליח
- שיעורי בית שבאמת יעזרו לילדים שלכם
השלב השני בהתפתחות האישיות על פי אריקסון מכונה "אוטונומיה מול בושה וספק". היכולות של הילד מתפתחות: הוא רוכש שפה, מתחיל ללכת, לומד לשלוט בסוגרים, אוחז בצעצועים ובחפצים ומשחרר אותם תוך שיח עם הסובבים אותו. בתקופה זו מופיע המארגן השלישי של שפיץ - אמירת "לא". היכולת של הפעוט להגיד "לא" מעידה על התפתחות. הוא מבין מה הוא רוצה ומה לא. הוא למד את משמעות המילה "לא" ויודע לבטא אותה במילים ובשפת גוף.
לא רוצה לתת נשיקה
מה קורה כשסבתא וסבא באים לביקור והוא לא רוצה לתת להם נשיקה? בהחלט אפשר להציע: "רוצה לתת נשיקה?" שימו לב: "להציע" זו מילת המפתח. אנחנו מציעים. כשהוא אומר "לא" - הוא מתכוון לכך. ואנחנו נכבד את הסירוב הזה. נכבד, כי זה הגוף שלו. רק הוא מחליט אם מנשקים אותו, ואם הוא נותן נשיקה (בהסכמת השותף לנשיקה, כמובן).
אנחנו מחוייבים לבחון - לצרכים של מי אנחנו נותנים כרגע מענה? לצורך שלנו לרצות את סבתא וסבא ("נו, תן נשיקה. סבתא אוהבת אותך") או לצורך של הפעוט לבסס עצמאות ונפרדות? מדובר בגוף שלו, בבחירה שלו - ועלינו לכבד את הצורך שלו, גם אם הצורך שלנו שונה.
הורים רבים מובכים כאשר הילד שלהם מחבק ילד אחר בניגוד לרצונו. אנא בדקו אם אתם מעבירים מסר - אחד (סבא, דוד או חבר) יכול לקבל נשיקה מאחר (הילד שלכם) גם אם האחר לא ממש מעוניין בכך – אתם מעבירים מסר בעייתי.
אל תכריחו
ילד בן שלוש, שמכריחים אותו לתת נשיקה לדוד, לפעמים מכריח אחר כך ילד בגן לקבל ממנו נשיקה. כך הוא הבין: אפשר להכריח ילדים לקבל או לתת נשיקות. המסר הזה חמור מאוד ואינו מכבד.
גם סבתא וסבא אוהבים וגם צוות חינוכי מסור, גם הורים וגם אחים – מה דעתכם לא לנשק או לחבק בניגוד לרצונו של הילד? אם אתם באמת אוהבים אותו, כבדו אותו, את הרצון שלו ואת הצרכים ההתפתחותיים שלו. זה נכון עבורו, וזה נכון עבור כולנו כקהילה וכחברה.
אם הילד מנשק נגד רצונו של אחר - במקום לצלם ולהתמוגג - עיצרו! לכל אחד מאיתנו הזכות לאוטונומיה על גופו. אל תעליבו את הילד ואל תפגעו בביטחון ובאמון שרכש. למדו אותו: "שואלים אם הוא רוצה נשיקה. אם כן אז כן, ואם לא אז לא". וכמו תמיד - דוגמה אישית - נהגו כך כלפי הילד שלכם, גם אם "לא נעים" כלפי הדוד, הסבא או כל אדם אחר.
הכותבת היא מנחת הורים בכירה במכון אדלר ומחברת הספר "תפקיד חייך"
לפנייה לכתב/ת 
