5 הבדלים בין הלידה הראשונה לשנייה
"אני מצליחה להישאר רגועה גם למול מפגעים כמו קקי גב, התקפי זעם בפרהסיה או תליית כביסה של גרביים בגודל מיקרוסקופי שנופלים מאתיים פעם מהחבל". יפית שטרנהל, אימא לשניים, עושה סדר
חודשיים וחצי מאז נולד הקטן. לפעמים זה מרגיש כמו דקה, רוב הזמן זה מרגיש כמו נצח. כמה הספקנו לעבור בחודשיים וקצת האלה. החיים עם ילדה אחת נראים לי עכשיו כמו זכרון רחוק ומתוק. איך לעזאזל התלוננתי? איך לא הערכתי? אולי זאת העייפות מדברת. זו בטוח העייפות מדברת.
הרי גם הורות לילד אחד היא קריעת תחת אבל בימים טרופים אלה של תמרון בלתי אפשרי בין תינוק פצפון ותובעני לבין ספק ילדה ספק טינאייג'רית בת כמעט ארבע, אני לא יכולה שלא לעשות השוואות בראש בין ההורות עם הבכורה להורות עם הבכורה פלוס הפושטק החדש שהצטרף אלינו.
תוך כדי שאני מטיילת הלוך וחזור עם הבייבי על הכתף וסורקת במבט את החורבות של מה שהיה פעם הסלון שלנו, אני עוברת עם עצמי על כל הדברים שהשתנו בין הלידה הראשונה לשנייה. על השינויים שעובר הגוף ועל הצורך לאסוף חזרה את שברי הקריירה שלנו אנחנו מדברות לא מעט. הפעם בחרתי להתייחס לכמה הבדלים שפחות מדברים עליהם.
1. האיכסוש
או ליתר דיוק - התופעות הפחות אסתטיות שמלוות היריון ולידה ושאותן חסכת מבן זוגך בהיריון הקודם מתוך רגשות חמלה, רצון להישאר מסתורית או סתם פחד שהוא יעלה על האוטובוס הראשון בחזרה לבית של אימא שלו אם יגלה עליהן.
בואי נגיד ככה - אם בהיריון הראשון השבעת אותו אלף פעם שלא יעז לעמוד בצד "הלא נכון" של המיטה שלך בחדר הלידה, הפעם לא רק שהוא מחזיק לך את הרגל בלחיצות, הוא גם תופס את השילייה כשהיא יוצאת ונותן הערות בונות לרופא שתופר אותך. בהיריון ראשון את בוחרת בפינצטה על אילו תופעות הריון תדברי איתו, תוך כדי שאת מסתירה ממנו את אלה הפחות אסתטיות. בהיריון שני את אפילו לא טורחת להחביא את המשחה נגד טחורים.
2. הזוגיות שלכם
בילד הראשון שלכם את תוהה לאן היא נעלמה. בילד השני, הזוגיות חוזרת אבל היא שונה. משהו עבר עליה. כמו החתיך שיצאת איתו אחרי הצבא ונעלם לך לשנה לדרום אמריקה וחזר משם מזוקן, מלוכלך ומלא עומק ומסתורין. הזוגיות חוזרת אבל בשינוי אדרת. לא במובן הרומנטי של פרפרים בבטן והודעות דביקות בווטסאפ, אלא יותר במובן של אחוות לוחמים שהשתתפו יחד בקרב על הסלוקי ויצאו ממנו בחיים.
ילד שני והתסבוכת שהוא מביא איתו לחייכם יקחו אתכם עד הקצה כזוג. תחוו יחד ייאוש, התחשבנויות וימים על גבי ימים ללא מקלחת. הוא יראה אותך ברגליים לא מגולחות, את תראי אותו עם אותם תחתונים במשך שבועיים אבל משהו בחוויה הזו יעשה אתכם קרובים יותר מאי פעם, רק מעצם העובדה שעברתם אותה יחד. יש משהו כל כך רומנטי בקפה ההוא של סוף יום קשה במיוחד, כשהבית מטונף וכל כך עייפים עד שהעיניים כמעט נעצמות אבל בכל זאת דוחים את השינה בעוד חצי שעה כדי להספיק לדבר, לקטר ובעיקר לצחוק יחד על הילדים וגם אחד על השני.
3. הסבתא
תהליך האבולוציה המרתק שעוברת אימא שלך הוא תופעה מרשימה ביותר, בעיקר אם הבכור שלך היה גם הנכד הראשון שלה. אז הסבתא אינה אותה סבתא, יש לך בידיים סבתא עם קילומטראז'. לא עוד סבתא נוירוטית שמסרבת להחזיק את התינוק שלך מפחד שמא תשבור אותו ועוד מצפה שתגישי לה קפה כשהיא באה לבקר. הפעם הסבתא היא מכונת סבתאות משומנת – מיומנת, למודת פליטות, קראה את כל ספרי "הלוחשת לתינוקות" ובאה לתת עבודה. אה, ושוטפת לך את הכלים לפני שהיא הולכת הביתה.
קראו עוד:
- "הקושי הכי גדול בחופשת לידה הוא הרגע שהיא מסתיימת"
- איך אימון עם התינוק יכול לעזור לך
- משחקיה חלומית מקרטונים בתוך הבית
4. הבכור או הבכורה
הצאצא הקודם שלכם, זה שעד לפני רגע היה בעינייך היצור העדין בתבל, תינוק מתוק ומתכרבל, הופך עם לידת הילד השני שלך להכלאה בלתי מחמיאה בין הדרקון הפחות חביב מ"משחקי הכס" לבין משאית סמי טריילר. הוא ענק, הוא כועס, הוא לא מודע לכוח שלו וכל תכליתו על פני כדור הארץ היא לגרום נזק פיזי לאחיו הקטן והשברירי, ויפה שעה אחת קודם. את כמות הפעמים ביום שמשפטים כמו "את דורכת לו על הפנים!" יוצאים לי מהפה כבר הפסקתי לספור.
בקיצור, היחס לבכור משתנה. אנחנו מרגישות פתאום רגשות מעורבים כלפי מי שהיה עד לא מזמן אהובנו היחיד והבלתי מעורער. אנחנו כועסות עליהם מצד אחד, מבינות אותם מצד שני, מרחמות עליהם מצד שלישי ומרגישות רגשות אשמה מטורפים מכל הצדדים ובכל שעות היממה. אומרים לי שזה עובר עם הילד השלישי.
5. הפוקר פייס
תודי שהיכולת שלך להישאר שוות נפש למול דברים שבהיריון הראשון היו מטריפים אותך היא מעוררת הערכה. אני למשל לא יכולתי לשאת את צליל הבכי של הבת שלי. פיזית, לא יכולתי לשמוע את זה. רק הייתה מתחילה לבכות וכבר כל המערכות בגוף שלי היו נטרפות וכל הווייתי גויסה למטרה אחת - להפסיק את הצליל הבלתי נסבל הזה.
היום? נאדה. לא כי אני חסרת רגישות, אלא כי אני מבינה שבכי זה לא סוף העולם, זו רק הדרך שלהם לתקשר. וגם קצת כי אני חירשת באוזן שמאל בעקבות הצרחות של הראשונה.
באותו אופן אני מצליחה להישאר רגועה וקולית גם למול מפגעים לא פחות עוכרי שלווה כמו קקי גב, התקפי זעם בפרהסיה או תליית מכונה שלמה של כביסה כשתשעים אחוז ממנה הן גרביים בגודל מיקרוסקופי שנופלים מאתיים פעם מהחבל.
בסך הכול, אם אני חושבת על הגרסה המתקדמת יותר של עצמי כאימא וכאישה היום בהשוואה לתחילת ההורות שלי, אני די מרוצה. אמנם קצת יותר עגלגלה, צינית ועייפה אבל באותה מידה גם חזקה יותר, רכה יותר ומאוהבת עד אין קץ בחיי המבולגנים והכאוטיים.
מה קורה אחרי הלידה - התינוק צמוד אלייך או עם האחיות? על הדילמה ב"בייבי טוק":
