אובדן של אדם קרוב - כך עוזרים לילדים
כשניתנת לילדים התמיכה הנכונה, יש בכוחם לעבד מוות של אדם אהוב ולהמשיך בחייהם למרות העצב ולמרות שחייהם לא יחזרו להיות כשהיו. איך אפשר לעזור להם להתמודד עם קושי שהם לא תמיד מצליחים להבין? פסיכולוגית קלינית מסבירה
ראשית, יש לומר שכ-80 אחוז מהילדים שחוו אובדן של אדם קרוב חוזרים אחרי זמן מה לתפקוד רגיל בבית הספר ומצליחים להתמודד ללא עזרה של איש מקצוע. זה נתון סטטיסטי חשוב ומעודד שמראה שלרוב הילדים יש כוחות וחוסן רגשי, ושכשניתנת להם התמיכה הנכונה, יש בכוחם לעבד מוות של אדם אהוב ולהמשיך בחייהם למרות העצב והקושי, ולמרות שחייהם לא יחזרו להיות כשהיו.
הדבר שמייחד התמודדות של ילדים עם אובדן, ומבדיל אותה מהתמודדותם של מבוגרים, הוא ראשית התלות של הילדים במבוגרים הקרובים להם והעובדה שלעיתים הם מאבדים אדם שהיה אחראי על הרבה רבדים של קיומם הפיזי והרגשי. בנוסף, הילדים תלוים במבוגרים כדי להתגבר על המשבר ולהתמודד עם האובדן, ולכן דמויות המבוגרים שנשארות בחייו של הילד והאופן בו הן מתווכות לילד את המוות, חשובות מאוד ומנבאות אם ההסתגלות של הילד תהיה טובה בהמשך.
הילדים ממודרים מהאבל
הקושי במשפחות רבות הוא שכאשר ילד מאבד הורה, עבור ההורה שנותר קשה לא פעם להיות זמין לילדיו ברמה הרגשית, כי הוא עצמו מתמודד עם אובדן קשה מנשוא, ובאותה עת ממש צריך גם להיות זמין, מכיל ותומך עבור ילדיו. אין ספק שזהו אחד האתגרים ההוריים המורכבים ביותר.
במפגשי עם משפחות שחוו אובדן, אני נדהמת לראות עד כמה ההורים מצליחים לרוב לגלות תעצומות נפש כדי להיות שם עבור ילדיהם שזקוקים להם כל כך. ראיתי גם משפחות בהן התגייסו דמויות תומכות מחוץ למשפחה הגרעינית (כמו סבא וסבתא, דודים או חברי משפחה קרובים), שהיו משמעותיות מאוד להסתגלות ותפקוד הילדים במשפחה, לצד ההורה שנשאר.
קראו עוד:
"להיות אחות שכולה זה לחיות עם געגוע"
זו הדרך להסביר לילדים על יום הזיכרון
עצמאים בשטח: הגיל שהילדים יכולים לעשות דברים לבד
לעיתים קרובות המבוגרים חשים שהילדים לא יוכלו להכיל ולהתמודד עם המוות, ולכן כדי לגונן עליהם, הם לא מדברים איתם מספיק על האובדן, ממדרים אותם מהאבל ולא נותנים להם הזדמנות לעבד את האובדן שלהם. כאשר ההורה שנותר עם הילד משתף את הילד באבל, מדבר איתו על זכרונות משותפים עם האדם שמת ונותן לו לראות אותו כואב, הדבר מקושר להסתגלות טובה יותר של הילד, ביחס לילדים שחשים ממודרים מהאבל מתוך רצון של המבוגרים לגונן עליהם.
האבל המשותף צריך להעשות בהתאם לגילו של הילד ולרמה ההתפתחותית שלו, ובמידת האפשר בלי להעמיס על הילד את כאבו של המבוגר. ככל שדמות המבוגר שמטפלת בילד מצליחה לספק לו תמיכה והכרה באבלו, כך סביר שהילד יוכל לחזור לתפקוד באופן רגיל ולהסתגל.
כאשר מדובר באובדן של אח, לעיתים הילדים במשפחה לוקחים על עצמם תפקיד הורי מכיוון שרוצים לתמוך ולהקל על הוריהם השבורים. יש בתפקיד הזה חלקים שמעצימים ילדים, בעיקר בגיל בוגר יותר, ונותנים להם תחושת מסוגלות וכוח, אך לעיתים קרובות ילדים נמצאים בתפקיד ש"גדול עליהם" מבחינה רגשית, מעמיס עליהם, לא מאפשר להם להתאבל ולהישבר בעצמם, ולא משאיר מקום להתפתחות ועיסוקים תואמי גיל.
התגובה הראשונית של ילדים לאובדן של אדם אהוב יכולה לעיתים להיות קיצונית ולכלול הלם, בכי, חרדה, דיכאון, תלונות סומטיות, עיסוק רב במוות וקושי לחזור לשגרה. תגובה התחלתית חזקה אינה מנבאת הסתגלות לא טובה בהמשך, והיא טבעית ומתבקשת.
כשאני פוגשת ילדים שאיבדו אדם קרוב אני בודקת לצד הציר התפקודי (האם הילד חזר לבקר בבית הספר, האם חלו שינויים בהרגלי האכילה והשינה וכיצד הוא מתקשר עם הסביבה), גם את הקשר הפנימי של הילד עם האדם שמת. הקשר הפנימי הוא למשל הדיבור של הילד בלב עם האדם האהוב שמת, הרגעים בהם הילד נזכר בו, הרגעים בהם הילד מרגיש שהוא עושה דברים בשביל האדם שמת או מדמיין שהאדם שמת מסתכל עליו מהשמיים.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
גם החלומות של הילד על האדם שאיבד הם חלק מהקשר הפנימי. מבוגרים מפרשים לפעמים קשר חזק של הילד עם המת כסימן שלילי של ניתוק מהמציאות או כסימן לכך שהילד אינו מתאושש, אך בפועל - הקשר הפנימי עם המת, כשהילד חש קרבה געגוע ואהבה למת, עוזר לילד למצוא משמעות למוות, לעבד את האובדן ולהיפרד בהדרגה מהמת.
ילדים הם פעמים רבות אגוצנטרים, כלומר תופסים את עצמם כאלה שנמצאים במרכז של ההתרחשות או כאלה שגרמו לדברים לקרות. לכן, הקשר הפנימי של הילד עם המת כולל לעיתים גם תכנים של אשמה (בגללי הוא מת), כעס (הוא השאיר אותי לבד, או איך הוא עשה לי את זה?) או התמקדות בזכרונות לא טובים מהקשר עם המת.
במקרים כאלה, אפשר בתוך הטיפול הפסיכולוגי של הילד, לבדוק עם הילד את הקשר הפנימי והשיח עם המת, ולנסות ליצור אלטרנטיבות חיוביות יותר וסיפור חלופי שיסייע לילד להיפרד מהמת ולעבד את המוות באופן שיוציא אותו מחוזק ושלם יותר.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער ומנהלת "מרכז גרתי טיפול רגשי לילדים"
לפנייה לכתב/ת 
