הצד האחר של הילד המציק בכיתה
אם נבין שהתנהגותו של הילד ה"בריון" נועדה לספק צורך, נתבונן בו בצורה פחות שיפוטית ונתפוס אותו באופן רחב יותר, נוכל לעזור לו להתנהג אחרת. לא פשוט אך אפשרי, אבל איך מתחילים ומתמודדים עם הכעס באותו הרגע?
אורי, בן 11, תלמיד כיתה ה', תמיד היה מסתבך. עוד כשהיה בגן, היה חוטף לאחרים משחקים, זורק על ילדים חול בארגז ולפעמים נושך אותם או מרביץ להם. המעבר לכיתה א' היה לא פשוט עבורו והוא התקשה להתרכז בשיעורים. מה גם שמיד ילדים אחרים התרחקו ממנו. כיום, ישיבה בשיעורים בבית הספר כמעט בלתי אפשרית עבורו. הוא מפריע למורות ולתלמידים האחרים ולעתים קרובות מוציאים אותו מהשיעור למנהלת.
רונן נמצא בכיתה עם אורי. הוא תלמיד טוב אבל לא מצליח להסתדר מבחינה חברתית. הילדים האחרים מתרחקים ממנו, מתעלמים ממנו וצוחקים עליו. בראשם, עומד אורי שנראה שנהנה מזה במיוחד. בשנה האחרונה המצב נעשה בלתי נסבל לרונן, כשאורי החל לשלוח הודעות משפילות ומאיימות על רונן בוואטסאפ של ילדי הכיתה.
רעב רגשי
בריונות היא תופעה מורכבת שמופיעה לא רק על רקע של מפגש בין "תוקפן לקורבן". היא מאפשרת לבחון מצוקה של שני ילדים (לפחות). הנטייה הטבעית היא להזדהות עם מי שאנחנו מזהים כקורבן, אבל על מנת לבחון את התופעה ולהבין אותה, כדאי להתבונן גם בחוויה של מי שאנחנו מזהים כתוקפן.
לרוב, נהיה פחות שיפוטיים כלפי ילד שגנב תפוח מהירקן, אם נדע שהוא ילד רעב. אני מציעה (כפי שרבים הציעו לפני) להתבונן במעשה הבריונות כמעשה של רעב רגשי. התנהגות בריונית נובעת מהרצון לקבל משהו. אולי תחושת שליטה, אולי תחושה שרואים אותי, אולי חוויה של ערך עצמי, אולי דברים אחרים ואולי שילוב שלהם. כך או כך, החוויה של הבריונות מספקת את הצורך לנסות להשיג את מה שחסר לילד.
קראו עוד:
החיים הכמעט מושלמים של מנחת ההורים
הגיל שהילדים יכולים לעשות דברים לבד
כמעשה חינוכי, התנהגות בריונית אינה מקובלת ויש להגביל אותה, אך ההגבלה שלה בדרכים התנהגותיות אינה סותרת התייחסות נוספת: התייחסות רגשית. אם ייעשה עיבוד רגשי משמעותי, ולאורך זמן, הסיכויים לשינוי הם גבוהים יותר מאשר בדרכים של הענשה בלבד.
חווית הבריונות אמנם נועדה לתת סיפוק לאותו "רעב", אבל היא גם חוויה של הרס, שאני "מקלקל" או "מחריב". זוהי מצוקה גדולה לשאת וככל שהחוויה הזו מתמשכת היא הופכת לחלק גדול יותר מהזהות של הילד.
לא רק בריון
אם נבין שהתנהגותו של הילד נועדה לספק צורך, נתבונן בו בצורה פחות שיפוטית ונוכל לתפוס אותו באופן רחב יותר, שלא "כבול" להתנהגויותיו התוקפניות בלבד. ניתן לזהות את פגיעותו, את הצרכים שלו וחלקים אחרים בו שהם בעלי ערך חיובי. במסגרת אמפתית כזו, הילד עשוי לתפוס את עצמו כבעל מאפיינים ויכולות נוספות ובהדרגה לקבל את פגיעותו שלו, לקחת אחריות אמיתית על התנהגותו הפוגעת ולאפשר לחלקים האחרים באישיותו לצמוח.
למשל, התבוננות מתמשכת באורי לא רק כילד ש'עושה צרות', אלא כילד שחש שאינו מצליח להשתלב בסיטואציה ולכן מחבל בה, מאפשרת לנו לתקשר לו את הקושי שלו באופן מילולי ולתווך לו את רגשותיו. לעתים, אמירה כמו: "בטח זה ממש קשה כשלא רוצים לשחק איתך" או שאילת שאלה כמו: "מה קורה לך כשאתה לא מצליח לשבת בכיתה במשך שיעור שלם?" עשויה לעורר דיון כנה שפותח צוהר להמשך שינוי משותף.
חשוב לזכור שאצל כל ילד, גם "בריון", יש גם גילויים של איכפתיות ונסיונות להתקרב לאחרים. חשוב לשים אליהם לב ולחזק אותם. ולא רק אותם. כל ילד הוא ברוך כשרונות, חיזוקם יאפשרו לו להרחיב את הדימוי העצמי שלו למי שהוא לא רק בריון.
לחזק את הילד הנפגע
כנגדו של הבריון, מופיע ילד שבמפגש בין שניהם מייצג את החלש. סיכוי טוב שאחרי תקופה ממושכת כזו, הוא עצמו (וככל הנראה גם של אחרים בסביבה) כבר מכירים אותו כ"חלש". גם הילד הנפגע זקוק להרחבה של התפיסה העצמית שלו, שהיא מעבר להיותו זה שסובל מבריונות. גם הוא יכול ללמוד על המקומות שבהם הוא תורם למצב החברתי שלו וכיצד לשנות אותם.
וודאי ישנם רגעים בהם יש לו אפשרות בחירה: לענות או לא לענות לאמירה המעליבה, להשתלב או לא במשחק בשיעור, להתקשר לילד מהכיתה להציע לו להיפגש או להישאר בבית מול המחשב, ללכת לתנועת הנוער או לוותר.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לעיתים, עבור ילדים שסובלים מבריונות, ההרגשה היא שאין תחושת בחירה, המצב נכפה עליהם והוא ללא סיכוי לשינוי. לפעמים זה גם גורם לילדים דחויים להתנהגויות שמחמירות את המצב. למשל - התעקשות קיצונית על דברים שאין בהם טעם ממש, כדי להחזיר לעצמם תחושה של שליטה. התנהגויות כאלו עלולות להוביל לליבוי הדחייה ממי שכבר דחוי. זהו תפקידנו כהורים, אנשי חינוך וטיפול להחזיק עבורם את התקווה לשינוי ולתווך להם את ההזדמנויות שיש להם.
למשל, אנחנו יכולים לפנות למחנך ולבקש תיווך לחברים אופציונלים בכיתה או בשכבה. לצד זאת, חשוב שנחזק את הילד במקומות בהם הוא נוהג בביטחון, למשל, כשהוא מספר לכולם בארוחה משפחתית על משחק חדש ומגניב שהוא משחק בו. חשוב שנזכור לסמן לו כשהוא מתנהג באופן שלא תורם לו, למשל - אם הוא מתעקש שנצא מהבית בשעה מסוימת שקבענו מראש, גם אם אפשר להתגמש ולצאת בשעה קצת שונה.
ללמוד להתנהל במצבים חברתיים
לעיתים ניתן לשקול גם פנייה לתנועת נוער, אך יש לשים לב שהילד יודע להתנהל במצבים חברתיים באופן שהוא מספיק טוב בשלב הזה, כדי לא להחמיר את הפגיעה בזירה חברתית נוספת. וחשוב מכל - נקשיב לו וננחם אותו כשהוא מספר שבטיול השנתי היום היה ממש מבאס ואף אחד לא ישב לידו באוטובוס, אבל נזכור (ובמצבים שזה מתאים גם נזכיר) שלמרות שהכל נראה עכשיו שחור, אפשר לשנות ובשנה הבאה יכול להיות יותר טוב בטיול השנתי.
אפשרות נוספת שקיימת היא אפשרות לטיפול פסיכולוגי. במידה וההורים או אנשי החינוך מזהים שהקושי המרכזי הוא בזירה החברתית, נכון לשקול טיפול פסיכולוגי במסגרת של קבוצה. הקבוצה הטיפולית היא מעין "מעבדה" קטנה, שמדמה את "העולם האמיתי". ילד ביישן מאד ככל הנראה ינהג בביישנות גם בקבוצה. ילד עקשן יתקשה להתגמש גם בקבוצה. ילד שנוהג בבריונות כלפי אחרים או ילד שהינו חסר ביטחון בעיקר בסיטואציה החברתית יביאו את המאפיינים הללו לטיפול בקבוצה.
עבור כולם נדרש שינוי בתפיסה - גם בחוויה הפנימית שלהם וגם באופן שהם תופסים את ההזדמנוית שלהם בחוץ. נוכחותם של אנשי טיפול בחדר מאפשרת עצירה משותפת, התבוננות וחשיבה על המניעים הנפשיים, תהליכי החשיבה וההתנהגויות שמעכבים את הילדים מבחינה חברתית.
תפיסת מציאות כזו לא פשוט לשנות ונדרש לכך תהליך שטומן בתוכו תקווה אמיתית וכנה לשינוי. זו משימה קשה עבור הורים ומורים אשר נחשפים באופן קבוע להתנהגויות העקביות והמתסכלות של שני הצדדים.
הילדים זקוקים לתפיסה רחבה ומגוונת של עצמם בשדה החברתי - כמי שיכולים למלא תפקידים חברתיים שונים מאלו שהתברגו לתוכם ודרך כך יוכלו לצאת מהמאזן אליו נכנסו. ה"בריון" באופן שלא מצטמצם לכדי הבריונות וההרסנות. ה"נפגע" באופן שלא מצטמצם לכך שהוא חלש, פגיע ובודד.
עד כמה יש לנו שליטה על בריונות ברשת נגד הילדים? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
