הדרך המפתיעה לגרום לילד להרגיש שייך

סבתא בגינה מספרת לי בגאווה: "ביום ההולדת של הבן הוא הזמין את כל המשפחה וכמה חברים. היו שם הרבה אנשים, אולי 40. אחרי שכל האנשים הלכו, הנכדה המתבגרת התחילה לסדר ולאסוף כלים מהשולחן. הייתי צריכה לצאת רגע וכשחזרתי ראיתי שהנכדה הספיקה לסיים לפנות את השולחן וגם שטפה את כל הכלים. ממש התפעלתי. הייתי כל כך גאה בה.

"הוצאתי את כל המזומן שהיה לי באותו רגע בארנק, אמרתי לה 'כל הכבוד' ונתתי לה את הכסף. היא לא רצתה לקחת, אמרה שאין צורך. אחותה ראתה וביקשה שאתן לה. אמרתי לאחות, שלה לא מגיע. רק לזו שניקתה. בסוף היא לקחה".

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

הסבתא הייתה מאוד גאה בנכדתה ושמחה שידעה להראות לה את האהבה הזו. חייכתי אליה ונשארתי עם תהייה. האם ה"בונוס" עבור הניקיון תרם או קלקל? זה שהילדה סירבה תחילה לקבל את הכסף רמז לי שאולי התפספס פה משהו?

ילדים רוצים להרגיש חלק מהבית, להרגיש שהם חלק מהמשפחה. אחת הדרכים של ילדים להרגיש שייכים היא שהם תורמים ומועילים לבית ולמשפחה. ברגע שהילדה קיבלה תשלום, לתפיסתי, נפגעה תחושת השייכות שלה, שכן התמורה נפדתה בחומר.

ילדים רוצים להרגיש חלק מהמשפחה(צילום: shutterstock)

תחושת שייכות

על פי הגישה האדלריאנית, "תחושת השייכות" היא הצורך הבסיסי של כולנו. לא רק של ילדים. שימו לב שכתבתי "תחושת שייכות" ולא "שייכות". הילד שייך למשפחה מעצם היוולדו לתוכה. אבל זה לא מבטיח כלל שהוא גם מרגיש שייך.

חישבו על עצמכם - אתם עובדים בחברה כבר חמש שנים במחלקת שירות לקוחות. מרגישים ממש טוב במקום שלכם. מעריכים אתכם, מקשיבים לדעתכם ואז מקדמים אתכם למחלקה אחרת. אתם שייכים עכשיו למחלקת שכר, אבל לא בהכרח מרגישים שייכים למחלקה. ייתכן אפילו שתעדיפו עדיין לשבת עם החבר'ה של שירות לקוחות בהפסקה עד שתרגישו שייכים לשכר.

קראו עוד בערוץ הורים:

14 טעויות שהורים עושים כשהילדים רבים

קואורדינציה במקום תרופות להפרעות קשב

השבוע שבו אימא נשארה לבד בבית

לכל אחד יש תנאים שונים, שאם יתקיימו ירגיש במיטבו, ירגיש שייך. יחד עם זאת, יש כמה דברים אוניברסליים שאנחנו יכולים לעשות כדי להעלות את הסבירות שהילד שלנו ירגיש שייך. אין לנו באמת שליטה על התחושות של אף אחד מלבד עצמנו, וגם זה מורכב, אבל אנחנו כן יכולים לייצר את התנאים שיעלו את הסיכויים לתחושת שייכות טובה של הילד. הנה כמה מהדרכים:

תרומה ומועילות: כפי שנרמז קודם, תנו לילד לקחת חלק במטלות הבית. כמה זה פשוט. או שלא. מצד אחד אנחנו מאוד רוצים שהילדים ישטפו כלים ויקפלו כביסה. מצד שני, כשבן השלוש מבקש לשטוף, אנחנו אומרים לו שאי אפשר כי הכלים שבירים או שאין לנו זמן. אנחנו לא רוצים לבזבז משאבים (זמן או כסף). אנחנו עושים את זה מהר יותר וטוב יותר. העניין הוא שבגיל עשר כשאנחנו חושבים שהוא יכול לעשות את זה מהר ויעיל מספיק, הוא כבר לא רוצה. מעבר לזה, אם לא ניתן לו להתאמן, הוא גם לא יידע איך.

תנו לילדים לעזור מגיל צעיר(צילום: shutterstock)

התייחסות אישית: "היום בעבודה היה בחדר אוכל מרק עגבניות ונזכרתי בך, כי גם אתה אוהב מרק עגבניות". לא רק שאני זוכרת מה הוא אוהב, אני גם חשבתי עליו בזמן שלא היה נוכח איתי. כשמורה או גננת קוראת לילד בשמו או אומרת "אני רואה שאתה מרים את היד איתי, תכף אתפנה ואגש אליך", זו התייחסות אישית שככל הנראה תחזק את תחושת השייכות של הילד. תחושה ש"רואים אותי". זמן אחד על אחד בבילוי משותף לפי העדפת הילד, בהחלט יכול גם כן להועיל.

מסוגלות: תנו לילד לעשות מה שהוא מסוגל, בעצמו. אני מכירה לא מעט אנשים בוגרים שהיו מפונקים בילדותם ועשו עבורם הכול. הם לא בהכרח מאושרים יותר מאלה שעשו בכוחות עצמם. חלקם ממש כועסים על ההורים שלהם. תיזכרו במבט של הבת שלכם כשהצליחה לקשור שרוכים לראשונה או המבט של הילד כשהצליח לעמוד בלול בכוחות עצמו.

אל תשדדו מהם את התחושה שהם יכולים. יותר מזה - שקפו להם כל התקדמות שאתם רואים שהם עושים: "איזה יופי, אתמול עוד עזרתי לך ללבוש את החולצה והיום כבר הצלחת להתלבש לבד".

אני מבינה את הסבתא שרצתה להראות לנכדה שלה עד כמה היא גאה בה, וכולנו חכמים בחוכמת ה"בדיעבד". אבל אם כבר עצרנו לחשוב על זה, הייתי מציעה לה בפעם הבאה לעצור רגע. לתת לנכדה חיבוק ולומר לה משהו כמו - "כמה אני גאה בך. איך גדלת ואת כבר יכולה לעזור בצורה כל כך משמעותית בבית. איזה כייף שעכשיו נוכל לשבת יחד בסלון ולנוח. אני ממש אשמח להזמין אותך לגלידה ביום שלישי הקרוב ולשמוע מה חדש איתך".