אלינור מילצ'ן: "כל מפגש עם אבא בילדותי היה מיוחד"
היא נפגשה פעם בחודש וחצי עם אביה, המפיק ארנון מילצ'ן, ונהנתה מכל רגע. לאמה כתבה מכתבים והחביאה אותם בארון בבית. כיום, המכתבים עדיין מלווים אותה ככלי ביטוי להבעת רגשות לשלושת ילדיה, ובספר ילדים חדש היא מנסה להעביר את המסר על כוחן של המילים הלאה
איך זה לגדול כבת להורים גרושים?
"נולדתי בארץ, אבל מהר מאוד חזרנו לגור בצרפת. ההורים שלי ניסו להישאר יחד וזה לא החזיק. הייתי בת שנה וחצי כשהוריי נפרדו, זה מה שחוויתי מגיל צעיר, ככה גדלתי. זה לימד אותי שיחסים הם דבר שביר ויכולים להתפרק בכל רגע נתון, אם לא תשים לב ותהיה רגיש אליהם. אני חושבת שגם ילד שגדל עם הורים שחיים יחד מבין את זה, אבל ילד להורים גרושים מבין את זה מהר יותר.
"אבא שלי גר במקומות שונים, עד היום הוא חי ככה, כל הזמן על הקו בין ישראל-צרפת-ארה"ב. זו דרך החיים שלו, לא ראיתי אותו כל יום, נפגשנו כל שישה שבועות בערך אבל אני לא חושבת שזה דבר רע.
"יש נטייה לאנשים שרואים מהצד יחסים לפחד איך הורות כזו תשפיע על הילדים אבל אני לא סבלתי מזה. אם ככה החיים מובילים אותך - חשוב לראות איך למקסם את הזמן יחד, לייצר דברים חיובים בקשר. למדתי ליצור רגעים חשובים ומיוחדים עוד יותר, כי ידעתי שהתדירות של המפגשים נמוכה, שזה לא קורה כל הזמן, להביא דברים שאין ביום יום".
מה היה מיוחד במפגשים איתו?
"כשאתה לא גר עם מישהו, כל דבר קטן הוא מיוחד - ללכת לאכול חומוס בחוף הים כשהיינו בארץ, לקום בבוקר ביחד, אפילו לטוס במטוס איתו, משהו שעם אימא שלי לא היה מהותי ומשמעותי כל כך. אחד הדברים שזכורים לי במיוחד הוא מלחמת כריות עם האחים שלי וכשהוא היה מניף אותנו למעלה, כמו אווירון. זיכרונות ילדות נפלאים. למדתי לנצל כל רגע יחד, כל יום הוא יפה. כל דבר, אפילו הקטן ביותר הוא אטרקציה, כי זה איתו.
"אבא שלי גרם לי להסתכל סביב, על עצמי, על אומנות. הוא אהב אומנות מאוד ואומנים בפרט, וגרם לי לגלות את העולם הזה. הוא קנה לי את הספר הראשון בנושא. אני זוכרת ספר של פיקאסו כשהייתי בת עשר. בזכותו נחשפתי לעולם".
איך שומרים על יחסים קרובים, בתקופה ללא אינטרנט?
"היו טלפונים, לפעמים היינו נפגשים, לפעמים היה מגיע אלינו. בחופשים בילינו יחד בארה"ב או בארץ, תלוי איפה עבד. קשר מצוין. ילדות טובה עם אבא שעובד הרבה. לא קשר יום-יומי אבל קשר אחר. מהר מאוד הבנתי שהאיכות חשובה מהכמות".
מילצ'ין ושני אחיה, גדלו עם אמם בצרפת וחלק מהזמן גדלה איתם גם עוד בת של אמם ועוד ילדה של בן הזוג של האם. לדבריה, היא הייתה ילדה ביישנית שהתקשתה להיפתח בפני כולם. בשגרת היום העמוסה, היא התחילה לכתוב מכתבים לאמה, הניחה אותם מתחת לדלת הארון ולמחרת, אחרי שהאם קראה את המכתבים, הן היו משוחחות על הכול. "אחרי שקראה את המכתב ישבנו בחדר שלה, שוחחנו על המכתב ועל נושאים נוספים. נוצר לנו פתח לזמן איכות. כתבתי לה כשהרגשתי צורך, לא על בסיס יומי".
על מה כתבת לה?
"זו הייתה הדרך שלי לבטא את עצמי. כתבתי על הרגשות שלי, דברים ששמחו אותי או פגעו בי. כתבתי לה אם שמתי לב שהאחים שלי נפגעו ממשהו. כתבתי מה אני מרגישה כלפיה, אם רציתי להתנצל על משהו, כשהתחלתי לכתוב, הכול צף".
איך אמך הגיבה?
"היא מאוד אהבה. מבין האחים הייתי היחידה שכתבה לה. זו הייתה הדרך שלי לדבר ולהגיד לה 'עכשיו אני רוצה את הזמן שלי'.
"הכתיבה היא כלי. הימים עוברים מהר וקשה למצוא אינטימיות וזמן עם הסובבים אותנו. הקצב של היום מהיר, אנחנו מוצפים בהמון מידע ולפעמים ימים עוברים ואת שוכחת להגיד לסובבים אותך כמה הם חשובים לך. חייבים למצוא דרך ולייצר רגעים, לקחת את הזמן לחשוב, לייצר רגעי שקט. מקווה שגם הילדים שלי יכתבו מה חושבים ומרגישים. זה יוצר יותר מודעות. בהמשך למדתי כאימא ליצור זמן איכות אחד על אחד ולעשות הכול כדי שיהיו החברים הכי טובים, לעולם לא ילכו לישון כועסים, בלי לבקש סליחה אם פגעו ושיגידו שאוהבים אחד את השני".
קראו עוד:
המקום שאפשר לברוח אליו בחופשת לידה
מילצ'ן היום אימא לשלושה ילדים (6.5, 5 ו-3.5). המכתבים מלווים אותה עד היום ככלי ביטוי להבעת רגשות. "טסתי לחו"ל לא מזמן לשבוע, הזמן הארוך ביותר בלעדיהם. כתבתי להם מכתבים אישיים ומכתב אחד לכולם. ביקשתי מבעלי שכל יומיים יראה להם מכתב. הם מאוד התרגשו. קראו שחור על גבי לבן את הרגשות שלי כלפיהם, כמה הם חסרים לי. כשחזרתי, ספרו לי שהמכתבים גרמו להם לתחושה טובה, נגעו בהם וזה יצר פתח לשיחה ביננו. אחת התובנות בספר החדש שכתבתי היא שמילים מקשרות בין אנשים וחודרות עמוק ללב של האדם".
"מכתב הקסם" בהוצאת "ידיעות ספרים" הוא ספר הילדים החדש שכתבה מילצ'ן והוא מדבר בדיוק על כמה מילים משמעותיות ויכולות לעשות טוב לאחרים, לחבר בין אנשים, להיות אמפתיים אחד כלפי השני ולפתוח דלת לשיחה.
"הילד בסיפור", משתפת מילצ'ן, "רואה את אמו עצובה. הוא מרגיש שמשהו עובר עליה והוא כותב לה מכתב. בספר לא רואים את התוכן של המכתב עד הסוף של הספר, וזאת כדי לאפשר לקוראים לדמיין. אנחנו רואים את התגובה של האימא, היא מתרגשת מאוד מהמכתב. למחרת האם נוסעת לעבודה ועובר לידה מישהו עצבני, היא שמה לב שכואב לו ומחליטה להעניק לו את המכתב ואותו אדם כבר לא זוכר למה הוא כועס.
"ככה המכתב מתגלגל, כמו מכתב שרשרת בין אנשים, עד שבסוף הספר רואים ילד שיושב עצוב בכיתה - המורה שלו מעניקה לו את המכתב, אותו מכתב שהוא כתב וככה הוא מסיים עם הרבה כוח ובלי פחד, בדיוק כמו שהתחיל".
מאיפה נולד הרעיון לסיפור?
"זה התחיל מצילום. אני צלמת לכן קודם נתפס לי הצד הוויזואלי. ראיתי את הבן שלי יושב ליד שולחן עם עפרונות, הוא לבש תחפושת של סופרמן. צילמתי אותו ודמיינתי מה הוא כותב, למי הוא כותב. חשבתי על עצמי, מה הייתי כותבת לאימא שלי. התמונה נשארה איתי לאורך זמן עד שעלה הרעיון לכתוב ספר מכתב, כמו מכתבי השרשרת שהמסר שלהם תעבירו את המכתב ותעשו טוב למישהו. מסר שהשתלב בסיפור.
"הילד בסיפור מניח את ליבו בדף לבן ורוצה לתת אותו לאחרים, רוצה לעשות להם טוב. אני חושבת שאנשים תמיד יזכרו מה גרמת להם להרגיש והמכתב, עושה את זה בדיוק".
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ספרה הקודם, "הספר הבלתי נראה", היה שיתוף פעולה בינה ובין המוסיקאית קרן-אן זיידל. כאומנית היא הביאה את העולם שלה לספר הנוכחי שהוא הוא הספר הראשון פרי עטה. היא צילמה, הדפיסה והוסיפה מימד של ציור.
לדבריה, הסיפור מעביר מסר לכל הגילאים: לדבר על רגשות, להסביר למה אתה אוהב, ספר שפונה להורים ומציע להושיט יד, לייצר שיחה עם הילדים שלהם, דרך להעניק תשומת לב וזמן איכות, להיות כנים ופתוחים אחד עם השני ולחבר בין הראש והלב.
"הבן האמצעי שלי שאל אותי למה אני אוהבת אותו, וזה המסר שלי - להסביר להם מה יש בהם שהוא מיוחד ומה זה עושה לנו כהורים", היא אומרת. "לא מספיק להגיד שאוהבים, אלא מה זה עושה לי כאימא, איך הבן שלי גורם לי להרגיש".
לפנייה לכתב/ת 
