שיטה לחינוך ילדים שכל הורה צריך להכיר
הורים נמצאים בחיפוש מתמיד אחר הדרך הנכונה שתעזור להם לנהל מערכת יחסים בריאה עם הילדים בלי צעקות, עצבים וחוסר שליטה. אנשי מקצוע מכל העולם נפגשו בכנס בישראל כדי לדון בסוגיה המורכבת. ד"ר אייל דורון מביא את עיקרי הדברים ונקודות למחשבה
הילד מתחצף, הילדים רבים ללא הפסקה בצרחות, הילדה לא אוכלת יפה או שהטיול שתכננתם נהרס והטונים עולים. מה עושים? במשך שלושה ימים נפגשו אנשי מקצוע מכל העולם כדי לדון בזה, ובאופן עקרוני יותר - במודל של תגובה הורית מסוג אחר ומפתיע. חוקרים מהולנד, בלגיה, גרמניה, אירלנד, דנמרק ועד אוסטרליה התכנסו יחד כדי לשתף במחקרים שלהם שמוכיחים שיש מודל הורות שבאמת עובד וזה מדעי.
נשמע כמו משהו שכדאי שנדע עליו. זה קרה כאן בארץ, במכללה האקדמית יפו-תל-אביב, והמודל המדובר נקרא: "התנגדות לא אלימה". כן, ממש ברוחם של מהאטמה גנדי ומרטין לותר קינג שהיו מקור של השראה - מדובר במודל להורים שמגיבים באיפוק, לא מתלהמים ודווקא בדרך הזאת צוברים כוח עצום אל מול הילדים שלהם.
פרופ' חיים עומר הוא האיש שהחל לעבוד על הרעיון לפני כעשרים שנה, ומאז, כאמור, זכה להכרה בין לאומית רחבה. מדברים הרבה על הדור הצעיר, על הטכנולוגיה, על העולם המשתנה או כמו שעומר עצמו מסביר: "יש הבנה שהסמכות של המבוגרים מהסוג שהכרנו פעם כבר לא יכולה להתקיים. סמכות הורית הייתה מבוססת פעם על מרחק והיררכיה, על שליטה וציות, על ענישה ותגובה מיידית. אנחנו עצמנו כהורים כבר לא רוצים בזה".
זוכרים מה אנו נוהגים לפעמים לומר: "פעם מבט אחד של אבא היה מספיק שנשתתק", זאת בערך הכוונה כשמדברים על הסמכות ההורית של פעם. "זה לא בהכרח שהילדים לא יצייתו", מסביר עומר, "זה בעיקר כי אנחנו בתור הורים לא מאמינים בזה וחושבים שזה מזיק לכל הצדדים, ובצדק - זה מוביל להסלמה והוביל לכישלון בחינוך מאז שנות השישים, כישלון שהוכח במאות מחקרים. הילדים גם יוצאים עם פחות ביטחון עצמי".
להכות בברזל כשהוא קר
עומר חיפש מודל של סמכות שמתאים לדור ולתרבות שלנו, מודל של סמכות הורית שלא מבוסס על שליטה ושתלטנות. התוצאה היא מודל של הורה מאופק, שמרסן את עצמו ברגע של ויכוח או עימות, לא מגיב מיד, ושומר על העיקרון, כלשונו של עומר, של "להכות בברזל כשהוא קר". האיפוק העצמי מבטיח לנו אחריות ושליטה עצמית, כולנו מעריכים אנשים שנוהגים ככה. אנחנו לא אוהבים את עצמנו בדרך כלל אחרי שהתפרצנו ואיבדנו שליטה, ומול הילדים שלנו בפרט זה מוביל לרגשות שליליים, ומעגל לא נעים של מתחים וצער.
"פעם סמכות של הורים הייתה במשפט אחד: 'תעשה מה שאני אומר'. במודל החדש ההורים אומרים: 'זאת העמדה שלנו, אנחנו נעשה את מה שאנחנו חייבים, אין לנו באמת שליטה על הילד, זאת אשליה'. אתה יכול להכריח אותו להתנהג בצורה מסוימת ברגע שהוא איתך, אבל רגע אחר כך הוא יכול לעשות בדיוק ההפך. אתה כהורה יכול להשפיע על הילד ברגע שאתה שולט על עצמך", מסביר עומר.
הרעיון יפה בתיאוריה, אבל מה אתה עושה כשהילד מתחצף אליך? מעצבן אותך באמת?
עומר: "זאת שאלה של אורך נשימה, אבל אני נשאר פעיל. אני לא מקבל את זה ואני אשקול את תגובותי".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
זה לא תבוסתני? מה זה אומר "נשאר פעיל?"
"בדיוק להפך. אני מדבר על הורה שעומד על שלו. מאוחר יותר יכולים ההורים ויתר המבוגרים במשפחה להיכנס לילד ולהגיד לו - אנחנו דורשים ממך התנצלות ותיקון. פגעת - תיקנת. הילד לא רוצה לתקן, למחרת בא גם עוד מבוגר ואומר לו: פגעת - פיצית. ככה זה עובד, אני מוכן לעזור לך לתקן את הנזק שעשית. אם הילד לא רוצה, אז עוד ועוד מבוגרים יתמכו זה בזה, ובסופו של דבר זה יהיה על חשבון הילד, שעדיף לו לצאת מזה בכבוד ובזול".
אז יש מחיר להתנהגות הזאת, אבל לא מגיבים מיד?
"לא נכנסים לוויכוח, לא תורמים להסלמה של המצב, לא נותנים לשיח השלילי להשתלט על הסיטואציה. אבל חשוב להגיד גם שבשיחה עם הילד אחרי האירוע מכניסים מסרים חיוביים, כי חשוב מאוד להגיד משהו על הרגשות שלי ואיך הם פגעו בנו. יש כאן נקודה קריטית: הורה שבטוח שהילד שלו לא רצה לפגוע".
זה באמת סוג של גנדי של ההורות. אבל זה לא רק לספוג ולהכיל, יש בזה גם משהו פעיל ונוכח מאוד מול הילד, הבנתי נכון?
"בדיוק. זה מחזיר להורה תחושה שהוא בוחר וחופשי. איפוק עצמי זו עוצמה. אנחנו מרגישים יותר טוב עם עצמנו כשאנחנו לא ישר מתלהטים וצועקים. הורה גם מקבל תמיכה והבנה מהסביבה שהוא עושה את המקסימום מבחינתו - לא מאשימים אותו שהילד שלו מתנהג ככה".
"הדגש של הילד כמרכז הקיום יצא מאיזון"
"ההורה מקבל בחזרה את החוויה של להיות הורה", מסביר דן דולברגר, מטפל משפחתי ופסיכולוג. "הורה שיכול לבלום ולהכיל, אבל גם משנה מציאות. הרעיון של השהיית התגובה הוא בסיס מרתק להורות שממציאה את עצמה מחדש".
המודל של חיים עומר לא מדבר כאמור על ביטול עצמי של ההורה או הכלה של הילד בכל מחיר וללא תגובה. יש כאן דגש על ההורים, על הרגשות שלהם בתוך ההורות. חיים עומר לא נזהר במילים: "הורים יכולים להיות קורבנות לדיכוי, סחיטה, ניצול וכפיות טובה".
אני עובר סוג של דיכוי בתור הורה?
עומר: "לפעמים בהחלט כן, אנחנו מעיזים לומר את זה".
כמו שמסבירה ד"ר שרון זיו ביימן, פסיכולוגית קלינית ממכון מפרשים: "אנחנו חברה מאוד מכוונת ילדים. הרבה תפיסות של גישות פסיכולוגיות במאה העשרים תמכו בכך והדגש של הילד כמרכז הקיום קצת יצא מאיזון. משהו כמו, תמחק את עצמך ותשים את הצרכים שלך בצד כהורה. זה לא נכון - הילד זקוק לדיאלוג, לפידבק ולגבול. כדי שילד יגדל ההורים לא צריכים להזיז את עצמם, אלא להיות נוכחים ומהותיים".
מודל ההורות של פרופ' עומר חוזר דווקא להורים ולמה שהם זקוקים לו, לא לריכוז אובססיבי בכמה כיף לילד. "זה כמו בנוהל חירום במטוס", מסבירה ד"ר אירית שור ספיר, פסיכולוגית קלינית מומחית. "הדיילת מדגישה שקודם המבוגר צריך לסדר לעצמו את מסכת החמצן ורק אחר כך הילד. היום מאשימים את ההורה לא משנה מה הוא עושה - הוא לא בסדר".
אני משוחח עם חוקרים מאירופה ומחליף דעות עם צוות הטלוויזיה הצרפתית (חבל שתקשורת ישראלית לא הגיעה בהמוניה ותודה על ההזדמנות להפיץ כאן בערוץ ההורים ב-ynet את הבשורה). מהרצאה להרצאה הולך ומתבהר כוחו של הרעיון החדש שמוצג כאן. הכנס הוא יוזמה משותפת של הבית הספר להתנגדות לא אלימה, המרכז להעצמה הורית, מכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה והמכללה האקדמית תל-אביב יפו.
זיו-ביימן נרגשת מהאפשרות של מודל "התנגדות לא אלימה" לצאת מעבר לחדר הטיפול לקהילה, בהורות, בחינוך, בבתי ספר בחברה בכלל. המודל להדרכת הורים משמש היום בעבודה עם מורים, שוטרים או רופאים - כולם בעלי סמכות שצריכים להגדיר מחדש את מקומם.
המודל מתחיל במקום בו ההורה מרפה
לפני כעשרים שנה יצא חיים עומר לדרך בניסיון לענות על האתגרים הבסיסיים של הורים ומורים בתקופה שלנו - "תקופה שחיים בהרבה יותר בבידוד ואנונימיות. העיר הוא מקום אנונימי יותר והילד נחשף לפיתויים יכול הרבה יותר בקלות לשקוע בהם. זאת הפצצה של גירויים ופיתויים גשם של גירויים דרך טכנולוגיה ובכלל, גירויים שמשנים את התנאים. החיבור של בידוד ואנונימיות עם הצפה של גירויים ופיתויים מייצר שחיקה במעמד של בעלי הסמכות, שמאבדים את המשקל שלהם, ואת ההשפעה שלהם. ההורות שגדלנו עליה לא מתאימה לדור הנוכחי".
"ההורים צריכים להתאים את עצמם לדור הזה", מסבירה ד"ר שור ספיר. "אבל הורים הם לא הבעיה, אבל הם יכולים להיות הפתרון. השאלה היא איך הקהילה מארגנת את עצמה מחדש ומציעים ארגז כלים".
קראו עוד:
הרדאר ההורי - כך תדעו מה עובר על ילדיכם
שאלות שמנחות הורים לא שואלות את ילדיהן
הילד "מורח את הזמן?" יש מה לעשות
מודל ההורות של "התנגדות לא אלימה" מזמין הרבה פעמים את ההורים לחשוב אחרת ולהעלות פתרונות חדשים ויצירתיים. הסיבה פשוטה - ברגע שאנחנו לא מגיבים באופן אוטומטי, אלא לוקחים רגע לחשוב על הדברים, יש רגע לחשוב.
"ברגע שאתה כהורה מתנתק לרגע משרשרת של פעולה ותגובה מידית, אתה עולה לא פעם על רעיון על רעיון שאולי לא היית חושב עליו אף פעם ולא היית מעלה אותו על דעתך", מסביר פרופ' אלי לייבוביץ', חוקר ומטפל בחרדות ילדים ומתבגרים מהמכון לחקר הילד באוניברסיטת ייל. אבל חשוב לו להסביר את השינוי המחשבתי שאנחנו כהורים צריכים לעבור: "המודל הזה מתחיל במקום שבו אתה מרפה, זה לא דרך אחרת להשיג מחדש את 'הסמכות' שלנו בתור הורה, זה להחליף לגמרי מה זה אומר להיות סמכותי".
חשוב שוב להדגיש, אין ציפייה שנהיה הורים מכילים, סופגים וצדקניים. אפשר לצעוק, לכעוס, להתעצבן, זה לא הורות סטרילית, אף אחד לא מטיף לנו להיות שלווים מאה אחוז מהזמן ואף אחד גם לא יכול באמת לעמוד בזה, "לבודהה לא היו ילדים", מזכירה שור ספיר בהרצאה שלה בכנס.
כל מי שמתעניין, ובצדק לדעתי במודל, מוזמן לנסות. אזהרה מראש - אל תנסו להגיע לבד, ללא בן או בת הזוג, פשוט מפני שלא יסכימו לקבל אתכם. אם זה חשוב, זה צריך להיות חשוב לשני בני-הזוג. עיקרון ברזל שעומדים עליו ומוכיח את עצמו מסתבר, ובברזל, כזכור, מכים רק כשהוא קר.
ד"ר אייל דורון, חוקר ומפתח חשיבה יצירתית
לפנייה לכתב/ת 
