רוצה סוכריה? תביא חיבוק
כשאתם מבקשים מהילדים לעשות משהו, ותמורתו נותנים להם "פרס", אתם בעצם מלמדים אותם שלהתנהגות חיובית יש שכר. עדיף להימנע מהתניות ולחנך ילדים לעשות דברים מתוך שיקול דעת, ולא מתוך רצון לקבל משהו
זזתם עכשיו באי נוחות כלשהי בכיסא? יופי. זאת היתה התניה. אנחנו משתמשים בהתניות עם הילדים לעיתים תכופות יותר משנדמה לנו, ולא בהכרח מודעים למחירים. בואו נדבר על זה רגע: לפני הכול, התניה היא שימוש בכוח. אני מחליטה אם ומה יקרה - ורק כאשר תעשה כרצוני. הרי אם יכולת לקנות ארטיק לבד, ההתניה לא הייתה אפקטיבית.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
האם אני רוצה ללמד את הילד שכדי להשיג דברים עליו להשתמש בכוח? בהתניה? אחר כך נתפלא כשהוא יגיד: "אם לא תתני לי ממתק, אני לא נכנס למקלחת". במקום להדגים כוח, השתדלו להדגים שיתוף פעולה. לבקש במקום לדרוש. נסו גם לצמצם את כמות ה"לא" שאתם אומרים, ואמרו אותו רק כשאתם נחושים לגביו. אם יש סיכוי סביר שה"לא" שלכם יהפוך עוד כמה נדנודים ל'כן" - עדיף שתסכימו מהתחלה.
התניה בין בני אדם, יש בה הקטנה ואפילו השפלה. אני "מאלפת" את הילד. תן X - קבל Y. אני מעדיפה ללמד את הילד מוטיבציה פנימית. שלהתנהגות חיובית יש שכר שלא נמדד בכסף או פרס. אם הצליח לשרוך שרוכים, השכר הוא תחושת מסוגלות. אם עזר לי לערוך את השולחן, השכר הוא תחושת ערך - יש לי חלק בארוחה המשפחתית - "אני משמעותי וסומכים עליי".
ללמד את הילדים לזהות סכנות
מלבד כל הנאמר - ההתניה בסיפור הספציפי הזה שולחת מסר בעייתי (ומסוכן). לפני כמה שנים קרוב משפחה ביקש מהבת שלי נשיקה כשבאנו לביקור. היא הייתה אז בת שלוש. גם היא הרימה מעט כתף ופנתה רבע סיבוב כלפי. "את רוצה סוכריה?" הוא שאל. "כן" היא ענתה. "אז תני לי נשיקה ואני אתן לך סוכריה", הוא אמר. מיד שאלתי אותו איך היה מצפה שהיא תגיב לזר בגינה שהיה מציע לה את אותה הצעה. הוא הבין מיד.
קראו עוד:
"הצרכים המיוחדים של בני לא יעלמו"
האם מותר לשים מצלמה נסתרת על הילד?
ילדים לומדים הכי הרבה ממה שהם חווים וממה שהם רואים אותנו עושים, לא ממה שאנחנו אומרים. אם אנחנו אומרים להם שגופם הוא ברשותם, ואז אנחנו דורשים שיתנו נשיקה לסבתא שבאה לביקור למרות שהם מעדיפים שלא, או אם אנחנו ממשיכים לנשק ולחבק אותם גם כשהם מבקשים שנפסיק, מה אנחנו מלמדים אותם? אם גופם הוא ברשותם, איך זה שאני "מחליטה" עליו בכל זאת?
אנחנו רוצים שהילד יידע לזהות סכנה. שירגיש בבטן כשקורה משהו לא תקין. מצד שני, כשהילד מביע את תחושת הבטן שלו (לא רוצה לתת עכשיו כיף או נשיקה), אנחנו מבטלים אותה. מה הילד אמור להסיק מזה? איך הוא יכול לסמוך על תחושות הבטן שלו אם אנחנו מבטלים אותן?
אם אנחנו רוצים שהילד יידע לזהות כשמשהו לא מתאים או לא נכון לו, אנחנו צריכים לאפשר לו להתאמן בזה. אם אנחנו רוצים שיידע להגיד לא, אנחנו צריכים לאמן אותו בלהגיד "לא", ואז גם לכבד את ה"לא" שהוא אמר. חשוב שהילד ירגיש שלמילה שלו יש השפעה על המציאות, אחרת אנחנו מסתכנים בכך שהוא גם יפסיקו לומר.
קרן קוטין, מדריכת הורים ומנחת קבוצות הורים - הורות מבטן ולמידה
60 שניות על ילדים עצמאיים:
לפנייה לכתב/ת 
