אחת ולתמיד - האם להביא את הילד לעבודה?

כך נראה החופש הגדול באייטיז:

הפתרון הנוח ממש לא נוח

שנייה לפני שבורחים לפתרון הזמין של "להביא את הילד לעבודה" אני חושבת שכדאי לחשוב על הבחירה הזו שוב ולתכנן מסלול מחדש.

אומנם אנחנו חיים במדינה שבה בממוצע מרבית ההורים מקבלים 14 ימי חופש בשנה, בעוד ילדינו בחופש כ-80 ימים בשנה. לא הגיוני ולא נוח, אך לא על זה אני מדברת. אני מדברת על הפתרון הנפוץ - ילדים שבאים עם הוריהם לעבודה. על פניו - אכן נוח ואף חסכוני, אבל כמו דברים רבים אחרים בהורות, מה שלעיתים נראה כנוח וקליל עלול לגבות מחיר. בעבודה, אתה כהורה שבא עם הילד, חובש שני כובעים - כובע אחד של הורה וכובע שני של עובד כזה או אחר, וזה כבר לא כל כך נוח, נכון?

היום עצמו יהיה עוד יותר לא נוח. המעברים החדים בין שני הכובעים - בין האמירה "משעמם לי" לבין שיחה דחופה עם לקוח. זה שהיום לא יהיה מוצלח בשבילך זה מובן, בטח בהתחשב בזה שבאותו היום לא רק שאתה לא עובד, אלא אתה עובד כפול ומכופל וגם משתדל יותר, כי בכל זאת הבאת את הילד והוא חופר.

קראו עוד:

7 פעולות שיעזרו לילדיכם להפסיד בכבוד

שקרים של הורים - האמת יוצאת לאור

פחד משתק: כשהחרדה משתלטת על הילדים

מעבר לחוסר הנוחות, היחסים שלנו עם הילדים הם ענין מורכב, טעון וריגשי. אנחנו משקיעים בכך כל-כך הרבה שחבל להרוס הכול בשביל "וי" בטבלת הסידור לילדים בחופש. צריך לזכור שכשאנחנו לוקחים את הילדים לעבודה אנחנו גם לוקחים את הילדים לראות את אבא או אמא שלהם יום שלם כעובדים.

זה יהיה יום שלם בו הילדים שלכם יצפו בכם ויאזינו לכל מילה שתצא מפיכם. בעבודה יש יותר סיטואציות שמאתגרות את הדוגמה האישית שאתם מהווים לילדכם כאמא או אבא בבית. הילדים לא תמיד יודעים לפענח מצבים חברתיים בהם מעורבים הוריהם ובהחלט יכול להיות שהסמכות ההורית תיסדק. השאלה היא האם אתם מוכנים לשים את זה על הכף?

ביום הזה עליו סימנת "וי" בטבלה, הילד בא איתך לעבודה וגם נחשף אליך כדמות בעולם המבוגרים, וזו לאו דווקא אותה הדמות עליה חשב קודם. כל ילד חושב שאבא או אימא שלו הם הכי-הכי, ובמהלך יום עבודה יש דברים צפוים יותר וצפוים פחות, ולכן עדיף לא להתפתות ולהישאר "רק" כאמא או כאבא.

נטעלי שפילמן קרפל היא אמא לשלושה ילדים, מחנכת של כיתות א'-ב' ובעלת הבלוג "GAMIFICATION"

עוד מעט הולכים לאכול(צילום: shutterstock)

חובה לקחת ילדים לעבודה

אמא שלי עבדה כספרית עצמאית. קמה כל בוקר ויצאה לעבודה. כשחזרתי מבית ספר הייתה מבשלת לי ארוחת צהריים ורצה שוב למספרה. אני הייתי נעצבת ששוב היא לא נמצאת, וכועסת על זה שהיא כל הזמן צריכה להיעדר מהבית.

הרגשתי שבין הבית לעבודה היא בחרה בעבודה. לא באמת הבנתי מה זו העבודה ומה זה המקום בו אמא שלי בחרה להיות במקום להיות איתי בבית.

כשגדלתי קצת יותר התחלתי ללכת איתה מדי פעם בשעות אחר הצהריים למספרה. הייתי צופה בה עושה תסרוקות, מספרת וצובעת לנשים את השיער, והערצתי אותה על כך.

בבית הייתי משחקת עם הבובות - אני הייתי הספרית והן הלקוחות. הרגשתי יותר הבנה וסלחנות לכך שאמא צריכה לעבוד והבנתי את המשמעות מהי בעצם עבודה.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

לימים כשנעשיתי אמא לעלמה, היום היא בת תשע, עבדתי כאופטומטריסטית והמשמרות היו קשות. שעות ערב מאוחרות, שישי ושבת. עלמה היתה מביטה בי בתסכול כשלקחתי את התיק והודעתי שאני צריכה ללכת דווקא ברגעים בהם הכי רצתה להיות איתי.

הרבה פעמים המבט שלה היה מלווה בתלונה - "את אף פעם לא בבית!". זה צבט בלב חזק מאוד. היא רצתה לעשות שיעורי בית, להמשיך לטייל בשבת או לאכול ביחד ארוחת ערב, ואני הייתי צריכה ללכת תמיד ברגעים האלה.

בחופש הראשון שיכולתי לקחתי אותה איתי לעבודה. היא הבינה כמו שאני הבנתי אז כשהייתי ילדה, מהי העבודה עבורי. ראתה אמא אחרת ממה שהיא מכירה בבית ולמדה את מהות התפקיד שלי. בפעם הבאה כשנאלצתי להעדר מהבית לצורך עבודה היא כבר היתה הרבה יותר סלחנית.

כמו שכבר הבנתם, לא רק שאני בעד לקחת ילדים לעבודה אני פשוט חושבת שזו חובה.

אורי קראוס היא אמא לשלוש בנות ובעלת בלוג