כך ילד דחוי יכול לשנות את מצבו החברתי
כשילד חווה הצקות הוא צריך ללמוד איך להתמודד באופן שונה מהדרך שבה הוא מגיב תמיד, כדי לגרום לשינוי. המשמעות - לקבל את העובדה שהחוויה החברתית לא תמיד בשליטתו ויהיה עליו להגיב בצורה נכונה ולאו דווקא בצורה "צודקת". איך עוזרים לו להתחיל לחשוב אחרת?
מעין (שם בדוי), תלמיד כיתה ז', תמיד התקשה בסיטואציות חברתיות. בשנים קודמות מעין יכול היה להיכנס למריבות וויכוחים שגרמו לבני כיתתו, בין היתר, לוותר על הקשר עמו. למעין הפרעת קשב וריכוז והפרעת ויסות חושי. הוא נוטה להגיב בצורה אימפולסיבית ומתקשה מאוד להירגע ולווסת את תחושותיו. מעין נוטה לווכחנות ומרבה לתפוס אירועים ב"שחור או לבן". אין אמצע.
כאשר פגשתי לראשונה את מעין הוא תאר לי את עצם השהות בבית הספר כמלחמה: תיאוריו כאילו נלקחו משדה הקרב, האויב היה "הם" (בני כיתתו) והקורבן היה מעין. לא היה אמצע. מעין לא בחל באמצעים על מנת להיות ה"צודק" ומובן על ידי מורתו, היועצת החינוכית, בני כיתתו והוריו המתוסכלים וחסרי האונים.
לעתים אמירה או הערה קטנה שנזרקה לעברו הציתה בו אש ולהבות: ברגעים האלו תחושות האי צדק והפגיעה שחווה היו כל כך עוצמתיות שלא יכול היה לעצור את כעסו וזעמו. קשה היה להרגיע את המערכה ולווסת אותה, קשה היה למצוא דרך בה מעין יראה בצורה שונה את חבריו (למשל: הם לא מעליבים אותי אלא צוחקים איתי) וקשה יותר היה להראות לחבריו מעין אחר, מעין רגוע או שליו.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
מעין לא עצר לרגע ובדק מה הוא עושה שהופך אירועים קטנים ויומיומיים לכאוטיים עבורו מהבחינה החברתית. לעתים בפגישות הטיפוליות חשתי שמעין לא שומע אותי ורק רוצה לתאר ולספר עד כמה קשה לו. אין לי ספק לרגע שמעין סבל והקושי שלו רדף אותו, אך לעתים חשתי שמעין גם רודף אחר הקושי ולא יודע לעשות משהו "אחר" ורק בכדי לנוח קצת מחוויית המלחמה הכמעט רודפנית אותה חווה בבית הספר. מעין חווה דחיה חברתית.
מלמדים את הילדים להפסיד בכבוד:
ללמוד איך להגיב להצקות
במשך הזמן מעין התחיל לשמוע מעט את הקול האחר אותו אני ייצגתי, בעל כורחי. הצגתי קול שתיאר מה חווים אחרים על ידו. הצגתי את עמדת האחר שרק מתבדח איתו ולא עליו, הצגתי את הקושי של מורתו שאמורה לראות עוד 35 ילדים שונים עם קשיים שונים. זה לקח זמן (וכעס) רב, אבל משהו במעין מעט נרגע.
הצלחתי להכיר במה שהוא חווה, הוא הצליח להכיר במה שאני חוויתי מולו, אני וגם "ההם". לאט לאט עזרתי למעין למצוא קול בתוכו שיכול היה לתאר מה הוא מרגיש, מה הוא חווה (מחשבות, תחושות, רגשות) והכי חשוב - מעין הפך להיות מי שיכול לייצג את עצמו ולהגיד משהו על תחושותיו הלא פשוטות מבלי להיות "מותקף" כל העת.
כאשר הלמידה התאפשרה עסקנו במספר כישורים חברתיים חשובים - היכולת להצטרף לקבוצה בצורה טובה, היכולת להקשיב מבלי להתפרץ או להתערב בדברי האחר, היכולת לווסת את תחושותיי ולהבין שלא כל רגש לא נעים שמתרחש אצלי צריך חייב להוציא למסע תוכחות שאני צודק . למדנו להתמודד עם הצקות קטנות וטיזינג וכיצד להקטין וכמעט למגר אותן בזכות איך שאגיב להצקה.
כשהילד לא מבין סיטואציות חברתיות
העבודה הרבה העומדת בפנינו איננה פשוטה כלל. לעתים אף מתסכלת. אנו נדרשים לעבוד במיומנות וסבלנות רבה, ועלינו להחליט על מה אנחנו עובדים. לעתים הילד אכן סובל מבריונות ואין באפשרותנו או באפשרותו לעשות שינוי. השינוי, במצבים מעין אלו, חייב להיעשות על ידי הצוות המקצועי בבית הספר ואל מול הקבוצה/הכיתה כולה, שכן מדובר בנורמות התנהגותיות פסולות (לצערנו לעתים מקובלות או שאינן מטופלות כראוי).
כאשר ילד עובר חוויה של הצקות (רוב הילדים מרגישים שמציקים להם מפעם לפעם) יהיה עליו ללמוד כיצד להתמודד מולן בצורה חדשה ויצירתית עבורו. זה אומר לקבל את עצם העובדה שהחוויה החברתית איננה תמיד בשליטתו ויהיה עליו להגיב בצורה נכונה ולאו דווקא בצורה "צודקת". על מעין היה להבין כי לא כל מחשבה שהוא חושב ("הם עושים לי דווקא") היא בהכרח נכונה, היה עליו ללמוד להטיל ספק ולנסות ולראות את המתרחש מזווית מעט שונה ומאוזנת.
קראו עוד:
"אמרו לי להחביא את הרגל של בתי"
לדעת להגיד לא לאופניים חשמליים
היום שבו יתחילו ללמוד פורטנייט בבית ספר
השבוע התחיל מעין את כיתה ז' בבית ספרו החדש (חטיבת ביניים חדשה שאינה באזור מגוריו) והוא מרגיש את השינוי עליו עבדנו בשנה האחרונה: הוא יודע להצטרף לסיטואציות ולא לשנות אותן ויודע להגיב נכון גם כאשר נזרקת לעברו הערה עוקצנית.
מעין עשה "כיול" של האופן בו הוא נעלב והפך להיות נעלב מעט יותר עם שרירים פנימיים ופחות מגיב בצורה לא מיטיבה ונגרר לתוך סיטואציות שאינו רוצה להיות בתוכן. עברנו ממצב של "מלחמה" למצב של רגיעה. הפרשנויות אינן שחור או לבן וניתן לראות את האפור ועוד בגוונים רבים ושונים.
הוא למד ליצור קשרים חדשים ולתחזק אותם, למד לנהל דו-שיח מיטיב ולמד להקשיב לבן שיחו כפי שלא הקשיב מעולם (למד לשאול שאלות ולהתעניין) ובתגובותיו מעין הרבה פחות אימפולסיבי ומתפרץ. בהמשך הדרך נעבוד בקבוצה המלמדת כישורים חברתיים בקבוצה ונתרגל סיטואציות יומיומיות מוכרות ונלמד לזהות את תחושותינו וגם להגיד עליהן משהו שאינו נראה כמו כעס או זעם. הכי חשוב שנלמד להיות פחות צודקים או ביקורתיים ומעט יותר מקבלים ועם ההבנה שלא הכל הוא שחור או לבן.
אופיר בן זאב, עובד סוציאלי קליני ומומחה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי
לפנייה לכתב/ת 
