"לא פרסמנו שנולדה לנו ילדה, הרגשנו בסכנה"

תקופת ההיריון מרגשת אך גם לעיתים מלחיצה - המתח סביב הבדיקות ולקראת הלידה, קניות והיערכות לשינוי בסטטוס המשפחתי אך יש מספיק זמן להתארגנות והכנה לקראת בואו של התינוק. אבל מה קורה כשפתאום, מוקדם מהצפוי, יש צירים, ירידת מים או מצב מסוכן הדורש לידה? "כשאמה נולדה ראיתי אותה לשנייה, באינקובטור", מספרת קטיה שניידרמן שילדה את בתה בשבוע 27 להריונה. "לא הבנתי מה אני רואה. היא הייתה כל כך קטנה. לצד השמחה שילדתי, התחילה רכבת הרים".

איך הרגשת במהלך ההיריון? היו סימנים מוקדמים?

"לקח לנו שלוש שנים להיכנס להיריון. עברנו הפלות ספונטניות וכישלונות IVF, עד שנקלטתי. אושפזתי עם גירוי יתר שחלתי, תופעה ידועה אחרי שאיבת ביציות. בדקו בטא וראו שהיא חיובית ובמגמת עליה, אבל מהרגע הראשון ידעתי שזה יהיה היריון לא פשוט, אבל לא היה לי אכפת. אני אסבול כל דבר, העיקר שההיריון יצליח. היו דימומים שהופיעו במהלך ההיריון ומעקב צמוד".

משפחת שניידרמן (צילום: אלבום פרטי)

נשמע ללא פשוט.

"בגלל ההיסטוריה הרפואית, הרופאים המליצו על שמירת היריון מההתחלה. מהלך ההיריון היה מטלטל, כל דבר הלחיץ אותי. לא מיהרנו לספר למשפחה או לקרובים בגלל ההיסטוריה של ההפלות. חיכיתי לעבור את שבוע 13, הטרימסטר הראשון, ולא הצלחנו להשתחרר מהפחד שמשהו יקרה.

"הייתי מגיעה לאולטרסאונד כל שבוע כמעט, כדי לראות שהכל בסדר. מכיוון שהיו דימומים שיכולים להיות סימן להפלה, ביקרנו הרבה במיון והייתי מאושרת בכל פעם שהיה דופק".

בשבוע 21, בעוד אחת מהבדיקות השגרתיות, בני הזוג התבקשו לפנות למיון בדחיפות. "אני זוכרת שנסענו מאשדוד לתל אביב לבדיקה שגרתית אצל הפרופסור שטיפל בנו. פתאום הוא אמר שיש פתיחה של שני ס"מ ואנחנו חייבים לטוס למיון", אומרת שנייידרמן.

"זה היה היריון ראשון. לא אני ולא דימה בעלי הבנו מה המשמעות של זה עד שהרופא הסביר. מיהרנו למיון, הרופאים בדקו אותי. אני זוכרת מבטים מודאגים ולא אופטימיים במהלך הבדיקה. אחד מהם אמר שאין הרבה תקווה. ביקשתי ממנו שיעשה מה שאפשר כדי להציל את התינוקת שלי".

מתי ילדת?

"התגלגלתי מאשפוז לאשפוז. בשבוע 27 התחלתי להרגיש צירים. עברתי דיקור מי שפיר ושם גילו שיש זיהום והפנו אותי לניתוח קיסרי חירום.

"בגלל שזה ניתוח חירום, לא נתנו לבעלי להיות בחדר. הרופאה הכריזה על שעת הלידה - 20:56, ולא שמעתי צרחה. התחלתי להילחץ, עד ששמעתי אותה בוכה. אי אפשר לתאר את האושר שמילא אותי באותה שניה. הרופאה אמרה שנולדה תינוקת מתוקה ובריאה. ראיתי אותה באינקובטור לשנייה ולא הבנתי מה אני רואה, כי היא הייתה כל כך קטנה. בעלי נכנס איתה לפגייה ואמר 'עכשיו אני אבא'. אף אחד מאיתנו עוד לא עיכל באמת ואז התחיל הסרט".

"לא הבנו את המשמעות של לידת פגה"(צילום: אלבום פרטי)

מה עבר עליכם בפגייה?

"עם האושר הגיעה גם רכבת ההרים המטלטלת של הפגייה. היינו צמודים לאינקובטור שלה. למדנו להחליף טיטול, למדוד חום והצפצופים של המוניטורים הפכו לשגרה. אמה הייתה כל כך קטנה בתוך האינקובטור הגדול ורצינו לתת לה את כל האהבה שיש לנו ולהקנות לה הרגשה שאבא ואמא כאן בשבילה. היינו שם מעל חודשיים.

"היא נולדה 1 ק"ג שזה לא מעט בהתחשב בשבוע שנולדה. אמה הייתה לוחמת, תינוקת חזקה. הרגשתי את העוצמות שלה בבטן, אבל הפגייה היא לא מקום שמח, אלא יותר כמו רכבת הרים. יום אחד התינוקת אוכלת והכל בסדר ולמחרת יש ירידה בדופק ובנשימות ואנחנו במתח אדיר.

"נכנסנו לעולם שלא הכרנו. למדנו מונחים כמו נשימות, דופק, תמיכה בחמצן, מערכת נשימה. היינו חייבים להיכנס לעניינים מהר משום שהתינוקת שלנו הייתה זקוקה לאהבה שלנו. אי אפשר להישבר או להיות מבולבלים, צריכים להיות עם רגליים על הקרקע.

"הצוות בפגייה מיומן מאוד, אבל לך כהורה יש אחריות מלאה על התינוקת שלך. את צריכה להכיר אותה, לדעת אם היא במצוקה, לשמוע ולהבין חוות דעת מהרופאים וכל הזמן צריכה אישור שהכל בסדר".

"היינו חייבים להיכנס מהר לעניינים"(צילום: אלבום פרטי)

כשאמה כבר הייתה מועמדת לשחרור, פתאום היא חשה לא טוב והתאשפזה שוב בטיפול נמרץ. "אני הייתי מגיעה בבוקר, ובערב אחרי העבודה בעלי היה נשאר עד אמצע הלילה. בוקר אחד הגעתי ואמה שכבה ולא זזה, הייתה שקטה מדי. בגלל כל העירויים והבדיקות כנראה התפתח זיהום במערכת הדם. הרופאים כבר דיברו איתנו על שחרור ופתאום אנחנו שוב בטיפול נמרץ, עד ששוחררה במשקל שני ק"ג. היום היא בת שנה וארבעה חודשים כרונולוגי, שנה וחודש מתוקן".

הרגשה של רכבת הרים(צילום: אלבום פרטי)

איך עוברים את התקופה הלא פשוטה הזו?

"לא פרסמנו שנולדה לנו פגה. אמרנו שנספר רק אחרי שנשתחרר וזה משהו שרק הורים לפגים יכולים להבין. את מרגישה שיש סכנה ואת לא מרשה לעצמך להיות מאושרת עד הסוף. נכון, נולדה תינוקת אבל יש עוד דרך ארוכה לעבור, אבל את יוצאת בהצהרות רק כשהכל מאחורייך.

"ההורים ידעו, חברים טובים מאוד, בכל זאת צריך תמיכה בסיסית. הבוסית שלי למשל ידעה, אבל החברים מהעבודה לא. ידעו שאני בשמירה, בלי לנדב יותר מדי פרטים. קיבלנו המון תמיכה מההורים בפגייה, כל אחד למען השני, גם מהצוות בתל השומר שעזר המון בין השאר בכל מה שקשור לשאיבות: יש ציוד, חדר, יועצת הנקה, כל התנאים והתמיכה.

"קיבלנו המון תמיכה גם מעמותת לה"ב (עמותה הפועלת למען הפגים בישראל ומשפחותיהם - ע.א) שעזרה מאד: אינפורמציה, מה לעשות, איך להתמודד עם פג, כל הפרטים החשובים שאנחנו צריכים לדעת. בנוסף, קיבלנו תמיכה רבה מהורים לפגים ונתנו לנו תקווה והרגשה שאנחנו לא לבד, שיש סיפורי הצלחה, גם אם המצב נראה קשה ואבוד".

יוצאים הביתה אחרי חודשיים(צילום: אלבום פרטי)

איזה מסר יש לך להורים שנמצאים כרגע בפגייה עם ילדיהם?

"אסור להישבר. חייבים להיות חזקים עבור התינוקות. הפגים מרגישים אם אתם שמחים ומאושרים, ויזהו אם יש לכם יום רע. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ליפול, יש לנו אחריות".

ספרי על אמה כיום.

"היא ילדה מקסימה. אני יודעת שכל הורה יגיד על הילד שלו, אבל היא באמת כזו. אפילו לא רואים שהיא נולדה פגה: משיגה את עצמה בהתפתחות, יודעת מה היא רוצה, מכתיבה את הכללים. גם בפגיה אמרו שתסובב אותנו על האצבע הקטנה.

"כשאת רואה את החיוך שלה, הכל קטן עליך. השמיים הם הגבול, שוכחים מכל הדברים הרעים והדרך הקשה שעברנו. בהתחלה השוותי אותה לחבילת סוכר ועכשיו היא שוקלת שמונה קילו, לא להאמין".