הגורם המפתיע שמשפיע על התפתחות ילדים

כמה פעמים בזמן בילוי בגן שעשועים מצאתם את עצמכם זזים בחוסר נוחות או קוראים לעבר הילד שלכם "זהירות!", "תעצור, זה מסוכן!"? לרוב ההורים זה קורה לא מעט. אבל כל מי שנמצא במגע עם ילדים, או מספיק שהיה ילד בעצמו יודע: ילדים אוהבים לשחק בחופשיות, נהנים מעצמאות ותעוזה ומחפשים להרגיש מידה מסוימת של פחד, המייצר ריגוש.

מאמרים ומחקרים חדשים שהתפרסמו במגזינים מדעיים מובילים בעולם טוענים: הילדים כיום לא חווים פחד וסכנה המותאמים לגילם. הם חיים בסביבה כמעט סטרילית, מתמכרים למסכים על חשבון משחק ספונטני וחופשי בחוץ, וגם אז נמצאים כל הזמן תחת השגחה, הגבלות ואינספור תקנות בטיחות, באופן שמחבל בהתפתחות שלהם.

סביבה מוגנת מדי מחבלת בהתפתחות

זוכרים איך כשהיינו ילדים טיפסנו על עצים? ברחנו מבית הספר? קפצנו מגובה ופחדנו נורא? בשבילנו זו נוסטלגיה נעימה אבל לילדים של ימנו אין כמעט חוויות כאלו. החברה שלנו מגדלת "הורי הליקופטר" אשר "מרחפים" מעל הילד, מסלקים מכשולים, מתערבים ומגוננים, ללא שום יכולת לשאת את המחשבה שלילד יהיה קשה.

התוצאות לא מאחרות לבוא - פגיעה וחסכים בהתפתחותם של ילדים, שגדלים ללא מספיק יכולות עצמאיות, עם כישורים חברתיים לקויים, תחושת מסוגלות ירודה ורמות גבוהות של הפרעות חרדה ודיכאון.

הורי הליקופטר(צילום: shutterstock)

גישה חדשה מעודדת משחק מסוכן (risky play), וטוענת כי על מנת לאפשר לילדים לגדול ולהתפתח, צריך לתת להם גם לקחת סיכונים באופן המותאם לגילם. רק כך הם ילמדו להתנהל מול סיכונים טבעיים הנובעים מחיי היום יום, לאמוד את יכולותיהם (הנפשיות והפיזיות), לגלות את עולמם, את עצמם ואת גופם. משחק "מסוכן" הוא פעילות משחקית שיש בה ריגוש, פחד או סיכון והזדמנויות לאתגר את עצמנו.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

בדיוק כמו שסביבה היגיינית מדי אינה מומלצת, או כמו שתנאי מחייה סטריליים אינם מביאים לבריאות אופטימלית, כך גם במשחקם של ילדים: כשאנחנו מגוננים מדי, מקפידים הקפדה מוגזמת על בטיחות ולא מאפשרים לילדים שלנו לקחת סיכונים, אנחנו מזיקים להם. לצד זה - כמה אבסורדי - אנחנו מאפשרים לילדינו אופניים חשמליים או גישה למשחקי מחשב ולאינטרנט עם תכנים שיש בהם פגיעה נפשית חמורה, או מתפלאים כשהם "מאתגרים" את עצמם עם טרנדים מבהילים שיש בהם סכנת חיים.

גבהים ואובדן שליטה

מה זה בעצם משחק מסוכן ולמה ילדים נמשכים לזה? פרופסור גריי מאוניברסיטת בוסטון מציין שש קטגוריות של משחק מסוכן שילדים אוהבים:

- גבהים. ילדים אוהבים לטפס ולהרגיש תחושת הישג וניצחון, "עשיתי זאת!".

- מהירויות גבוהות. ילדים אוהבים להתנדנד על חבלים, ענפים, מתקנים וגם להתגלש, להחליק, לנסוע על סקטים או אופניים ולייצר תחושה של ריגוש וכמעט אובדן שליטה.

- אביזרים עם פוטנציאל סיכוני כמו חץ וקשת, ציוד חקלאי, כלי עבודה ועוד.

- יסודות כמו אש ומים (מה רע בלשחק בגשם, בעצם? דבר שרוב ההורים לא מאפשרים).

- התגוששות פרועה ללא כללים.

- 'להיעלם' או לשחק הרחק מעיני המבוגרים.

ילדים אוהבים לטפס(צילום: שאטרסטוק)

בימנו הורים שיאפשרו לילדיהם לשחק על פי הקטגוריות הללו, עלולים להיחשב להורים מזניחים. הגישה שנקראת "משחק מסוכן" מעודדת הורים לאפשר לילד שלהם לקחת החלטות ולהיות מודע בעצמו לסיכונים שהוא לוקח. ומסתבר, שכשיש מספיק הזדמנויות, רוב הילדים יודעים איך לאתגר את עצמם עם המידה המדויקת של פחד או סיכון שמתאימה להם ויודעים גם לעצור כשזה מרגיש להם לא "נכון" או מפחיד מדי. נכון, יש ילדים שנוטים להעריך את יכולותיהם באופן שגוי, אך אלו מיעוט מן הילדים, ואיתם כדאי לעבוד על רכישת מיומנויות שליטה עצמית והערכת סיכונים נכונה.

קראו עוד:

מתי דאגות של הורים צעירים דורשות טיפול?

6 טעויות שאתם עושים בחינוך ילדיכם

מילת הקסם שמשאירה כל הורה ליד הילד לפני השינה

סיכונים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, וילדים אינם שבריריים כפי שלעיתים הם מצטיירים אצלנו. רק אם נסמוך עליהם וניתן להם להתנסות בתחושת סכנה, הם יצליחו ללמוד להכיר את עצמם ואת יכולותיהם. הם יפתחו ביטחון עצמי ועמידות, יימנעו מסיכונים שאינם מותאמים ליכולות שלהם ויפתחו יכולות התמודדות ותחושת מסוגלות. כשאנחנו לא מאפשרים לילדים שלנו לשחק משחקים שיש בהם סיכון, אנחנו מונעים מהם את השדה היחידי בו הם יכולים להתאמן על מיומנויות חיים שכאלה - השדה המשחקי.

שימו לב לרמת החרדה שלכם

"משחק מסוכן" לא אומר שהורים יאפשרו לילדיהם לשחק במקומות או באופן שיסכן את חייהם. ממש לא. זה גם לא אומר שעלינו לאפשר לילדים לעשות מה שבא להם ללא השגחה. אנחנו תמיד נתערב כשיש סכנה ממשית ונישאר במרחק שממנו נוכל לסייע לילד במידת הצורך. אבל, וזה אבל משמעותי, נזכור ונהיה מודעים לחשיבות של לקיחת סיכונים בהתפתחות תקינה. לפני שאנחנו אומרים "עצור, זה מסוכן!", נלמד לשאול את עצמנו כמה שאלות: מהי רמת הסיכון? האם זה באמת מסוכן? האם רמת הסיכון "שווה" את ההימנעות?

במקום למנוע מהילד בכל מחיר כל אפשרות של סיכון, כדאי להיות ערים לרמת החרדה שלנו ולנסות באופן מודע לא להעביר אותה לילד. למשל, כאשר נרגיש דחף לעצור את הילד מלעשות משהו, נשאל את עצמנו בכנות - למה? האם באמת יש סיבה? כל הורה יכול להעריך את מידת הסיכון לילד שלו, על פי גילו ומאפייניו האישיים ויוכל לעצור אותו אם לדעתו יש סיכון ממשי לפגיעה.

אל תעבירו את החרדה שלכם לילדים(צילום: shutterstock)

רואים את הילד אחרת

במקום לתפוס את הילד כחלש וכזה שצריך שיגוננו עליו, נראה אותו כמי שיודע ויכול להסתדר. ילד שמטפס על עץ, למשל, הוא ילד שנמצא במאבק חיוני מול יכולותיו (בהשאלה מעולם המבוגרים, דמיינו שאתם מתכוננים לריצת מרתון או לפגישה עסקית גורלית). הילד המטפס על העץ רוצה להצליח, הוא מתעקש וחותר למטרה, והוא בוודאי שומע בתוכו קול אחד שאומר לו שהוא יכול, ובמקביל אולי גם קול מנוגד, שאומר לו שאין לו סיכוי.

היו אתם הקול הראשון. במקום לעצור את הילד או לכעוס עליו ועל התעוזה שלו, נסו לעודד אותו או להציע לו דרך טובה לממש את רצונו ("תנסה לתפוס בענף ההוא כשאתה מטפס על העץ") וגם לחגוג עם הילד את הצלחותיו, במקום להיות כל הזמן בעמדה שמחנכת אותו להימנע מלקיחת סיכון ("כל הכבוד שהצלחת לטפס על העץ! עבדת קשה בשביל זה!").

האם זה אומר שאנחנו כהורים חייבים לשתף פעולה עם כל סיכון שהילד רוצה לקחת? ממש לא. אם רמת הסיכון נראית לכם מוגזמת באמת, לא מתוך החרדה שלכם, אלא מתוך היכרותכם עם הילד ועם מה שברצונו לבצע, תוכלו להציב גבול ברור שזה מחוץ לתחום.

היכולת לשחרר שליטה

אם הילד שלכם הצליח לטפס על העץ, הוא בוודאי יתמלא בתחושת גאווה וסיפוק. אבל מה לגבי כישלונות? יכול להיות שהילד שניסה לטפס על העץ לא יצליח. הוא אולי יפול ויקבל מכה, או יוותר משום שהבין שהאתגר הזה מפחיד אותו. גם אם הילד נכשל, הוא עדיין "הרוויח".

הוא יידע שהאתגר הזה לא מותאם ליכולות שלו כרגע, ועם תיווך מתאים יוכל לעבד את חוויית הכישלון ולהמשיך הלאה באופן שהכישלון הספציפי לא יהפוך לתחושת כישלון עצומה. גם כאן יש לנו תפקיד כהורים: לנחם, להצטער ביחד, או פשוט להיות שם ולהתחבק מתחת לעץ במקום להגיד "אמרתי לך".

כהורים, אנחנו הרבה פעמים מגיבים באופן שיש בו הטלת ספק ביכולת של הילד להתמודד עם האתגר, במקום להכיר במאמץ, להאמין ולעודד. כשילדים מתמודדים עם משחק שיש בו סיכון, המסר שמועבר מצד ההורה עשוי להיות "ההורים שלי בוטחים בי וביכולת שלי להתמודד", "איזה כיף לאתגר את עצמי" או לחילופין "ההורים שלי אומרים לי לעצור כשאני מאתגר את עצמי. כנראה שאין לי סיכוי". המסרים הללו מתבצעים תוך כדי משחק, אבל נשארים עם הילד ונשמעים בתוכו גם בבגרות.

מילת המפתח היא היכולת שלנו לשחרר שליטה על הבחירות של הילדים שלנו. להפסיק לראות את הילד מהמקום החרדתי והמגונן ופשוט להראות לו: אנחנו סומכים עליך.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומטפלת במשחק , מקבלת ילדים, מבוגרים ונוער בתל אביב