הקשיים הלא מדוברים של הילדים הטובים
הם מכינים תמיד שיעורים, מצחצחים שיניים בלי יותר מדי בעיות ויושבים בארוחות משפחתיות בשקט. ילדים "טובים" הם מאד נוחים וגורמים נחת להורים אבל גם משלמים מחירים. איך תוכלו לעזור להם?
איזה כיף להגיד על הילד או הילדה שלנו "הוא ילד ממש טוב" או "יש לי ילדים ממש טובים". למה אנחנו בדיוק מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה? והאם אנחנו מתכוונים לדברים החשובים באמת? כשאנחנו אומרים שהילדים, ועוד יותר הילדות שלנו, הם טובים, אנחנו מתכוונים במקרים רבים לזה שהם לא עושים בעיות, מתנהגים יפה, עושים מה שמבקשים מהם, רגועים ובכללי לא מקשים או מפריעים יותר מדי לשגרת החיים.
ילדה שהולכת לישון אחרי סיפור אחד ולא מבקשת עשר פעמים מים ונשיקה ועוד אחת, וגם הסכימה לצחצח שינים בלי יותר מדי בעיות תחשב ל"ילדה טובה". ילדים שלא מתעוררים בתדירות של אחת לשעה הם ילדים טובים (ולפי המדד הזה הילדים שלי נכשלו בגדול), וילד שיושב במסעדה בשקט ומצייר על המפית ולא מתרוצץ סביב ומפריע למשפחה ולשאר המשפחות שאתרע מזלם להגיע למסעדה באותו יום איתנו, יוכתר כילד טוב.
שלא תבינו לא נכון, כל זה לגמרי בסדר ואף חשוב, וכמובן שאיננו רוצים לטעון לטיפוחן של התנהגויות מהסוג ההפוך. הנקודה היא שלעיתים מושג הילד הטוב אותו אנו מטפחים הוא לא סך היכולות שאותן אנחנו רוצים לטפח. ויותר מכך הוא מגיע לעיתים קרובות עם תג מחיר - תג הרצון להיות בסדר, לשמח אחרים ולרצות אותם. על ידי כך שאנחנו מחזקים את הילד על ההתנהגויות הטובות האלה, הן הופכות להיות מושרשות יותר ועלולות לבוא על חשבון יכולות אחרות שאנחנו מחזקים פחות.
הילדים שהמורים אוהבים
קחו אותי לדוגמה, אני הייתי ילדה כזאת בעיני המורים בבית הספר. תלמידה טובה, מכינה תמיד שיעורים, מוכנה תמיד למבחנים (כולל איך קראו לנשותיהם של גואלי האדמות בתחילת הישוב העברי - אמיתי לגמרי), לא עושה עניינים ולא שטויות, אחת שאפשר לסמוך עליה. המורים אהבו את זה, אחת פחות להתעסק איתה בכיתה, אי של שקט והסכמה.
בשל יכולותי אלה הפכתי למרגיע הלאומי, או (למי שמדורות קודמים ויודע על מה מדובר), הטנק בדגניה - זה שמעבירים כל פעם ממקום למקום. המורים היו מבקשים ממני באופן תכוף לעבור ליד הילד הלא רגוע, המפריע, המתקשה או הליצן התורן, ולהרגיע, להסביר, לעזור או לתמוך.
אם אפשר אז בבקשה גם להיפגש אחר הצהרים ולהתכונן לבחינה או להכין יחד שיעורים. זה היה לגמרי מכוונה טובה של המורים, ועד כמה שאני יכולה להעיד על עצמי, זה גם הצליח והתאים למי שאני, עזר לכמה אנשים ואני מאמינה שגם עיצב אותי והעצים אותי.
קראו עוד:
ואז הגננת ביקשה להביא תמונה משפחתית
12 פעולות של הורים שגורמות לקנאה בין אחים
מרגש: הנער שהפך אח גדול לילד מיוחד
הנקודה היא שאף פעם לא שאלו, ואני לא שאלתי את עצמי, מה אני רוצה ומה אני צריכה, עם הדגש על האני. אף פעם לא שאלו או שקלו ליד מי אני רוצה לשבת, או אם מתאים לי לעבור ממקום למקום, אם מתאים לי לעשות שיעורים עם אחרים אחר הצהרים, ואני גם לא אמרתי.
מה שקרה הוא שעם ההישענות על מה שהיה חזק אצלי, היה צורך להתייחס גם למה שלא חזק אצלי וצריך אולי לפתח. אם תרצו - מה שהילדה הטובה צריכה לפתח. ומה שאני הייתי צריכה לפתח, ולקח לי שנים להבין ולפתח - הוא אסרטיביות - היכולת להגיד באופן ברור מה אני רוצה וצריכה, ולעמוד על זכויותי.
היכולת להביע דעה
אסרטיביות היא אחת היכולות שיש להן יחסי ציבור רעים. היא נתפסת במקרים רבים כאגרסיביות וכוחניות, לכל הדעות לא תכונה נחשקת במיוחד. אבל האמת היא שבמהותה היא מגלמת את היכולת להביע דעות ורעיונות בפתיחות, גם כשהם לא בשיא הקונצנזוס, לדאוג לכך שדברים יקרו ושנקבל את מה שאנחנו צריכים בכדי להצליח ולהתקדם. היא יכולת חשובה מאין כמוה להצלחה, להצבת יעדים והשגתם.
פעם פגשתי במישהי מוכשרת להפליא שבכל פעם, לפני שהציעה את עצמה למכרז בחברה בו עבדה, היא היתה בודקת אם יש מישהו אחר שהיא מכירה ושהגיש מועמדות, ואם כן - היא היתה מסירה את מועמדותה, כדי לא לפגוע בו או להכנס לקונפליקט איתו. נפגשנו, כמה מפתיע, על רקע העובדה שהיא הרגישה שהיא לא מתקדמת ומממשת את עצמה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אסרטיביות חשובה ליצירת קשרים משמעותיים והדדיים. קשר משמעותי חייב להיות מבוסס על התחשבות בצרכי שני הצדדים ובצמיחה משותפת. אם צד אחד הוא הנותן והמרצה לאורך כל הדרך והצד השני הוא הלוקח או זה שצרכיו חשובים יותר במערכת, זו לא מערכת יחסים אמיתית. ומי רוצה שילדיו (או הוא) יהיו בסוג קשר שכזה? אסרטיביות חשובה גם בכדי להקנות לילדים כלים להגן על עצמם ולא לקבל התנהגויות לא ראויות כלפיהם, כמו גם להגן על האחר.
לחגוג חוסר הסכמה
בכדי לגדל ילדים טובים, במובן המסורתי העושים את מה שחשוב להתפתחותם, וילדים טובים במובנים הנוספים והחשובים לא פחות, במיוחד בימינו, חשוב לאזן בין הדרישות שאכן כהורים אנחנו יודעים שחשובות להם, לבין מתן אפשרות להבעת דעה ובחירה.
חשוב לכבד גם חוסר הסכמה ולחגוג אותה כי היא אומרת שלילד יש דעה עצמאית והוא מרגיש מספיק ביטחון, ביחסים איתנו ובכלל, כדי להביע אותם. למדו את הילד להביע אותה בצורה מכבדת ומתחשבת, שכן זוהי אסרטיביות אמיתית. על הבסיס הזה לאפשר את מה שאפשר והגיוני, ולעמוד על מה שלא, תוך מתן הסברים ברמה שהילד יכול להבין.
אני יודעת שיש הרבה הורים שחושבים שבעידן של היום הבעיה היא הפוכה - שילדים יותר מדי עומדים על שלהם ומביעים דעה ושההורים הופכים לעיתים עפר לרגליהם, אבל יש גם הרבה ילדים מרצים, רק רואים אותם פחות (הם טובים - זוכרים?). בנוסף, אם היינו רואים בילדים מהסוג השני את החוזקות שלהם, ומאידך מאזנים אותם בגבולות ברורים, היו לנו הרבה ילדים שחשים עצמם טובים במובן הרחב.
ד"ר ניבה דולב היא ראש המחלקה לחינוך במכללה האקדמית כנרת
לפנייה לכתב/ת 
