המשפחה שהחליפה את הבית בסירה
הם התפטרו מהעבודה, מכרו את הבית, קנו סירת מפרש ויצאו למסע בעולם שנמשך כבר שלוש שנים, וכולל שני הורים ושלוש מתבגרות. משפחת רוט מתראיינת במדור חדש - "משפחה בדרך אחרת" - ומספרת על ההחלטה לעשות שינוי בחיים ואיך זה עובד בפועל
"רצינו לשנות את אורח החיים. יותר זמן משפחה, יותר זמן עם הילדים, כל עוד הם ילדים. לא רצינו לראות את החיים חולפים על פנינו מבלי שאנחנו עושים מה שאנחנו אוהבים", אומרת חגית רוט.
"על פניו הכל היה בסדר, עבודות מצוינות, בית בקיבוץ זיקים, שלושה ילדים וכלבה מושלמת. משפחה ממוצעת בחיים ישראלים ממוצעים, אך בפנים הרגשנו שיש לעולם עוד מה להציע, שאפשר לראות ולחיות אחרת ולא רק איך שנסחפנו בתוך המסלול הרגיל", היא מוסיפה. "היה לנו חשוב להראות לבנות שיש עוד סגנונות חיים ושנכון להרחיב אופקים.
אני מצליח לתפוס אותם לשיחת וידאו טראנס אטלנטית, אחרי כמה ימים שהיו בלב ים, ללא שום תקשורת עם העולם. הם עוגנים עכשיו בפורטובלו, פנמה. חגית (42), פטר (49), נעמי (15), עדי (13) וזואי (8) יושבים ב"סלון" הסירה שלהם, יפים ושזופים, מבינים היטב שכל תא בגופי מקנא בהם.
אני מיד יורה את השאלות הקשות - מה עם חינוך הילדים? איך הגיבה הסביבה? ממה אתם מתפרנסים? השתגעתם? הם מחייכים. אני מזכיר להם את כל התגובות שקיבלו מהסביבה כשהודיעו על התכנית שלהם לעזוב הכל ולהפליג בסירה מסביבה לעולם.
"פרט לחברים קרובים שהיו באותו סלט של החיים, כולם חשבו שאנחנו לא אמיתיים ולא רציונליים. קיבלנו אזהרות על פיראטים, סערות, כרישים, פצעי ים והרי געש תת ימיים. באופן כללי, לאנשים קשה לחשוב על צורת חיים שונה מזו המקובלת, שלתוכה גדלנו", אומר פטר.
מה עשיתם עם כל הרכוש שלכם?
"מכרנו את כל תכולת הבית, פרט לשתי מזוודות שאיחסנו עם פריטים סנטימנטליים. את כל היתר מכרנו במכירת חצר. הבאנו איתנו לסירה דברים שמהותיים עבורנו, כמו שעון הקוקיה המפורסם שהיה תלוי אצלנו בבית, ספרים, כלי קרמיקה קטנים, משחקי קופסה ופריטים שימושיים אחרים".
ויתרתם על הלימודים של הבנות?
"מה פתאום. אנחנו מלמדים אותן בעצמנו בחינוך ביתי. הלימודים הם חלק מהיומיום, פרט לזמן שבהפלגה ובימים ראשונים שמגיעים למקום חדש. כשיש הזדמנות אז הילדות מתנסות בבתי ספר מקומיים כדי שיזדמן להן ללמוד את התרבות והשפה ולהיות עם בני גילן", הם מסבירים.
"ניסינו הרבה שיטות ולקח לנו זמן למצוא את הדרך שלנו. מהר מאוד עברנו ללימודים באנגלית וזה פתח עבורנו עולם שלם של חומרים ותוכניות לימוד. כיום אנחנו משלבים בין הלימודים השמרניים של מתמטיקה ושפה עם גאוגרפיה והיסטוריה במקומות שאנחנו מבקרים, ונושאים אחרים שמושכים את ליבן כמו, מוזיקה, תכנות, מדעים, כתיבה וציור".
חגית מציינת כי הצורך בקשרים חברתיים הוא מאוד אינדבדואלי לכל אחת. "אין ספק שהן לא יודעות מה זה תנועות נוער, חוגים קבועים והתכתבויות אינסופיות בנייד. אנחנו משתדלים לאפשר להן מפגשים עם בני גילן אבל לא תמיד זה אפשרי. בתקופה אחרונה שביקרנו בפנמה, הן לקחו שיעורי נגינה ולמדו בבית הספר המקומי וזה הפגיש אותן עם בני גילן. בתקופה שהינו בגרנדה, היו איתנו עוד 30 ילדים מסירות שונות".
היכן הכי נהנתם?
"בכל מקום היה משהו מדהים ומעניין. גוואדלופ הוא אחד האיים הקאריביים המעניינים ביותר שיצא לנו לבקר בו. טיילנו שם בג'ונגלים פראיים, במוזיאון קקאו, התארחנו אצל משפחה מקומית ועגנו בחופים טורקיזיים יפייפים עמוסי קייטים וגלשני רוח".
עם אילו קשיים אתם מתמודדים?
פטר: "תראה, זה לא שאנחנו יושבים עם קוקטיילים על הסיפון כל היום. צריך ללמוד מחדש כל מקום שאליו אנחנו מגיעים, מה המקומות שכדאי לעשות בהם קניות, איפה ממלאים בלוני גז, איזה ירקות אפשר לבשל איתם ומי הדייג שכדאי להתחבר איתו כי הוא זה שמנהל את העניינים.
"כמובן שישנם צדדים פחות נחמדים, כמו ימים ארוכים של גשם טרופי שכל החלונות סגורים והסירה חנוקה, הבאת מי שתיה בג'ריקנים כבדים, חזרה עם תרמילים עמוסי קניות אחרי הליכה מתישה בשמש מרחק שעה מהסופרמרקט הקרוב, או ימים שנראה שהכל מתקלקל ונשבר בסירה ואתה רק מחשב את העלויות של כל פריט שצריך לקנות. בגדול, אלה קשיים שונים ממה שאולי יש למשפחה יבשתית, אך הם לא יותר או פחות.
קראו עוד:
11 דרכים לחיזוק הביטחון העצמי של הילדים
"אולי עשינו טעות כשאיחדנו משפחות"
לא חששתם לצאת למסע כזה?
"בוודאי שחששנו. הינו חסרי ניסיון. למרות שלמדנו הרבה, הכל היה תאורטי. כל הזמן שאלנו את עצמנו - 'מה אם הכל יתהפך ויתגלה כלא נכון עבורנו?' ויתרנו על עבודות טובות, על בית ועל מה שמוכר לנו, ולא רצינו להתאכזב. היום במבט לאחור, מובן שאי אפשר היה שלא לחשוש. אבל יש כל כך הרבה אנשים שחיים בכל כך הרבה צורות, זה רק עניין של להשתחרר ממה שמוכר לנו", מסביר פטר.
איך הסתדרתם עם צמצום דרמטי של המרחב האישי והפרטיות של כל אחד מבני המשפחה?
"החיים בסירה, כמקום קטן וצפוף, יכולים להיות מאתגרים. לכל אחד יש רגעים שצריך קצת לבד ואנחנו מאפשרים את זה", אומרת חגית. "יחד עם זאת, אנחנו מכירים אחד את השני הכי טוב שאפשר, מדברים מאוד פתוח, אין הרבה מה להסתיר במרחב מצומצם כזה, שמעבירים כל יום, כל היום, יחד".
"אנחנו שורדים. ברגעים קשים אנחנו ממציאים שמות בהרבה שפות אחד לשני. החיים שלנו כמשפחה מאוד צמודים. אין הפרדה גדולה בין חיי המשפחה לחיים הזוגיים. כשאנחנו רוצים לדבר בפרטיות אנחנו מכריזים ש'החרטום של ההורים' וזה סימן לבנות", מסבירה חגית.
פטר וחגית הם לא אנשי הים הקלאסיים. בניגוד למשפחות אחרות שהם פוגשים בלב ים ובמרינות ברחבי העולם, לרוטים לא היה שום ניסיון ימי קודם. פטר סיים קורס סקיפרים זמן קצר לפני שיצאו להרפתקת חייהם, "אבל זה לא נתן לי הרבה חוץ מתעודה", הוא אומר. "קנינו את הסירה בקרואטיה והפלגתי איתה במשך שבועיים לישראל ביחד עם צוות שהצטרף אלי, וזו היתה למעשה ההתנסות הימית הראשונה שלי".
לא צריך ניסיון בשביל להפליג על סירה ברחבי העולם?
"הסירות היום מצוידות במכשירי ניווט ומכשירים. זה לא כמו פעם שהסתמכו על מצב הכוכבים כדי להגיע ממקום למקום. בנוסף, בחרנו סירה מאוד סלחנית למתחילים. היא בנויה באופן יציב וחזק, וזה היה מאוד חשוב ואיפשר לנו שקט נפשי. מעבר לכך, הסתובבנו במרינות והתדפקנו על דלתות של סירות כדי שיאפשרו לנו להיכנס ולשאול שאלות.
"אספנו ידע בטירוף על כל נושא שקשור לתחום, בעיקר דרך האינטרנט, הזמנתי ספרי ניווט והבנתי בסופו של דבר שלא צריך ניסיון ימי בן שנים ודורות בשביל לעשות את זה. זה אפשרי עם קצת הגיון ואחריות מינימלית".
"שאלת התקציב בעייתית ולא בגלל אי הנוחות לנקוב בסכום. גם אנחנו התקשנו למצוא תשובה לשאלה הזו והיום אנחנו מבינים למה", מסביר פטר. "האנשים האלה שנקראים 'קרוזרים' שונים אחד מהשני. אין שטאנץ קבוע, פרט לכך שכולם רגילים להיות יחפים ושוכחים לקחת איתם נעליים כשמגיעים לחוף. השוני הזה מתבטא גם בתקציב.
"החיים שלנו מנימליסטיים. אנחנו לא אוכלים במסעדות, נוסעים רק בתחבורה ציבורית, עושים בעצמנו כל מה שיכולים, עוגנים על עוגן ולא בתוך מרינות. כל הפעולות האלו משפיעות על התקציב" .
"נכון. אנחנו חיים משכירות של שתי דירות קטנות בארץ. בגרנדה מכרנו ארוחות ביתיות לסירות מסביב", אומרת חגית. "אנחנו חושבים על דרכי פרנסה נוספות, אולי עבודה מרחוק, כמו כתיבה שאני אוהבת או תמיכה במחשבים שפטר מוצלח בה. עדין לא מצאנו משהו קונקרטי ונשמח לקבל הצעות".
ספרו על מקרה יוצא דופן שקרה לכם.
"אחת החוויות המפחידות שהיו לנו היתה בצד המזרחי של מרטיניק, שבו לאורך החוף רצועה של ריפים. המנוע הפסיק לעבוד אחרי שהסתבך במלכודת דייג ונגררנו לעבר הריף במהירות. הגלים שטפו אותנו בעוצמה והיינו בסכנה ממשית ושניות מאיבוד הסירה.
"בפעם אחרת התעוררנו בבוקר ומצאנו איש זר ישן לנו בקוקפיט. המוזר הזה שחה מהחוף והיה מבולבל מאוד כשהערנו אותו, חזר והתנצל שוב ושוב, ממש תעלומה".
אתם כבר שלוש שנים בדרכים. כמה זמן עוד תמשיכו?
פטר: "כל עוד טוב לכולנו. אנחנו רוצים לאפשר לבנות להשתלב בחיים יבשתיים אם זה מה שיבחרו וברור לנו שבשביל זה נצטרך להפסיק את המסע הזה".
בנות, כמה זמן אתן רוצות להמשיך את המסע?
נעמי: "אני לא יודעת. מצד אחד הייתי רוצה ללמוד בבית ספר ולחיות חיים יציבים עם משפחה וחברים. מצד שני, יש עוד המון מקומות שאפשר להגיע אליהם, ואם נלך ליבשה לא נוכל לבלות כל כך הרבה זמן כמשפחה".
עדי: "אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת. לפעמים אני מרגישה שאני רוצה להפליג לתמיד ולפעמים אני אומרת 'אוף, נמאס,בואו נחזור הביתה וזהו!'".
לפנייה לכתב/ת 
