10 טעוית של הורים למתגייסים

הורה שלא עושה טעויות? - אין חיה כזאת, וזה בסדר. אבל לקראת הגיוס המתקרב של ילדיכם וההכנות שמתלוות אליו בתקופת הצו הראשון, כדאי להיות מודעים לטעויות נפוצות של הורים. ומה כדאי ממש לא לעשות.

קיראו עוד

1. אל תגשימו את החלומות שלכם דרך ילדיכם המתגייסים

תמיד חלמת לפקד על צוללת וללבוש בגאווה בטקס־הסיום את המדים הלבנים? ואת פינטזת עוד מילדות להיות זמרת בלהקת־הנח״ל ממש כמו ירדנה ארזי והצמות? ואולי רצית להפוך לדוקטור צעיר אחרי מסלול בעתודה־הרפואית שגם "יסדר" לך קריירה? למי שייך החלום הזה בכלל? זיכרו שלילדכם יש חלומות משל עצמם.

אז מה כן?

שוחחו איתם ובררו מהן נטיות ליבם. גם אם יש להם רקע ועניין בתחום מסוים (כושר־‏גופני גבוה, הצטיינות בלימודי ביולוגיה או בשיעורי הגיטרה) זה לא אומר שזה "רק טבעי" עבורם להמשיך באותו תחום גם בצבא. באחריותנו לברר את זה מולם.

חשוב ליצור סביבה תומכת ולא לשלול או לזלזל באף חלום שילדיכם מבטאים. מי יעודד אותם להגיע להישגים אם לא אנו ההורים?! גם אם בתכם מצהירה: "אני אהיה לוחמת ביחידה מובחרת!" - תמכו בה גם אם אתם משוכנעים שזה יעד שנראה לכם רחוק מדיי, ייתכן ועוד תאכלו את הכובע.

אגב, כלל זה תקף גם לגבי שאר הילדים שלכם, גם אם אינם עומדים לפני גיוס.

מתגייסים בבקו"ם. תנו להם לנהל את התהליך לבד(צילום: אבי מועלם)

2. אל תנהלו את תהליך הגיוס עבור ילדיכם המתגייסים

כן, גם אם זה כרוך במחיר מסוים שהם יצטרכו לשלם. בטופס הצו הראשון כתוב שילדכם צריך להגיע עם תעודת־זהות אך לא מוצא אותה? הסבירו לו שעליו ללכת למשרד־הפנים ולהנפיק חדשה. מאותו רגע הפנימו שהנושא בתחום אחריותו.

אל "תנדנדו" לו כל יום: "נו ביררת את שעות־הפתיחה?", "מתי כבר תלך?״, "למה תמיד אתה מחכה לרגע האחרון?", ״אתה עוד לא יודע מה זה צבא! זה לא צחוק".

אז מה כן?

הסבירו להם שהמערכת הצבאית שונה ממה שאולי הכירו עד היום בביה"ס ובמסגרות אחרות. ייתכן ועד כה נמנעו לשאת בתוצאות של מעשיהם אך בצבא הדברים עובדים אחרת. זו מערכת שבה "משלמים על טעויות": עולים למשפט, מקבלים שעות ביציאה ועוד. ההורה לא יוכל לשלם/למנוע את המחירים של מעשי ילדיהם. וטוב שכך.

גם אם יגיע לצו־הראשון ללא התעודה ויידרש לתאם מועד חדש ולהגיע בשנית - תנו לו ללמוד את הלקח על בשרו - אין שיעור טוב מזה לקראת השירות הצבאי ולחיים.

3. אל תערכו השוואות בין תהליך־הגיוס והשירות הצבאי של ילדיכם לזה שהיה בתקופתכם.

"בזמני, היינו צריכים לישון באוהל תחת גשם שוטף, טיפסנו על ג׳בלאות וחיכינו בתור שעתיים לטלפון־הציבורי! הטירונות של היום זה לוקסוס לעומת מה שאני עברתי".

אל תתבלבלו, זו לא תחרות למי יש יותר גדול. השוואות מעין אלה רק מנמיכות את החוויה של ילדיכם וגורמת להם בלבול ותחושה שההתרגשות ו/או החשש שיש לקראת הגיוס לא מוצדק כלל וכלל - הרי התנאים שלהם "קלים בהרבה" מאלה שהיו להוריהם.

אז מה כן?

פשוט תקשיבו להם. לרוב ההקשבה מספיקה כשלעצמה. הצדיקו את התחושות שעולות אצל ילדיכם.

4. אל תוציאו הון על רכישת ציוד לקראת הגיוס

תיק צ׳ימידן בנפח עצום, עשרים זוגות גרביים, מגבות, ביגוד תרמי (געטקס? עוד לובשים את זה מחוץ לבתי־אבות?!), מנעולים בכל הגדלים ואפילו כיסויים חד־פעמיים לאסלה.

את כל אלה קנו לי הוריי כשהתגייסתי. בכמה מהם באמת השתמשתי? אולי בחלק מהגרביים. אל תבזבזו את כספיכם על רכישות מיותרות, מה גם שאת רוב הציוד מקבלים מהצבא בהתאם לצורך ולתפקיד.

אז מה כן?

כמאמר השיר: ״שלחי לי תחתונים וגופיות״ - בעיקר בגדים תחתונים וגרביים. שום דבר נוסף. גם ככה הם תמיד יעדיפו ללבוש מתחת למדים את החולצה המצ׳וקמקת שקיבלו בסיום המסלול.

ועוד דבר, אם הם מבקשים שתקנו להם מטען נייד לסלולרי, סרבו. מקסימום תנו להם מפצל לשקע שיוכלו להטעין את הנייד בו־זמנית עם חבריהם. לא נורא אם הסוללה של הטלפון הנייד תיגמר והם יצטרכו ממש לשוחח עם החברים החדשים ליחידה.

הבקו"ם. לא צריך להתכונן לקראת צו ראשון

5. ותרו על קורסים מקצועיים שמתיימרים להכין את המתגייס לקראת הצו הראשון

השוק מלא ב"מומחים" שמבטיחים שרק אם ילדיכם יעשו אצלם קורס־הכנה לקראת המפגש עם צה״ל - הם יקבלו דירוגי קב״א ודפ״ר גבוהים. קורסים אחרים מכתיבים מראש טקסטים לשינון כדי שהמלש״בים ידקלמו אותם מול המאבחנת הפסיכוטכנית שמראיינת אותם.

מעבר לעובדה שהנושא אפור מבחינת החוקיות שלו - הוא גם לא יעיל: במקרה ה"טוב" רק בזבזתם את כספיכם ללא תועלת, ובמקרה הפחות טוב הצלחתם להערים על המערכת ולגרום לילדיכם להגיע ליחידה ולתפקיד שאינו תואם את כישורם בכלל – דבר שיגרום להם לתחושת חוסר הצלחה ופגיעה בדימוי העצמי.

אז מה כן?

צה״ל משקיע משאבים עצומים בתהליך המיון ליחידות השונות ע"פ הכישורים של המלש"ב ועפ"י צרכי המערכת. באופן כללי - אין צורך בהכנה מיוחדת לקראת הצו הראשון, זו אינה הבחינה הפסיכומטרית.

6. אל תפעילו את הפרופלור! "הורי ההליקופטר", אתם עושים רק נזק לילדיכם המתגייסים

מי לא מכיר את האבא שמתקשר למפקד ומתלונן על כך שבנו קיבל שעתיים ביציאה וש״זה לא הוגן שהוא יפספס את האוטובוס האחרון הביתה, או את האבא ש"מפעיל" את המג"ד שמכיר מהמילואים״ ובעזרת קצת ויטמין P (פרוטקציה), מסדר לבנו פטור משבוע שמירות.

"הורי ההליקופטר" הם לא הורים לטייסי־מסוקים אלא הורים שמלווים מלמעלה בכל עת ומתערבים בכל הזדמנות לטובת ילדיהם. הם משדרים לילדיהם שאת כל הקונפליקטים והקשיים העתידיים (באוניברסיטה, בעבודה ואפילו מול בני־הזוג שלהם) יש מי שיפתור למענם. למעשה - הם אינם סומכים על ילדיהם כלל וחמור מכך, לא מציידים אותם בכלים להתמודד עם מציאות החיים בעצמם.

זיכרו - הם אמנם הילדים שלכם, אך בני אדם בוגרים לכל דבר ועניין שצריכים להתמודד עם אתגרים ועימותים בדרכם. הם לא חסרי אונים. השיחה למחנכת בבית־הספר אולי השיגה את מה שרציתם, אך הגיע הזמן לשחרר. צה״ל לא פועל כמו התיכון העירוני, והסגל הפיקודי רואה בהתערבות שכזו תופעה שלילית ביותר.

אז מה כן?

סמכו עליהם, והביעו במילים ובמעשים את האמון שאתם נותנים בהם. ציידו אותם בכלים להתמודד בעצמם.

אם אתם עדים לתופעה חריגה שבאמת מפרה את הזכויות שלהם - הקשיבו להם והזכירו להם כי קיימים ערוצים בהם יוכלו להתלונן - אם ירצו, כגון שיחה אישית (שלהם!) עם המפקדים, ובמקרים חריגים יותר - הגשת קבילה אצל נציב קבילות החיילים.

דאגו לוודא שהם יודעים מה נדרש מהם בתהליך זה וכי עליהם לבצע זאת בכוחות עצמם.

7. אל תתעלקו עליהם כשהם יוצאים הביתה

דו־שיח נפוץ בקרב הורים למתגייסים טריים:

הורה: נו, אז איך בצבא?

חייל/ת: בסדר.

הורה: מה בסדר? יש לך מספיק זמן לאכול? להתקלח? למה לא התקשרת כל ערב כמו שהבטחת? באיזה יחידה ישבצו אותך? איך המפקד? קשוח? ואיפה לדעתך ישבצו אותך בהמשך?

ואיך החיילים האחרים? התחברת למישהו? למה את/ה שותק/ת???

חייל/ת: הממ...די לחפור לי.

לא בטוח שילדיכם מעוניינים לפרט מה עשו בכל שעה משעות היממה בשבועיים האחרונים. לרוב, הדבר האחרון שילדיכם רוצים זה להמשיך ולעסוק בצבא כשהם בחופשה ממנו.

אז מה כן?

רצוי להביע עניין ולשאול אותם שאלות, אך היו ערים לרצון שלהם "לפתוח״ את הנושא איתכם. תנו להם לנוח, לצפות בטלוויזיה, להיפגש עם חברים, להתפרק, וכמובן לישון.

הכינו להם את התבשיל שהם הכי אוהבים, כבסו להם את המדים באהבה, ואם יש באפשרותכם -הקפיצו אותם לנקודת האיסוף ביום ראשון בבֹוקר. אין פינוק גדול מזה עבור המתגייס הפרטי שלכם.

8. אל תיתנו עצות מיותרות ותהנדסו את ילדיכם להיות החייל האמיץ והמושלם

"תמיד תתנדב ראשון", "אל תקפוץ מעל הפופיק", "אל תספר על האסטמה שלך אם לא שואלים", "אל תשאל שאלות קיט-בג", "אל תשב בשקט כל הזמן", אלה רק מקצת מהטיפים שאנו חולקים עם ילדינו. אנחנו מלאים עצות כרימון, והן לרוב בעלות מסרים סותרים שרק גורמים לבלבול.

בדיעבד, כולנו חכמים. ותרו על העונג של כתיבת התסריט לדמות החייל כפי שתיארתם אותה.

אז מה כן?

ברגע האמת - תנו לילדיכם פשוט להיות הם. כן כן, זו אולי קלישאה, אך אין נכונה ממנה. סמכו עליהם שידעו לקרוא את הסיטואציות אליהן הם נקלעים לראשונה בחייהם, ובעזרת החושים שלהם וכל הכלים שהענקתם להם במשך השנים ידעו כיצד להגיב. ייתכן ועוד תאכלו הכומתה מהכוחות והיכולות שיגלו.  

9. אל תאבדו פרופורציות. השירות הצבאי חשוב, אך הוא רחוק מלהיות הכל בחיים

הבת שלכם מילאה ב"מנילה" העדפות לשירות ביחידה מובחרת אך שובצה כפקידה בקריה? הבן שלכם חלם להתקבל לקורס־חובלים אך קיבל פרופיל נמוך ושובץ כעובד רס״ר? אל תעצימו את הדרמה. גם אם הדמעות שלהם מלבות את אש האכזבה, נסו להנמיך את הלהבות.

אז מה כן?

הבינו את התסכול, היו להם לאוזן/כתף, הסבירו לילדיכם שמכל שירות אפשר להרוויח, ובסופו של דבר כל שירות הוא משמעותי. דבר נוסף - סוג השירות הצבאי לא אומר הרבה על עתיד חייהם והקריירה שיבחרו בה.

תנו להם דוגמאות מהחיים - אישי תרבות, שרים ומנכ״לי חברות רבות לא זוקפים לשירותם הצבאי את הצלחתם בחיים הבוגרים. שלוש השנים האלה עפות במהירות הבזק ומהר מאֹד הופכות להיות אחרונת דאגותיהם.

10. אל תשכחו לקחת נשימה עמוקה.

המעבר לשירות הצבאי הוא אבן דרך משמעותית עבורכם ההורים - שינוי סטטוס מהורה לנער להורה של חייל. מלחיץ, מרגש ועוד הרבה תחושות שתחוו לאורך שירות ילדיכם וגם בהמשך.

אז מה כן?

ילדיכם עומדים לפני תקופה חדשה ומאתגרת בחייהם. תנו לגיטימציה לכל קשת התחושות שעולה בהם - מחששות ופחדים ועד התרגשות וציפייה. שחררו את השליטה והרסן ותנו להם להתמודד עם שלל פלאות המערכת הצבאית וכן, גם אם זה אומר להיכוות ממנה מדי פעם.

הֱיו שם עבורם כדי להקשיב, לחבק, ובעיקר להעניק את הכלים באמצעותם הם יוכלו לקבל את ההחלטות הנכונות. חייהם הבוגרים מתחילים כעת - תנו להם להוביל ולבחור את הנתיב בו יצעדו.

הכותב הוא קב"ן במיל, מומחה למתבגרים, מנהל "מרכז לימן " ומרצה בפקולטה לחינוך של הקריה האקדמית אונו.