"הטיול ששינה את המשפחה שלנו"
לפני כשנה וחצי לקחו גליה ועופר אביב את ארבעת ילדיהם, כשהקטנה הייתה אז בת שנה ותשעה חודשים ונסעו לטיול של שנה במזרח. היום, אחרי שחזרו והם מסתגלים לחיים בארץ מחדש, הם מספרים על הקשיים, החוויות, הפרידות ועל כל מה שלמדו בנסיעה הזו - וגם, על הגעגוע לשנה ששינתה את חייהם
גליה אביב לא דמיינה שמשפט אחד זניח, שאמרה לפני 15 שנים, למי שהיה אז ארוסה, יוביל אותה כעבור שנים למסע משנה חיים במזרח הרחוק. "עוד לפני שבכלל התחתנו או היו לנו ילדים, אמרתי לעופר, בן זוגי, באיזה רגע של זוג צעיר שחולם את החיים, שפעם, כשהילד הבכור שלנו יגיע לשנת הבר מצווה, ניסע לטיול של שנה בעולם ונגשים את חלומו. כשהבן הבכור שלנו התקרב לגיל מצוות, נדהמתי לגלות שעופר נצר את אותו הרגע בליבו, וכעת הוא מבקש לפרוע את השטר".
לפני חצי שנה חזרה משפחת אביב (זוג עם ארבעה ילדים) מטיול של שנה במזרח, טיול שאם היה תלוי בגליה, אם המשפחה, לא בטוח שהיה יוצא לפועל. "האמת שאני לא ממש רציתי לנסוע. הרגשתי שקשה לי לעזוב את המוכר, את השביל הבטוח, את השגרה. לפני שיצאנו, לא היתה לי שום כמיהה או תשוקה לאתגר".
למה בעצם הסכמת לטיול?
גליה: "לא יודעת למה הסכמתי לצאת. אולי כי משהו בתוכי כן רצה, אולי כי עופר הצליח לסחוף אותי בהתלהבות שלו, אולי זה היה הרצון להיות עם הילדים. אני לא בטוחה מה שכנע אותי. היום בדיעבד קשה לי להתחבר חזרה לתחושה הזאת שהייתה לי אז, כי היום אני כבר פחות פוחדת לצאת מהבטוח, לאתגר את עצמי, להתפתח. היום זו נראית לי התשובה השפויה לחיים".
גליה (46), עופר (53), אמיר (14), עידו (12), אבישי (8) ואלמה (3), שהיתה בת שנה ותשעה חודשים כשהם יצאו למסע, יושבים בסלון ביתם במושב מטע בהרי ירושלים, מסתכלים בתמונות ומתגעגעים, מעלים זיכרונות ומתמוגגים. הם טיילו במשך שנה בתאילנד, לאוס, ויאטנם, פיליפינים וסינגפור. החיוך הגדול שיש להם בתמונות עולה שוב על פניהם. נראה שכל אחד מהם אומר בליבו, שלו זה היה תלוי בו, הם היו יוצאים עכשיו לעוד טיול של שנה, לפחות. לזמן קצר הם חיים שוב את הטיול שלהם.
איך עוזבים ומשאירים את הכל מאחור לשנה שלמה?
גליה: "את החפצים האישיים ארזנו, את כל שאר הרכוש השארנו לחברים. לא קל לשחרר רכוש, אבל זה בעצם אחד החלקים החשובים של המסע הזה. ברגע כשאתה משחרר את בסיס האם, עוזב את הבית, ויוצא לשנה, אתה בעצם מבין שהכל אפשרי. אמנם לתחושת שחרור השליטה יש גם מחיר, כי לא הכל הלך לפי התכניות שלנו, אך שווה לשלם אותו".
עופר: "ברגע שעזבת, הרכוש קיבל משמעות אחרת. כאשר אתה מתנתק מהחפצים, אתה מגיע לרבדים יותר עמוקים. האומץ זה תהליך של להשתחרר מהפחד".
עופר, שף במקצועו, יודע על מה הוא מדבר. הוא השאיר למשמורת בידי חברים את "בחצר של עופר", מסעדת אירוח ביתי, שהקים במו ידיו בחצר ביתם, או כמו שהוא מכנה אותה, "התשוקה שלי, האהבה שלי, שיצרתי בשתי ידיי".
גליה: "המסע הזה היה עבורנו כל כך משנה חיים, כי כשאתה מעז לעזוב את הבית שלך, השגרה הבטוחה, העבודה הקבועה והיציבה, ויוצא לשנה בעולם, והעולם כל כך טוב אליך ומלא ביופי וחוויות נפלאות, אתה מבין שאפשר לשחרר את המוכר ולעוף על חלומות, ובאמת באמת הכל אפשרי".
כשאני מספר לאנשים שגם לי יש חלום לנסוע לטיול של שנה, כולם נבהלים מהרעיון של להיות עם המשפחה כל היום ביחד, 24 שעות ביממה.
גליה: "גם אנחנו קיבלנו תגובות כאלה, אבל בשביל זה יצאנו למסע הזה. הכיף הכי גדול שלנו היה בלהיות כל היום ביחד. זה באמת מה שאנחנו מרגישים, ואם נצא לעוד מסע כזה, זה יהיה שוב מהסיבה הזאת. היה משהו כל כך מקסים באופן שבו המסע הפך אותנו מהורים וילדים, למעין יחידה משפחתית אחת שמתנהלת ביחד. כולם שותפים למשימה משותפת של המסע. לכולם תפקידים, וכל אחד עושה את התפקיד שלו הכי טוב ובאחריות. המון המון צחוקים והווי פנימי שלנו כמשפחה. שיחות קטנות והיכרות עמוקה של כולנו אחד עם השני".
עופר: "אחרי שמטיילים שנה ביחד, מבינים שאפשר להגשים ביחד הכל, וזו תחושה נפלאה. הטיול שלנו התאפיין בהרבה שהייה במקומות. כל מקום שהגענו אליו, והרגשנו אחרי כמה ימים שטוב לנו, שכרנו דירה לחודש או יותר ונשארנו".
איך הילדים הגיבו?
עידו: "שמחתי וגם קצת פחדתי, אבל האמנתי שאבא מקבל את ההחלטה הנכונה. היה לי קצת קשה להפרד מהחברים, אבל הסתדרתי ומדי פעם פגשנו משפחות ישראליות והכרתי חברים חדשים".
אמיר: "קיבלתי את ההחלטה לנסוע בשמחה וסיפרתי לכל מי שיכולתי. זה היה כמו חלום. התרבות, המחירים הזולים, ורחובותיה המסתוריים של בנגקוק. אפילו סתם לשוטט בהם. הפרידה מחבריי הקרובים היתה קשה, אך תמיד זכרתי שזו רק שנה וגם שמרתי איתם על קשר שוטף"
אבישי: "כשסיפרו לנו שנוסעים, נראה לי שלא כל כך חשבתי על כמה ששנה זה המון זמן. זו היתה פעם ראשונה שטסתי בחיים, אז התלהבתי מטיסה והמטוס. ואז כשהגענו לבנגקוק והבנתי כמה יפה זה, התחיל להיות לי כיף".
אמרתם קודם שזה היה מסע "משנה חיים"? איך החיים שלכם השתנו?
עופר: "במידה מסוימת, חזרנו אנשים אחרים. היום אני מרגיש שלם יותר. אני כבר לא מחפש דברים גדולים. אני מבין שהיופי נמצא בדברים הקטנים. בעץ מלבלב בגינה שלי, בפרח פורח, במשפחה שלנו, במפגשים אנושיים, ברגעים קטנים. אני מנסה לזכור את זה ולהיות יותר רגוע. ולא לשכוח לנשום עמוק. למעשה, יצאנו לטיול וחזרנו ממסע".
גליה: "זה אכן התחיל כטיול אבל מהר מאוד הפך למסע, שחולל אצל כולנו שינויים רבים, אבל נדמה שאצלי חל השינוי הגדול ביותר. מבחינתי, במובנים מסוימים, זה מרגיש כמו לידה מחדש. כאילו זכיתי בסיבוב שני של חיים, חיים חדשים.
"לפני היציאה למסע הייתי בן אדם סגור מאוד, פרטי מאוד. גם העיסוק שלי בטיפול רגשי שבו יש ערך לכך שהמטפל הוא כמה שיותר נייטרלי, כמו לוח חלק, שמרה אותי בפרטיותי. כשהייתי בת עשר אבא שלי חלה בפרקינסון, ומסע חיים שלם חייתי לצד מחלתו. בעצם, בגיל עשר, כשאבי חלה, הפכתי אני למטפלת. זה היה היעוד שלי, השביל שלי. זה יונג שאמר שהכאב של המטפל הוא כוח מרפא, והשביל שלי הוביל אותי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה ולעיסוק בטיפול במשך 20 שנה.
"כאשר אבי חלה, אמא שלי הושיבה אותי ואמרה לי שגם כשיהיה קשה, זה ערך לצאת לעולם אסופה, שמורה, מתוקתקת, אצילית ויפה. זו היתה דרכה החכמה של אמי לשמור עליי בתוך החיים, ולאפשר לי לגדול ולהתפתח, והמסר שלה עבר אליי חזק, והבגדים שלי, החוץ שלי, היו למגן שלי. למדתי להתלבש יפה יפה, אסופה, שמורה, מחניקה כאב, ואוספת כוחות לצאת אל העולם".
איך המסע בעצם השפיע עלייך?
"כשיצאנו למסע לקחתי חופשה של שנה, ולאחריה התכוונתי לחזור לעבודה בטיפול, אך תוך כדי המסע, הרגשתי איך משהו בתוכי זז, משתנה, ומשהו חדש מתחיל לצמוח. כחלק מהמסע של העיבוד גם הבנתי את הכוח שהיה לבגדים שלי. כוח פנימי, נפשי, ששמר עלי, שנתן לי כוחות, שחיבר אותי לכוחות החיים. מהמקום הזה נולד פתאום הרעיון לקחת את זה צעד קדימה ולחלום ללמוד סטיילינג אישי, ולתת את הכוח הזה לעוד נשים. פתאום החיבור בין סטיילינג לפסיכולוגיה היה נראה לי כל כך מתבקש, טבעי והרמוני. חיבור שהוא כל כך אני.
"במהלך התקופה למדתי סטיילינג מרחוק, דרך האינטרנט, בבית ספר שנמצא בתל אביב. חזרנו לארץ ואני בעיצומו של לחיות את השינוי. לא חזרתי לעיסוק שלי בטיפול רגשי לילדים, אלא התחלתי לעסוק בסטיילינג. אני פוגשת נשים, ומדהים אותי כל פעם מחדש איך המסע דרך ארון הבגדים או חנות הבגדים הוא בעצם מסע טיפולי".
קראו עוד - המשפחה שהחליפה את הבית בסירה
כל השינוי הזה קרה במסע?
כן. עד שיצאנו למסע עופר היה החולם מבין שנינו, זה שסומך על הדרך, ואני הייתי צריכה שליטה, ושהכל יהיה ידוע ומתוכנן מראש. השנה המדהימה הזו לימדה אותי לסמוך ולשחרר שליטה. זה נפלא".
איך השחרור הזה בא לידי ביטוי בהורות שלכם במהלך המסע?
עופר: "במסע כזה ההורות שלך היא הורות אחרת. אתה מאפשר לילדים שלך לפרוח, פחות עסוק בלהגיד להם מה לעשות. דברים מסתדרים באופן טבעי. כל אחד מבני המשפחה תופס את המקום שלו והתפקיד שלו, וזה גם אפשר לנו היכרות עמוקה איתם, כזאת שלא מתאפשרת בשום סיטואציה אחרת".
ספרו על חוויה שלא תשכחו לעולם.
עופר: "כולנו מסכימים שהחוויה שלא נשכח לעולם היא השנירקול מעל צבי הים הענקיים בפיליפינים ומעל להקות עצומות של דגים מרהיבים. לראות את הילדים שלנו קופצים מסירה באמצע הים האינסופי הטורקיזי של הפיליפינים, ומשנורקלים שעות מעל להקות של דגים, ואנחנו איתם ביחד במים, היה חוויה בלתי נשכחת עבורנו".
גליה: "במהלך המסע הגענו לכפרים תאילנדיים שתיירים מעולם לא הגיעו אליהם ונחשפנו ליופי של צפון תאילנד, לתרבות, לאנשים, לכבוד ההדדי וליחסי הגברים והנשים שם, כל אלה היו מעוררי השראה. הרגשנו ברי מזל".
באילו קשיים ואתגרים נתקלתם?
גליה: "יצאנו מהארץ כשאלמה הייתה בת שנה ותשעה חודשים. היא התפתחה מאוד יפה בטיול. נגמלה מהר מחיתולים והתחילה לדבר ממש מהר ויפה. אפילו רכשה הרבה מילים גם באנגלית והבינה כשדיברו אליה באנגלית. כשהיתה בת שנתיים וארבעה חודשים, בדיוק במעבר בין פיליפינים לסינגפור, אלמה הפסיקה פתאום לדבר לחלוטין. ממש נאלמה.
"קשה לי לתאר במילים עד כמה זה ערער אותנו. כל עוד הכל בסדר והילדים בריאים ומתפתחים יפה בטיול, אתה רגוע, אבל כשמשהו כזה קורה, אתה בשנייה מאבד את הביטחון. ברגע אחד נכנסנו לסרטים שאולי טעינו כשלקחנו תינוקת קטנה למסע כזה, שאולי זה החוסר בחברת ילדים בגילה, אולי משהו לא נכון בתזונה ופוגע בהתפתחות. מלא סרטים רצו לנו בראש. מלא רגשות אשם שהופיעו בין לילה. וכשזה נמשך תקופה היינו ממש אובדי עצות.
"התקשרתי לחברה קלינאית תקשורת בארץ ולעוד חברה טובה שעוסקת בטיפול רגשי כדי להתייעץ. רק אחרי חודש וחצי אלמה שבה לדבר רגיל, והכל היה כלא היה. הכל חזר לקדמותו.
"בנוסף, האתגרים בטיול היו תמיד סביב מעברים. בימים הראשונים של מעבר ממקום למקום, עד שמסתגלים ומתבססת תחושה של בית, וכל אחד מוצא מחדש את מקומו, זה היה קשה. כל מקום שהגענו הפך מה מאוד לבית, ותמיד הייתה את הזקנה שכל בוקר קנינו ממנה עלים טריים, ואת המסעדה שהפכה למסעדה הקבועה שלנו, והמוכר במכולת שידע לשמור לנו כל בוקר באגט בוויאטנם ועוד, ואז לארוז, לעזוב, ולהגיע למקום חדש, בית חדש, לחוות זרות שוב - זה היה קשה ומעייף מאוד. גם נוצרו לנו קשרים אישיים עם שכנים ואנשים מקומיים וגם כל פעם זה היה לחוות פרידה".
ואתגרים משפחתיים?
גליה: האתגרים היו סביב סדר היום למשל. עופר אוהב להתחיל את היום מאוד מוקדם, והם כמובן רצו לישון עד מאוחר. היינו צריכים להגיע לפשרה. היו אתגרים סביב איך אנחנו לומדים לעבוד כולנו יחד כיחידה משפחתית אחת, שגם הם לגמרי חלק מארגון ארוחות, סידור הבית, כביסות, שטיפת כלים וכו'.
"האתגרים היו גם סביב דברים חדשים שרצינו להתנסות בהם. לרוב אחד מהילדים, כל פעם אחד אחר, פתאום התנגד, והיינו צריכים לנהל משא ומתן, לשכנע, לעזור. כמובן שכל דבר חדש כזה, אחרי שצלחנו אותו פעם ראשונה ביחד היה מדהים, ורצינו כולנו לחזור על זה שוב ושוב. משמעת למידה היתה גם אתגר כמובן. לנסות לעשות מזה אחריות של כולנו".
אז מה המסר שלכם למי שמתלבט לגבי טיול ארוך?
עופר: "הדרך הכי טובה להתגבר על פחדים היא עשייה. תצאו לדרך ומשם הכל פתוח, מקסימום משנים מסלול או חוזרים לפני המועד המתוכנן. כשיוצאים מבינים שבעצם הכל אפשרי".
לפנייה לכתב/ת 
