"בזכותו אני בן אדם טוב יותר"
לשגיא (18) יש אספרגר, הוא מדבר המון ותזזיתי. יהלי (18) ביישנית, שקטה וטובה בשיחות נפש. הם החברים הכי טובים, מדריכים ביחד בנוער העובד והלומד ומהווים צוות מנצח: היא שוברת את הקרח עם כל חניך, הוא ממציא אינספור פעילויות מהנות. "פעם לא היה סיכוי שאדבר עם בנות. והיום? תראו אותי, אני בצוות הדרכה עם בחורה", צוחק שגיא. אצל איל (22) וראזי (19), צעיר עם מוגבלות, המפגש בתנועת הנוער הדרוזי לפני עשור היה משנה חיים. "אין אצלנו ילד שנשאר בצד", מסבירה רכזת ההדרכה בתנועה
לפעמים הפכים מוחלטים יוצרים ביחד את השלם המושלם. זה מה שקרה לשגיא מדר (18) מגדרה וליהלי פרץ (18) מבני עי"ש, שמדריכים ביחד בתנועת הנוער העובד והלומד.
הם לומדים באותו בית ספר. "תמיד היינו רואים זה את זה במסדרונות אבל מעולם לא יצרנו קשר", מספרת יהלי. כל זה השתנה כשהגיעו לקורס הכשרה להדרכת ילדים עם מוגבלויות, שהיה הראשון מסוגו שקיימה התנועה. "היינו היחידים בסמינר הזה שהכירו לפני כן", מספר שגיא, "מאוד שמחתי שיש מישהו שאני כבר מכיר ויוכל לעזור לי להשתלב".
החיבור הזה נמשך גם אחרי הקורס, כשהשניים הפכו לצוות הדרכה - ולחברי נפש. "בהתחלה חששתי מהשילוב בינינו כי היה לה הרבה פחות ניסיון בהדרכה ממני. היא לא השתתפה בקורס מד"צים כמוני. היום קשה לי לדמיין איך אני מסתדר בלעדיה. היא לימדה אותי להתאפק, משהו שבחיים לא הצלחתי לעשות", מספר שגיא, נער עם תסמונת אספרגר.
"לעומת זאת, הוא הרבה יותר טוב בהפעלות", עונה יהלי. "לפעמים מסיימים את הפעולה קצת קודם ואז צריך להעסיק את החניכים. לי אין מושג מה עושים ושגיא תוך שניות מוצא משחק, עושה שיגועים, משלב פעילויות עם תנועה. הוא אלוף האילתורים".
"והיא הרבה יותר טובה ממני בשיחות אישיות כי יש בה את הרוגע, את היכולת לשתוק, מה שאני לא יודע לעשות כי תמיד יש לי מה לומר", צוחק שגיא. "היא עושה שיחות, שוברת את הקרח, היא טאלנט אמיתי בזה".
האם יוכלו להסתדר אחד בלי השני? שניהם טוענים שלא, ואומרים פה אחד שהשילוב יוצר הדרכה טובה יותר לחניכים מאשר מה שכל אחד לחוד יכול היה לתת להם.
הם באמת משלימים זה את זו. הוא פטפטן ולגמרי לא ביישן, היא שקטה ומופנמת. כשיהיו גדולים, היא רוצה להיות אנימטורית של משחקי מחשב והוא חולם לעסוק בהפקה ועיבוד מוזיקלי. יש להם גם מכנה משותף אחד, שללא התנועה ככל הנראה לעולם לא היו עולים עליו: שניהם אוהבים ספרי מדע בדיוני.
החיבור בין השניים הוא אחד התוצרים של "התוכנית להשתלבות ילדים ונוער עם מוגבלות בתנועות הנוער". בתוכנית, שיצאה לדרך לפני חמש שנים, שותפים שלל גופים - משרד החינוך, משרד הרווחה, ג'וינט ישראל-אשלים, מועצת תנועות הנוער, קרן שלם, הביטוח הלאומי ואיגוד מנהלי מחלקות החינוך – מה שמבטיח לה מימון ארוך טווח וכלים מקצועיים שמאפשרים להגשים את החזון.
"בזכות התוכנית, כמות החניכים עם מוגבלות שהשתלבו בתנועות הנוער שולשה בחמש השנים האחרונות", מסביר נפתלי דרעי, מזכ"ל מועצת תנועות הנוער. לדבריו, "אחד משיאי התוכנית הם סמינרים למדריכי התנועות, שם הם עוברים הכשרה מקצועית בנושא השתלבות, שנערכים בתנאי פנימייה. הסמינרים הללו פתוחים כמובן גם בפני בני נוער עם מוגבלויות, שעוברים הכשרה זהה לשאר החניכים ויש להם הזדמנות שווה להפוך למדריכים".
ולפעמים חברויות אמיצות נרקמות גם בין חניכים מרקעים שונים וממקומות שונים. זה מה שקרה לפני עשור לראזי שנאן (19) מחורפיש ואיל עמאר (22) משפרעם. "אני בתנועת הנוער הדרוזי בערך מאז שנולדתי", אומר איל וצוחק. "את ראזי הכרתי במחנה קיץ כשהיינו ילדים. ראיתי אותו יושב לבד, אז באתי אליו ואמרתי: 'בוא', והוא בא".
"הייתי נורא ביישן ואיל פשוט סחב אותי", משחזר ראזי, שמתנייד בעזרת קביים ויש לו גמגום קשה. "היום אני יכול לומר בוודאות שבזכותו אני בן אדם טוב יותר. הוא לימד אותי שהחיים ממשיכים ולא משנה מה".
איל מחזיר בפרגון משלו: "הוא לימד אותי להסתפק במה שיש, ותמיד, גם אם נתקלים בקושי, להמשיך הלאה. למדתי מראזי את מהות ההשלמה עם הגורל, שמשמעותה להיות מאושר עם מה שיש לך".
כיום, השניים הם החברים הכי טובים ואנשי הסוד אחד של השני. על אף שהם מתגוררים במרחק של שעה נסיעה אחד מהשני, ואיל הוא היחיד מבין השניים שנוהג, המרחק מעולם לא עצר את החברות.
ההשפעה שלהם אחד על השני תשפיע כנראה על עתידם. ראזי מספר שההשתייכות לתנועת הנוער גרמה לו להבין שהוא רוצה להיות תמיד במקומות שבהם יש לו יכולת השפעה, שבהם הוא יכול לתרום ולשנות. "זה לא היה קורה אם איל לא היה נכנס לחיי, כי הוא זה שגרם לי להאמין שאני יכול הכל", הוא אומר. זה גם מה שגרם לאחת ההחלטות החשובות בחייו: למרות הפטור שיש לו מגיוס, הוא מתכוון להתחיל שירות לאומי בהתנדבות במסגרת התנועה.
איל, שבדיוק השתחרר משירות צבאי ומחכה לתחילת לימודי החינוך הגופני במכון וינגייט, מציין כי הדבר הכי משמעותי שצמח מהחברות הארוכה הוא הכוח שיש להם כדוגמה למשמעות האמיתית של קבלת האחר. "אנחנו יד תומכת יד", אומר איל, "משלימים אחד את השני בכל. הלוואי שנקים משפחות והילדים שלנו יוכלו להמשיך את החברות שלנו".
"אחת המטרות של מחנות הקיץ היא ליצור חיבור בין בני נוער שחיים ביישובים מרוחקים", מסבירה לינא עליאן, רכזת הדרכה בתנועת הנוער הדרוזי. "בזכות הפעילות הזו איל הוציא את ראזי מהבדידות וחיבר אותו לתנועה, למרות שכל אחד מהם היה חניך בסניף אחר. היום, בין היתר בזכות התמיכה של איל, ראזי מקבל תפקידים עם אחריות גדולה ונחשב לתותח הכי חזק בסניף שלו. הוא אפילו קיבל לא מזמן אות מדריך מצטיין. ללא התנועה הם ככל הנראה לא היו נפגשים. אבל זה לא במקרה. אצלנו אין ילד שנשאר בצד ולא מתחבר לתנועה, גם אם זה ילד עם מוגבלות. יש בעדה הדרוזית אפילו זוגות שהכירו בתנועה והיום הילדים שלהם חניכים ומדריכים".
"אשלים, יחד עם השותפים ממשרדי הממשלה ומהמגזר השלישי, פעלו יחד במהלך חמש השנים האחרונות לפיתוח התוכנית להשתלבות ילדים עם מוגבלות בתנועות הנוער", מציינת מיכל גולן, ראש תחום ילדים עם מוגבלות, אשלים ג'וינט ישראל. "זוהי אחת התוכניות החלוציות ורחבות ההיקף שהיינו שותפים בהובלתה, הן מההיבט של מספר המשתתפים שגדל פי ארבעה - מכאלפיים ילדים לכ- 8000, הן בשל הגידול המשמעותי במשאב התקציבי שמקצה לכך משרד החינוך, ובעיקר בשל העובדה שכל תנועות הנוער המוכרות כיום בישראל לוקחות חלק פעיל במפעל אדיר זה".
"עבור ילדים עם מוגבלות, ההשתתפות בפעילות בתנועת הנוער נותנת הזדמנות להביא לידי ביטוי יכולות מגוונות, שלא תמיד באות לידי ביטוי במערכת החינוך הפורמלית", מסכמת גולן. "כך רואים הילדים זה את זה בצורה מלאה הרבה יותר, והדבר עשוי להביא לתפיסה שיוויונית יותר של האחר".
בשיתוף התוכנית להשתלבות ילדים ונוער עם מוגבלות בתנועות הנוער
לפנייה לכתב/ת 
