מה שלמדתי ממסיבות הכיתה ביסודי
"הייתי ילדה גבוהה, ולכן לא מועמדת אידאלית לריקודים עם בנים. חוויות כאלו ודומות להן משפיעות על מה שאנחנו מרגישים ומה שאנחנו חושבים על עצמנו". ד"ר ניבה דולב על אכזבות של הילדים והדרך הנכונה לעזור להם
פעם, לפני שנים, היו מסיבות כיתה. הכיתה היתה מתאספת באחד הבתים, שמים מוזיקה, קצת רוקדים והרבה עומדים, והולכים הביתה, חלק מרוצים יותר וחלק פחות. אין לי ממש מושג איך זה הולך היום, כי הילדים שלי גדלו. אולי זה אותו דבר או שגם המסיבות נעשות באופן ווירטואלי דרך הסמארטפון, אבל זה באמת לא משנה כי אולי האמצעים משתנים אבל הרגשות האנושיים (לפחות עדיין) לא השתנו.
במסיבות הכיתה הבנות היו עומדות בצד אחד של החדר והבנים בשני. בשלב מסוים הבנים היו ניגשים ומזמינים בת לרקוד. מעבר לקטע המגדרי של למה רק הבנים מזמינים ולא הבנות שאז פחות היה חזק, היה את המתח הזה של "את מי הוא הולך להזמין", ואת הנפילה הזאת של "לא אותי הוא בחר להזמין". כמובן שהיו את אלה שהזמינו כל הזמן ואף חיכו בתור להזמין אותן, היו את אלה שלפעמים הזמינו והיו את אלה שלא הזמינו לעיתים קרובות.
הייתי הילדה השניה הכי גבוהה בכיתה, ולכן לא מועמדת אידאלית לריקודים עם בנים, שכידוע מתפתחים וגובהים מאוחר יותר. החוויה הזאת של לא להיות מוזמנת לרקוד לעיתים קרובות היתה לא נעימה, וזאת בלשון המעטה. היא עברה במעבר לתיכון בו הבנים התחילו לגבוה (ואני הפסקתי) אבל חוויות כאלו ודומות להן משפיעות עלינו, אם נרצה או לא נרצה. הן משפיעות על מה שאנחנו מרגישים ומה שאנחנו חושבים על עצמנו. התחושה לעיתים קרובות היא שזה מגדיר אותנו, שזה אומר משהו עלינו (עמוק יותר מהגובה, המראה או כל סיבה ספציפית אחרת), ושככה זה ישאר אולי תמיד.
קראו עוד:
"כל יציאה שלנו מהבית מלווה במבטים"
השאלה הנשאלת בעיני היא איך זה משפיע לטווח ארוך. החוויה הזו במידה רבה פיתחה את האמפתיה שלי. היא אפשרה לי לחוות את הצד הפחות "מצליח" או "מקובל" של החיים, לפתח צניעות וגם יכולת להתמודד ולזכור שדברים הם דינמיים ומשתנים. אני חושבת, למרות שאין לי דרך לבדוק את זה (ולא, זו לא רק נחמה עצמית או רציונליזציה בדיעבד), שאם הכל היה מצליח לי בתחום הזה וכל הבנים היו נופלים לרגלי כל החיים, היה יותר סיכוי שאחשוב שככה זה צריך להיות ושמגיע לי, או הופכת מבלי להתכוון לשיפוטית כלפי מי שאצלו זה לא הולך בקלות ולא נופלים לרגליו.
הפסיכולוגיה החברתית כבר לימדה אותנו שהנטייה הטבעית של האדם היא לייחוס פנימי, כלומר להסביר מאורעות או התנהגויות במשהו שקשור לאופי ולא לנסיבות. לא מזמינים אותה (או אותו) כי הם לא נחמדים או לא מוצלחים (כמוני), ונוטים להזניח את הנסיבות (כמו גובה למשל) וגם את מגוון התכונות והיכולות של האדם שמולינו.
אכזבות בונות חוסן
כהורים, הילדים שלנו יחוו חוויות שונות שחלקן פחות נעימות מאחרות. וכמה שנרצה להגן עליהם, לשמור עליהם מעצב ופגיעה וחוסר הצלחה, וכמה שנרצה לייצר להם רק חוויות הצלחה וקבלה לא נוכל תמיד לעשות זאת. ומה שעוזר הוא שלא בטוח שזה רצוי. במינונים מסויימים (כמובן לא בפגיעות עמוקות ומשמעותיות כמו חרמות או בריונות שזה סיפור אחר לגמרי) חוויות כאלה הן הבסיס להבנת וקבלת האנושיות של כל אחד.
להבנה הזו יש לדעתי חשיבות וכהורים היא עוזרת לנו לעבור את האכזבות של הילדים יותר בקלות ובפרופורציות. כי כשלנו קשה, אנחנו מקרינים את זה על הילדים שלנו ומעצימים את החוויה אצלם מבלי להתכוון. ילדים גם עוברים הלאה לעיתים קרובות (שוב, לא מדובר בפגיעות קשות ומתמשכות) בעוד אנחנו ההורים נתקעים בדאגה. זכורה לי פעם שבה כעסתי על שרה, חברה מהכיתה של הבת שלי שהעליבה אותה, ולקח לי שנה של עלבון לגלות שהן חזרו להיות חברות בכיתה אחרי שבוע ורק שכחו לעדכן אותי.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אכזבות לא מאוד גדולות גם בונות חוסן. הן מלמדות את הילד שביכולתו להתגבר על דברים שקורים ולחזור לעצמו. אפשר גם כמובן לעזור לו בכך ולהזכיר לו דברים שעליהם התגבר בעבר, ושדברים שקורים היום לא ישארו כך תמיד. אתם יכולים גם לספר לו סיפורים מילדותכם. ילדים אוהבים אותם וזה עוזר להם לראות שדברים מאכזבים קרו גם הורים הגדולים והמוצלחים שלהם (לפחות עד גיל מסויים הם רואים אותנו כך).
נסו גם לוודא שהוא או היא לא עושים רק ייחוסים פנימיים, מעמיסים את הכל על עצמם ועל מי שהם. לדחיה או אכזבה יש סיבות שונות והן לא תלויות רק בנו (או רק באחר כי גם מיקוד שליטה חיצוני והאשמת כל העולם ואשתו הם לא מנגנון יעיל או נכון).
לפעמים זה פשוט עניין של התאמה או היכולות שלא מתאימות לתפקיד הספציפי הזה, אבל במקום אחר או זמן אחר הן יהיו יותר ממתאימות. מחקרים מראים שכשאנשים מייחסים חוסר הצלחות או דחייה למערכת יחסים או התאמה (במקום להאשים את עצמם או את האחר ללא אבחנה) הם מתגברים מהר יותר. כי אם לא הצלחתי להתקבל למשהו (קבוצת כדורסל, נבחרת הריקוד או בהמשך לראיוןעבודה) זה יכול להיות כי הכישורים שלי לא התאימו למשהו המסויים הזה, אבל יש עוד המון דברים שהכישורים שלי מתאימים להם.
זה יותר קל מאשר לחשוב שאני לא שווה ולא רוצים אותי. והאמת היא שזה גם הרבה יותר נכון. זה לא סותר את היכולת ללמוד מסיטואציות או לחשוב אם יש דברים שאני רוצה לשפר או להתאמן בהם, אלא דווקא מגביר את היכולת לעשות זאת, שכן רק כשאנחנו חשים מספיק ביטחון אנחנו יכולים גם להתפנות ללמידה. ומה שנכון לילדים שלנו, נכון גם לגבינו ויותר מכך, ככל שנוכל אנחנו לעשות זאת טוב יותר בעצמנו, נהווה גם מודל טוב יותר לכך.
ד"ר ניבה דולב, ראש המחלקה לחינוך, המכללה האקדמית כנרת
לפנייה לכתב/ת 
