דילמה הורית: כשהילד לא לומד לבגרויות
אם נראה לכם שמבחני הבגרות מטרידים אתכם יותר מאשר את הילדים ואתם כבר לא יודעים מה לעשות, כדאי לעצור רגע ולהיזכר של מי האחריות. האם כדאי להזכיר להם מדי פעם ללמוד ולמה שיעור לחיים בעצמאות עדיף מעוד עשר נקודות במבחן?
אני אדם די ציני אבל הרגע הזה בשנה בו ניצבים מדליקי המשואות על הר הרצל, מספרים את סיפורם, שהוא סיפורה של המדינה, ובקול רועד אומרים "לתפארת מדינת ישראל", מרגש אותי עד דמעות. אני צופה בטקס באדיקות מאז עליתי ארצה מאנגליה בגיל שמונה.
קשים ומתסכלים ככל שיהיו חיי היומיום כאן, כאשר עוצרים ומסתכלים על 71 השנים האחרונות אי אפשר שלא להתפעם ולהתרגש ממה שהצלחנו לעשות כאן במו ידינו בזמן לא רב ולהגיד לעצמנו ולעולם: תראו! חלמנו, הזענו, שילמנו מחירים כבדים אבל בסופו של יום הצלחנו בגדול. לאמירה הזו יש כוח שמייצר רצון פנימי להמשיך הלאה, תוך תחושה עמוקה שנוכל להתמודד בהצלחה עם כל אתגר בהמשך הדרך. זוהי תמציתה של ה"עצמאות".
במקרה או שלא במקרה, התקופה הזו בשנה היא גם הזמן בו בני נוער רבים והוריהם עוסקים בעצמאות. תקופת מבחני הבגרות מעלה הילוך והורים רבים פונים אליי לעזרה כי חשים שהמתבגר שלהם אינו עצמאי מספיק ולא לוקח אחריות על תהליך הלמידה וההכנה למה שנתפס בעיניהם כ"כרטיס הכניסה לחיים הבוגרים".
ההורים מספרים כי הם מרגישים שלהם אכפת יותר מהנער מהבחינות ומההצלחה בהן; שהוא אינו מבין את התוצאות של כישלון בבחינה ועד כמה זה "יהרוס לו את החיים". הם מעמידים לו את כל התנאים והמורים הפרטיים ואילו לו נשאר רק לשבת וללמוד וגם את זה הוא פשוט לא עושה - "אנחנו לחוצים והוא אדיש" הם אומרים לי. "הוא ישן כל היום ומשחק במחשב".
המוטיבציה לצאת לדרך
עצמאות, כמו רוב המיומנויות שרוכשים מתבגרים, לא נולדת ביום ולא קורית מעצמה. עלינו ההורים לפתח ולחזק אותה בקרב המתבגר. נשמע קל אבל הלכה למעשה זה קשה. בגיל ההתבגרות קורה תהליך טבעי של המתבגר בו הוא עושה ספרציה (היפרדות) של הישות שלו מזו שלנו ההורים שגידלו אותו כל השנים.
פעמים רבות אלה אנחנו ההורים שלא יודעים "לשחרר". דמיינו שאתם עומדים לצאת לנסיעה עם ילדכם ובזמן היציאה מהבית צריך להחליט מי יחזיק במפתחות וינהג - אתם או ילדכם. בשלב זה של חייו של ילדכם הוא הזמן לעבור מכיסא הנהג לכיסא הנוסע ברכב ולתת למתבגר את ההגה לידיים. בתכלס, אנחנו בולמים את תהליך ההיפרדות הזה.
קראו עוד:
רוצים ילדים עצמאיים? הימנעו מהטעויות האלו
דיכאון סמוי אצל ילדים: כך זה נראה
מבחן הבגרות, כשמו כן הוא, מבחן לבגרותו ועצמאותו של מתבגר. זה מבחן שבא למדוד גם את הידע שצבר על חשבון דיפרנציאלי ואינטגראלי ומלחמת העולם השנייה, חשובים ככל שיהיו, אבל בעיקר מציב בפניו אתגר לנהל בעצמו תהליך שבסופו יש מבחן שעליו לעבור.
המבחן לא בא לבדוק רק אם הרכב הגיע ליעדו אלא אם המתבגר היה זה שנהג בו, אם היתה לו את המוטיבציה לצאת לדרך ואת העצמאות לנהוג ולנווט בה, לטעות לפעמים, לחזור על עקבותיו, לשרוט את הכנף, לא לוותר, להתעקש להגיע אל היעד ולהצליח. מבחן בגרות. פשוטו כמשמעו.
כלים להמשך
הורים רבים חושבים בטעות שגם אם הם אלה ש"נהגו", כלומר "ישבו למתבגר על הראש" שילמד ולמעשה ניהלו את התהליך כולו, והמתבגר עבר בסופו של יום את המבחן הרי שהמתבגר הצליח. את ההורים האלה אני תמיד שואל אם הם מרגישים שהכינו את ילדם לחיים.
אני שואל אותם האם הם אינם מרגישים שבעצם העובדה שהביאו מורים פרטיים (או יותר נכון כפו על ילדיהם שיעורים פרטיים), לא שידרו לילדם שזה בסדר לא להכין שיעורי בית ושבעצם לכסף אין כל ערך (והאם מישהו מהם לא שאל עצמו מדוע לא לתת לילד להשתתף בעלות המורים הפרטיים מדמי הכיס שלו)? האם הם מרגישים שבידי ילדם ההולך עכשיו לצבא וכנראה ימשיך אחר כך ללימודים באוניברסיטה יש את הכלים הנדרשים להצליח בכל האתגרים הללו ?
"אז מה אני אמורה לעשות?", שאלה אותי אמא שהגיעה לקליניקה, "לראות אותו זורק את החיים שלו לפח ולשבת בחיבוק ידיים? לדעת שמחר בבוקר יש לו בגרות במתמטיקה ולתת לו לצאת לבלות ערב קודם כי זה מה שבא לו?"
לתת לילדים לשלם את המחיר
אחד האתגרים הגדולים של הורות וחינוך לעצמאות הוא לתת לילד לשלם את המחיר על ההתנהלות שלו. להבין ולהרגיש - על בשרו - שאם יצא ערב קודם והגיע למבחן לא עירני ומוכן, הרי שיהיו לכך תוצאות. זהו שיעור חשוב בהרבה מעוד עשר נקודות שיקבל במבחן.
חשבו מה תעדיפו כהורים: ילד עם בגרויות ו-12 שנות לימוד שלא מנכס ההצלחה לעצמו, נעדר כל יכולת להניע עצמו, להגדיר יעדים ולמצוא דרכו להגשמתם או ילד עצמאי, המכיר עצמו, מבין שהאחריות היא עליו וזוקף את ההצלחות והכישלונות שלו לעצמו.
ניתן לשלים את כל מבחני הבגרות תוך פחות משנה, בכל שלב שהוא בחיים. לשקם דימוי עצמי, תחושת מסוגלות ועצמאות ולברר עם עצמנו אילו מחירים אנו מוכנים לשלם, על מה ומתי - לפעמים לא ניתן להשלים לעולם אם החמצנו את הגיל המתאים בחיים לעשות זאת.
מכרה פעם סיפרה לי שהלוואי ויכלה לעשות הסבה מקצועית וללמוד משהו חדש במכללה או אוניברסיטה. שאלתי אותה מה עוצר בעדה ואם אין לה תעודת בגרות. היא סיפרה שיש לה תעודה אך מרגישה שאינה מסוגלת להצליח בלימודים אקדמיים. "אילולא אמא שלי, לא הייתי מסיימת בית ספר".
בהכירי את אמה ידעתי שאמא שלה ודאי פעלה ממקום טוב, ישבה עימה ימים ולילות בהכנה למבחנים, מימון מורים פרטיים, אך אילו היתה יודעת שגרמה לכך שלבתה, שהיא היום אישה מבוגרת, אין כל תחושה שהיא מסוגלת להצליח לבדה ובעצמה בטח היתה עושה דברים אחרת.
הבחירה - שלהם
אז מה כן עושים? יושבים לשיחה עם הנער לקראת תקופת המבחנים ומבהירים לו שהאחריות היא כולה שלו והוא זה שיישא בהשלכות של תהליך הלמידה. לא נוטשים! מדגישים שאתם שם בשבילו ושואלים במה ואיך תוכלו לעזור לו.
בררו איפה קשה והציעו מספר פתרונות ממיטב ניסיונכם והשאירו הבחירה ביניהם בידיו. עזרו לו להבין מה המחירים של כל בחירה שהוא עושה ואל תשכחו להגיד לעצמכם שגם אם בחר באפשרות הפחות טובה לדעתכם, זהו חלק ממסע חייו.
ביום העצמאות הזה, כשאתם מתרגשים כמוני מסיפורה המדהים של המדינה שלנו לאור הזיקוקים, תחשבו מה יגרום יום אחד לילד שלכם להרגיש מאושר, רוצה, מסוגל וגאה בעצמו, ובמילים אחרות - עצמאי.
חג עצמאות שמח.
הכותב הוא פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי קליני (M.S.W), מייסד ומנהל "מרכז לימן " ומרצה בחוג לחינוך בקריה האקדמית אונו
לפנייה לכתב/ת 
