איך פיטוצין והורמון האהבה משפיעים על הלידה?
שימוש בפיטוצין נעשה כדי לזרז לידות במקרים שונים כמו ירידת מים, שבוע מתקדם של ההריון ושיקולים נוספים של הצוות הרפואי, אולם יש לפעולה זו גם השלכות על מהלך הלידה ואף אחריה. מה חשוב לדעת לפני הכניסה לחדר לידה ואיך הורמון האהבה יכול לעזור לנו במהלך הצירים?
יואב נהג בדריכות. למרות שהכבישים היו ריקים מתנועה, עדיין חצה פה ושם רכב בודד את הנתיב במהירות שאננה. השחר יעלה בקרוב. העיר עדיין ישנה ושניהם, יואב וליהי רעייתו, ערים לחלוטין. בעצם יואב היה ער. ליהי מכורבלת במושב האחורי, גונחת עם כל ציר שפילח את גופה. הצירים החלו לפני שעות מספר. די מהר הפכו צפופים וארוכים. השניים למודי ניסיון מלידות קודמות הבינו שהגיע הזמן להגיע לחדר לידה קרוב, ובהקדם.
הם הזניקו את הוריו של יואב וחברה מיילדת-לשעבר שתתלוה אליהם, ויצאו לדרך. בבדיקה ראשונית התבשרו שהגיעו עם פתיחה מרשימה ואם הדברים ימשיכו כך הלידה צפויה בקרוב. הם החלו להתמקם בחדר לידה, והחברה שלהם, שהגיעה בינתיים, הבחינה שהמיילדת של חדר הלידה מחברת את ליהי לאינפוזיה עם המדבקה הצהובה - פיטוצין - בכדי לזרז את הלידה.
"למה, צריך פיטוצין?" שאלה. "זה הנוהל", ענתה המיילדת המקומית. "אבל זו לידה שלישית ומתקדמת נפלא באופן טבעי, למה צריך?" שאלו יחד יואב והחברה. "זה הנוהל. אם אתם רוצים דברו עם הרופא האחראי".
מה הסיפור של הפיטוצין? למה להתעכב עליו בכלל? הרי משתמשים בו ברחבי העולם בכדי ליצור צירים בתחילת הלידה ("השראת לידה"), או מאוחר יותר במהלך הלידה כמזרז לידה, בצמוד או בנפרד מהאפידורל, ("זירוז"). אז מה העניין? מסתבר שיש עניין.
פיטוצין (כמקובל לכנות אותו בארה"ב) או בשמו האירופאי סינטוצינון (Syntocinon) הוא אוקסיטוצין סינטטי, ואוקסיטוצין הוא הורמון קטן אך חשוב מאוד לנו כבני משפחת היונקים וכבני אדם. פרופסור יורם יובל בספרו "סערת נפש" מציין שלאוקסיטוצין יחד עם בן-זוגו הקדום ממנו - וזופרסין - ישנם תפקידים הקשורים למשק המים בגוף, לזיכרון ולתגובה למכת חום. אך יותר מכול מכוונים השניים לאהבה ולהתקשרות.
הורמון האהבה
האוקסיטוצין ידוע בשמו האקזוטי "הורמון האהבה". מוחנו מפריש אותו בשפע במהלך מעשה האהבה, לאורך הלידה ובשעת ההנקה. הוא מפעפע בנדיבות גם כשאנחנו "רק" חושבים עם חיוך על אהובינו. מחקרים מצאו שגברים ממש כמו נשים מפרישים אוקסיטוצין. למעשה זהו הורמון המשותף לבני משפחת היונקים. תפקידיו העיקריים: כיווץ הרחם, ובמילים אחרות - יצירת צירים במהלך הלידה ויצירת חיבור, התקשרות בין גור לאמו, בין תינוק להוריו מיד לאחר הלידה ובמהלך הטיפול הרציף והמסור בצאצא. זוהי הברקה של האבולוציה שרצתה להבטיח שגורי היונקים יחיו.
קראו עוד:
"מי אמר שאין לגבר תופעות לוואי בהיריון?"
"עדיין מפתיע לראות גבר מחליף חיתול"
רוב האימהות ממשפחות הזוחלים והדגים מטילות את ביציהן, או משריצות את צאצאיהן, וחוזרות לחייהן מבלי להביט לאחור. ללא ייסורי מצפון או געגוע. הן את שלהן עשו ובזה הסתיימה אחריותן. מספר שבועות לאחר מכן יבקעו צאצאיהן הרכים ויהיו אמורים לשרוד איכשהו. רבים מהם לא יצלחו את ימיהם הראשוניים. האבולוציה לוקחת תרחיש זה בחשבון ודואגת מראש שמספרם יהיה עצום כך שמספר הניצולים יבטיח את המשכיות המין.
לעומתן, נקבות היונקים (והציפורים) ממליטות או יולדות הרבה פחות וולדות ומטפלות בהם באדיקות ומתוך הקרבה אדירה במשך שנים. מה ההבדל בין האם-היונקת מזו הזוחלת? ההבדל טמון בהורמונים. ה"דבק" המופלא שקושר את האם לגור ואת הגור לאם נקרא, ניחשתם נכון, אוקסיטוצין.
האוקסיטוצין הוא זה שגורם לנו להתעורר בלילה שוב ושוב, להאכיל, לכסות, להחליף טיטול, להכניס למנשא ולצעוד שעות ארוכות הלוך ושוב בשניים וחצי המטרים הפנויים של הסלון שלנו. הוא זה שמאפשר לנו להתמלא עד מעבר לגבולות האפשר באושר מתוק מהתינוק שרק נולד. האוקסיטוצין אחראי גם להתמוגגות שלנו מכל חיוך, גרגור או פיהוק של תינוק או גור מתוק. הוא זה שגורם לנו לדאוג ולהתגעגע לילדינו גם כשהם בני 60. מדובר ב"דבק" רב עוצמה.
תחושת שייכות
אחד האירועים בהם האוקסיטוצין מככב הוא הלידה. מדובר בשיתוף פעולה עדין ומדויק בין שני מוחות. מוחו של היילוד ומוחה של אמו היולדת. מי שאמור להתחיל את הלידה, לגרום לרחם להתחיל להתכווץ הינו העובר. אולי משום שכבר צפוף לו, אולי משום שהוא רעב או במצוקה. הוא שולח אותות שנקלטים בגופה של האם. בתגובה מתחיל מוחה להפריש אוקסיטוצין. בתחילה כגלים נמוכים ואקראיים אשר מתגברים ומצטופפים ככל שהשעות נוקפות.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"השיח" ההורמונאלי ההדדי בין מוחו של העובר למוחה של אמו מאפשר התקדמות בלידה. מדובר בשיתוף פעולה רגיש בין האם לעוברה שמשפיע על התפתחות הלידה, לעתים על תוצאותיה ועשוי אף להשפיע עמוקות על הקשר ביניהם ועל המשך חייהם. שני המוחות הללו ממשיכים להפריש יחד אוקסיטוצין גם לאחר הלידה במהלך ההתקשרות והחיבור שנרקמים ביניהם. זה בתגובה לזו ולהיפך. תומכים ומחזקים בשניהם. מבטיחים יחד את חייו והישרדותו של התינוק הרך ואת בריאותה הפיזית והנפשית של האם. להורמון הקטן הזה תפקיד אדיר בקשרים הבינאישיים של כולנו. ביחסים האינטימיים ובתחושת הביטחון והשייכות.
זירוז לידה
לרוב, משתמשת הלידה המודרנית באופן לא מבוקר באוקסיטוצין סינטטי. הפיטוצין עלול להתערב בגסות ולשבש שיתוף פעולה שברירי זה. שימוש בפיטוצין נפוץ מאוד בבתי החולים ברחבי העולם. על פי נתוני WHO ארגון הבריאות העולמי, 25% מלידות בארצות המפותחות, נכון לשנת 2011, מתחילות בהשראת לידה. בבתי החולים מקובל ליזום לידה עם תום 41 שבועות היריון, קרע של קרומי שק העובר ("ירידת מים"), יתר לחץ דם אימהי, מות העובר ברחם, צורך בהגבלת גדילת העובר ובמקרים נוספים בהם חושבים הרופאים שנכון לסיים את ההיריון.
אחוזי השראת הלידה בארצנו הקטנטונת תומכים בנתוני האו"ם. בדו"ח המיילדות בישראל לשנת 2016 מצוין ששיעור הממוצע של השראות הלידה לאותה שנה עמד על 15.6%. כלומר, 6.4% ל-28.7% מכלל הלידות במרכזי הלידה השונים בארץ אינן מתחילות באופן ספונטני אלא יזומות בעזרת פיטוצין.
מספר מחקרים מצאו שעלול להיווצר עיכוב ואף קושי בהנקה ביממות ואף בשבועות לאחר הלידה למי שהושפעו מפיטוצין במהלך לידתן, גם על היווצרות החלב אצל האם וגם על הרצון של התינוק לינוק. יחד עם זאת, טרם נוצר מחקר העוקב אחרי ההשפעות ארוכות הטווח של הפיטוצין על איכות הקשר הבינאישי. עם זאת קיימים מספר מחקרים על ממצאים לא פשוטים בשימוש בו בקרב מכרסמים.
העכברים ואנחנו
פרופסור סו קרטר (Sue Carter), ביולוגית ונוירוביולוגית אמריקאית, חוקרת בעשורים האחרונים את מערכת האוקסיטוצין והשפעתה עלינו ועל עכברים מערבות צפון אמריקה. מסתבר שישנן נקודות דמיון רבות בין הקטנצ'יק הזה לביננו, בני האדם, החל ממערכת העצבים האוטונומית שלו, זוגיותו המונוגמית ארוכת השנים וסגנון ההורות המשותפת לצאצאים.
בכדי להבין לעומק את התנהגותם של עכברי הערבות בדקה קרטר את רמות האוקסיטוצין בדמם, הורמון האהבה והמונוגמיות. במהלך מחקריה חשפה הפרופסור גורים לכמות מועטה של אוקסיטוצין מיד לאחר לידתם. כמות זו סיעה להם להפגין התנהגות חברתית בקלילות רבה, אך כשקיבלו כמות רבה של ההורמון-המלאכותי, נותרו חברותיים אך בבגרותם נותרו רווקים. רק מעטים מהגורים להם הוזרקה כמות נכבדה של פיטוצין יצרו זוגיות והזדווגו.
רבים התעלמו מחבריהם ולחלופין הרבו להשתתף במאבקים. קרטר מניחה שהקושי שהפגינו ביצירת אינטימיות וקשר בבגרותם מקורו בפיטוצין שהוזרק להם בראשית חייהם. פרופסור קרטר, כמו חוקרים נוספים בתחום, איננה שוללת שימוש בפיטוצין, אך היא ממליצה בחום, מתוך היכרותה עם עדינותה ונחיצותה על מערכת האוקסיטוצין, להשתמש בו באופן מדוד ומושכל, על פי צורך רפואי אמיתי בלבד.
נכון יהיה לשקול עלות מול תועלת לפני חיבור היולדת לאינפוזיה עם המדבקה הצהובה. חוסר הידע שלנו על השפעתו של הפיטוצין עלינו ועל ילדינו אינו אומר שהיא איננה קיימת.
הכותבת היא מטפלת בתנועה (DMT) ובשיטות לטיפול ממוקד גוף בטראומה (Somatic Experiencing ו-EMDR), עם התמקדות בפריון, הריון והלידה.
לפנייה לכתב/ת 
