אם לשישה: "לא העזתי להגשים חלומות"

"הייתי מישהי שלא מדברת יותר מדי, לא פיתחתי קריירה, אישה של בית. הייתי מאד תלותית, כמו אישה שמתחבאת בקונכייה של עצמה, רדומה. המשברים שעברתי נתנו לי תחושה שויתרתי על דברים משמעותיים במשך 20 שנה: על מקום מגורים, ערכים, שאיפות ורצונות. עכשיו הגיע הזמן לאזור אומץ, ולהגשים את עצמי ואת החלומות שלי".

כך אומרת דפנה קופר-טלקר, מטפלת ומאמנת אישית, ואמא לשישה ילדים (23, 21, 17, 13, 7 ו-5) שבימים אלו גם מוציאה לאור ספר ילדים בשם "איך מטפסים לראש ההר", במסגרת פרויקט מימון המונים.

"הרגשתי לבד במערכה"

הסיפור הלא פשוט ורצוף המשברים של קופר-טלקר החל כשהבת שלה, כיום בת שבע, הייתה בת שנה. באותה תקופה התגלה כי הילדה חירשת: "זאת הייתה אבחנה טראומטית מבחינתי", מספרת קופר-טלקר.

"הרגשתי כאילו מישהו זרק עליי בלוק מהשמיים על הראש, כאילו עוד שניה אני מתה. אני אדם דתי מאמין, אבל כשגיליתי שהבת שלי חירשת הרגשתי כאילו שכחו אותי פה. התחושה שלי הייתה שאני לבד במערכה, בעיקר מכיוון שבשנה שקדמה לכך הרגשתי שמשהו לא בסדר, וכולם, כולל הרופאים, הרגיעו אותי, וכל הזמן אמרו לי שהכול בסדר".

דפנה קופר-טלקר(צילום: אלבום פרטי)

"אמרתי לעצמי כמו מנטרה בראש שהכל לטובה. בדיעבד, מאותו רגע פשוט התחלתי בתהליך שכנוע פנימי. היה לי ברור שהילדה צריכה אותי, ושזו לא אופציה להתמוטט.

"היא היתה צריכה גם לעבור ניתוח לא פשוט. וידעתי שאני צריכה לעשות הכל כדי שלילדה הזאת יהיו חיים טובים. היה לי ברור שהמשימה שלי היא לעזור לה, ולקדם אותה כמה שאני יכולה. אמרתי לעצמי, שוב ושוב, שנצמח מזה, שיהיה טוב. בהתחלה זה היה בצורה שיקרית אבל לאט לאט התחלתי לגלות דברים מדהימים על משברים שהכינו אותי לבאות".

"כל משבר פתח בפני עולם שלם שעד אותו זמן אפילו לא ידעתי שאני לא יודעת. נגיד, אנחנו תמיד חיים בתחושה שמה שאנחנו רואים זה החשוב, ולשמוע זה נחמד. וגיליתי שזה הפוך. בעצם, אנחנו מושפעים לרוב מהשמיעה, והראייה היא החותמת שזה נכון.

"למשל, הבת שלי אהבה לשחק עם קופת צדקה, ויום אחד בזמן המשחק הכל נשפך לה על הרצפה. היא לא שמה לב כי היא לא שמעה. ואני שמעתי ואז הסתכלתי. כל מיני דברים שאנחנו לא שמים אליהם לב ביום יום. בכלל, גיליתי שבמשבר יש תגליות ותובנות חדשות שאתה מקבל מתוך המקום הכואב".

לכתבות נוספות - היכנסו פייסבוק הורים של ynet

"באותו החודש שבו גיליתי שהבת שלי חירשת, הבנתי שאני בהריון, וזה היה שוק כי הרגשתי שעכשיו זה הזמן שאני צריכה לטפל בה. שנה לאחר מכן הבן שלי נולד וגם הוא נולד חירש.

"כשהוא נולד כבר הייתי מוכנה, אמרתי לעצמי שמה שצריך לקרות יקרה. אפילו יותר מכך, הייתה לי תחושה שנבחרתי להיות האמא שלהם במיוחד, ושעכשיו עליי לקדם אותם. אבל זה ללא ספק משהו שהעביר את המשפחה טלטלה. זו הייתה התמודדות לא פשוטה, והיה צורך להעביר לכל המשפחה מסר שצריך להיות מאוחדים ולעזור זה לזה".

"ידעתי שעליי לקדם את ילדיי"(צילום: אלבום פרטי)

לפני ארבע שנים קופר-טלקר ובעלה דאז החליטו להיפרד וב-2017 הם התגרשו. "זה היה מורכב", היא אומרת. "הייתי אדם פרטי, מאד מופנמת, לא מספרת כמעט על הקשיים שלי, גם לחברות ולמשפחה קרובה.

"הגירושים היו מצב שבו כל הכביסה המלוכלכת הייתה בכיכר העיר. אנחנו גרים בישוב קטן, והכול היה מתוקשר. זו הייתה התמודדות להפוך מאדם שלא מדבר ומשתף לאדם חשוף. וזה היה קשה".

"בהתחלה הייתה תחושה של בושה מסוימת, הייתי מרוסקת. היום אני יכולה לומר שנשברו לי תבניות מחשבה ואקסיומות שהיו לי בחיים, הרבה יותר מאשר כשגיליתי שהילדה חירשת, למשל. זה ממש לעבור מצד אחד של המשוואה לצד אחר.

"הקהילה והמשפחה מאד תמכו בנו, וקיבלנו המון תמיכה ואהבה. אני חייבת לציין שגם כשהילדים נולדו וגם לאחר מכן, בגירושים, קיבלתי מהסביבה תמיכה ואהדה. מצד שני, כשקורה משהו כזה ישנם גם אנשים שלא תמיד יודעים כיצד לגשת אליך, מתביישים, לא יודעים כל כך איך להגיב".

עם אילו אתגרים מרכזיים התמודדת באותה תקופה?

"קודם כל, אתגר כלכלי: גרנו בוילה, הילדים היו רגילים לנוחות החיים, ופתאום אין כסף. הושבתי את הילדים לשיחה, אמרתי להם שאנחנו צריכים להחליט מה עושים עכשיו, ושאחת האופציות היא למכור את הבית ולהצטצם לבית קטן, כדי שנשתמש בשאר הכסף להכנסה.

"היה להם ולי מאד לא פשוט. ובסופו של דבר, הילדים החליטו שעל מנת לשמור על רמת חיים נורמטיבית, אנחנו מצטמצמים. כל התהליך הזה גם הוא היה לא פשוט: להפטר מהריהוט ולהצטמצם למגורים במקום קטן.

"אתגר נוסף ולא פשוט היה ההתמודדות של הסדרי ראייה - להפוך להיות ילד שצריך תיק, שהיום ישן פה ומחר שם. כמו כן, היה צורך לתווך להם את תהליך הגירושים כולו, שהיה די סוער וגם לתווך את המקום שלי - איך אני אומרת להם שהתנהלתי לא נכון במשך 20 שנה, ושעכשיו אני רוצה להתנהל אחרת? ובהמשך גם לעמוד מולם ולומר שעכשיו אמא ממשיכה הלאה".

מה למדת בתהליך הזה?

"היה לי ברור שמבחינתי הספינה הזאת לא שוקעת. הרגשתי שאני מובילה את הדרך, ושהילדים הולכים יחד איתי. ידעתי שיש לי אחריות על הילדים, ושעליי לתת להם דוגמה אישית.

"אחד מהמשפטים שאני מאמינה בהם הוא שהמצב לא קובע. שום מצב לא יחליט אם אנחנו שמחים או לא. משפטי העצמה שהיום אני מבינה כמה השפה זה בעצם כלי. הייתי אומרת להם: 'יש לנו אתגר, לא קושי, בוא נראה איך אנחנו עומדים בזה'.

"הייתי בשוק באיזו מהירות הילדים הרגישו צורך להגיד לי: 'אמא, זה כיף לגור פה, אנחנו פה ממש קרובים'. התחושה הייתה שכולנו היינו בסירה אחת, וכל אחד עודד את השני, כך שהיום אני יכולה לומר שלמדתי לסמוך על הילדים שהם יצמחו ויהיו חזקים מתוך הקושי, וזה היה משהו שהייתי צריכה ללמוד ולתת להם את התחושה הזאת".

קראו עוד:

אל תפחדו לשעמם את הילדים שלכם

"רוצות להירשם כאמהות כמו זוגות הטרוסקסואלים"

האם הגיוני שהורה ינשק ילד בפה?

האם היה "רגע מכונן" שגרם לכתיבת הספר?

"כן. לאחד הבנים שלי יש קשיי למידה, והפער הזה בין היכולות הגבוהות לבין הקושי מאד מתסכל ומאד הזדהיתי איתו כי הרגשתי שאני במקום דומה. במהלך השנים היו לי חלומות גדולים ולא העזתי להגשים אותם. שוחחתי איתו על הנושא והוא סיפר שראה את עצמו בחלום כתלמיד מצטיין אבל הוא לא שם. מהשיח של שנינו נולד הסיפור.

"הספר הוא סיפור דמיוני על ממציא שרוצה לבנות מכשיר מדהים שישנה את העולם, אך לשם כך הוא צריך להתאמץ ולטפס לראש ההר, ומאד קשה לו. הרעיון בספר הוא להראות שזה חשוב שיש מטרה וחלום, וכיצד מתמודדים עם מצב שבו אני מרגיש שאני כל כך רחוק מהחלום שלי. בעצם המסר בסיפור הוא לקבוע מטרות, ולהבין שהדרך היא העיקר, ולאו דווקא ההצלחה.

"במשך שנים לא העזתי לעשות דברים, מתוך מחשבות שגויות. שאלתי את עצמי שאלות מחלישות, כגון: 'האם יש לי או אין לי כישרון?', 'האם אני אצליח או שאני עלולה להכשל?' אבל היום אני מבינה שכישרון זה פוטנציאל ראשוני, ואז בן אדם עובד על זה עוד פעם ועוד פעם. זה תלוי כמה אתה מוכן להשקיע כדי לפתח את זה, ובעצם, הדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה רק הדרך - להגיד 'מה אני עושה כדי לקדם את עצמי?'"

עד כמה לדעתך הורים מסבירים לילדים על הדרך להגשמת חלומות?

"אנחנו כהורים מבלבלים את הילדים שלנו בין הבנה שהם אחראים על הדרך או על התוצאה. לדוגמה: ילד שלומד למבחן , וההורים אומרים לו - 'אתה תוציא 100'. והילד הזה נכנס למבחן וכל הזמן אומר לעצמו אני חייב להצליח, וככה הוא עושה את המבחן בלחץ. אבל אם הם היו אומרים לו - ,השקעת, ועכשיו תעשה מה שאתה מסוגל', הוא היה מגיע למבחן ממקום אחר".

"כיום, הילדה עם מכשיר שתל, אחרי ניתוח שעברה וכן שיקום שמיעה, כך שהיא שומעת אבל לא מאה אחוז. הבן החל לשמוע כשהיה בן עשרה חודשים. הוא בגן רגיל והתפקוד שלו קרוב מאד לבני גילו. לפני חצי שנה התחתנתי שוב, והיום ממשפחה שהייתה במשבר טוטאלי אנחנו משפחה עם עוצמות, ותחושת איחוד.

"החלום שלי הוא לכתוב ולהוציא ספרים בעלי ערך ותובנות לחיים, ולהמשיך בהרצאות על סיפור חיי. אני מרגישה שהשליחות שלי היא להעיר אנשים אחרים. אני מרגישה שחייתי את כל חיי עם המון חששות ופחדים, ולכן בחרתי בחירות מסוימות. השליחות שלי היא להתקדם, ולא לשכוח ליהנות מהדרך".