ההורים שטסו להודו עם שבעה ילדים

מרבית המשפחות לא יכולות להעלות על דעתן לעזוב הכול ולצאת לטיול משפחתי של שנה. מעבר לעניין הפרנסה, חינוך הילדים, ענייני בריאות וניתוק הילדים מהחברים שלהם, יש חרדה אחת שגוברת על כולן, ובדרך כלל גם מכריעה את הכף נגד מהלך כזה: "24 שעות עם האישה/הבעל והילדים? מוותרים על התענוג".

כן, כן, החרדה שמנחיתה מכת מוות על רעיון הטיול המשפחתי הארוך היא המחשבה על זמן האיכות המשותף האינסופי עם הילדים ובן/בת הזוג, בלי מסגרות, בלי עבודה, בלי גנים ובתי ספר, ובעצם בלי שום יכולת לברוח לשום מקום.

"רצינו לחוות את המקום, לא כמו תיירים"(צילום: אלבום פרטי)

אתי, אם המשפחה, צוחקת. "מעט, נכון? מי יודע, אולי נחזור יותר. אנחנו מקווים שנצליח להשיג דילים של קבוצה. אולי נציג את עצמנו כנבחרת הכדורגל הייצוגית של גליל תחתון".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

נראה שיש לכם אומץ.

אתי: "במקור המחשבה הייתה לנסוע להודו לחודשיים אבל אז התחלתי לקרוא בלוגים של משפחות שנסעו למזרח עם ילדים, ומפה לשם הבנתי שאם כבר נוסעים אז זה לפחות לחצי שנה. הסיבה העיקרית היא שאני רוצה טיול בכיף, שגרים במקום, חיים בו וחווים אותו לא לגמרי כמו תיירים, אלא כמו מישהו שבא לגור במקום, כולל שגרה, מסעדות קבועות, בעלי חנויות שכבר מכירים אותך, שכנים, חברים של הילדים ומקומות קבועים שמטיילים אליהם בשבת.

"כשמגיעים למיצוי או כשמזג האוויר מחייב, עוברים למקום הבא, בלי לחץ להספיק לראות הכול בשבועיים. טיול שהמטרה העיקרית שלו היא המשפחה, החוויות, הגיבוש והאתגרים".

בשדה התעופה - רגע לפני (צילום: אלבום פרטי)

אתי: "אין ספק שזה מאתגר. אחד הילדים הגדולים הודיע מראש שאם אנחנו מתכוונים להסתובב כל הזמן עם עגלה הוא מתכוון להעמיד פנים שהוא לא מכיר אותנו, כי זו פדיחה. אני מבינה את המקום שהוא נמצא בו".

אבי: "הפתרון שאני מאמין שיעבוד לנו הכי טוב הוא התפצלות לגדולים וקטנים בנפרד כשרוצים, או אם מישהו אחד רוצה להסתובב לבד היום וזה מקום שאנחנו כבר מכירים ומרגישים בטוחים - לאפשר את זה. לדעת מראש שלא כל דבר יתאים לכולם, ולפעמים גם נהיה במקומות שיעניינו יותר את הגדולים ולפעמים להפך".

אתי: "בעיקר חשוב שכל אחד ירגיש שבאמת רואים אותו ומקשיבים לו, וגם אם אי אפשר כרגע לתת מענה מלא למה שהוא רוצה, עדיין משתדלים וחושבים יחד איתו מה כן אפשרי. אבל דווקא כאשר יש לכל אחד יותר מאח אחד שאיתו הוא חייב להסתדר, זה מאפשר לו להתחבר בכל זמן למי שמתאים לו ובנושאים שמתאימים לו. זה פחות אינטנסיבי, לא כל הזמן בוחנים דווקא אותו. זה מוריד הרבה לחץ מכולם".

יודעים מראש שלא כל דבר יתאים לכולם(צילום: אלבום פרטי)

מה לגבי התזונה? בגלל שאתם דתיים ושומרים על כשרות זה אמור להיות יותר מורכב?

אתי: "המחשבה הראשונה בהקשר לנסיעות לחו"ל תמיד היא מה עם אוכל כשר. בגלל שאי אפשר להביא איתנו אוכל לשנה שלמה, בררנו והתייעצנו, וכרגע נראה שדווקא בהודו יחסית קל יותר להסתדר כי יש הרבה מסעדות צמחוניות לגמרי. יש כמובן גם הרבה בתי חב"ד, אבל אנחנו מנסים לא להגביל את עצמנו רק למקומות עם בתי חב"ד.

"במקרה הכי גרוע שנגיע למקום שאין בו אוכל צמחוני ברמה שאפשר לסמוך על זה שאף פעם לא מבשלים שם בשר, נקנה ציוד ומצרכים ונבשל בעצמנו. זה באמת המקרה הגרוע מבחינתי, כי אני לא מאלה שאוהבים לבשל. יש הרבה שאני רואה בקבוצות שמחפשים קורסי בישול בסגנונות אופיניים לכל מקום, אני לא כזאת. גם הילדים אצלנו לא ממש אכלנים גדולים. המנה הפופולרית ביותר אצלנו בצהריים היא פסטה בלי כלום. מלבד עניין הכשרות, לקחנו איתנו סידורים ובחגים נתכנן ככה שנהיה בבית חב"ד לתפילות".

יש לכם תכנית מסודרת לכל התקופה?

אבי: "אנחנו מתחילים בהודו ומתכוונים להגיע גם לנפאל, תאילנד, בורמה, לאוס, וייטנאם, פיליפינים וסין".

"יש הרבה מסעדות צמחוניות"(צילום: אלבום פרטי)

הם עשו את כל החיסונים, כולל אלו שלא בגדר חובה, וקנו כל תרופה שמישהו המליץ להם. לדברי אתי, "זו ההוצאה הגדולה ביותר אחרי כרטיסי הטיסה". לגבי חינוך, הם לא מודאגים: "חינוך פורמלי זה ממש לא נושא שמטריד אותנו", אומר אבי. "הילדים שלנו מאוד אוהבים ללמוד בצורה בלתי פורמלית, כמו כל ילד וכל אדם. אני בטוח שהמפגש עם כל כך הרבה דברים חדשים בשילוב זמן איכות איתנו ייתנו להם שדה פורה ללימוד".

ואתי מוסיפה: "קנינו לפני הטיול והבאנו איתנו לכאן ספרי לימוד לכל אחד, בעיקר חשבון, ולעמית שעולה לכתה א' גם קריאה כמובן. הספרים הם ספרי הלימוד הסטנדרטיים של בתי הספר, כך שבהנחה שהם באמת יעבדו בהם הם לא אמורים להפסיד הרבה חומר. בינתיים זה הולך טוב. ספרי המתמטיקה של הגדולים מכילים גם הסברים מפורטים בתחילת כל נושא, כך שזה מאפשר להם באמת להבין, כאילו הם לומדים בכיתה.

"לפני שנסענו תיאמנו עם הקב"סית של המועצה (קצינת ביקור סדיר, זאת שאחראית מטעם משרד החינוך על הגעת הילדים באופן סדיר לבתי הספר. א.ר) את עניין הנסיעה. היא הייתה מקסימה, נתנה לנו הרגשה טובה וסייעה לנו להסדיר את הנושא. היא גם הבטיחה שכאשר נחזור, היא תוודא שכל אחד מהילדים יחזור למסגרת שלו. מבחינת בגרויות אנחנו פחות לחוצים, תמיד אפשר להשלים".

קראו עוד:

"הטיול ששינה את המשפחה שלנו"

המשפחה שהחליפה את הבית בסירה

המשפחה שעברה להודו עם שתי מזוודות ותיק

לא כולם שמחו על היוזמה בהתחלה(צילום: אלבום פרטי)

אבי: "הילדים הקטנים כמובן שמחו, למרות שהיו להם גם חששות. אחד הקטנים למשל שאל הרבה שאלות על המטוס. הוא חשב שאבא שלו יצטרך 'לנהוג' במטוס. הגדולים זה סיפור אחר, בעיקר השניים שכרגע בחטיבה ותיכון, ובשבילם החברים שנשארים וכל החוויות שהם יפסידו כאן מצערות אותם. העניין הוא שקל לראות מה מפסידים - מסיבת סיום, אירועים במשך השנה - אבל עדיין לא רואים את מה שנרוויח שם".

הילדים לומדים עם ספרי לימוד מהארץ(צילום: אלבום פרטי)

אתי: "לכולנו הקולות בראש שאומרים לנו שאין סיכוי שאני עוזב עכשיו את העבודה, עובר דירה או כל שינוי אחר. ככה אנחנו מתוכנתים, כי זה מה שצריך לעשות, כי יש לי אחריות, כי זה מוזר, כי מה יגידו. יש אלף ואחת הצטדקויות שהמערכת מספקת לנו כדי להישאר בתלם ולא לעשות בעיות.

"אם איכשהו הצלחנו לעבור על כל הטיעונים השכליים האלה ולבטל אותם, אז מגיעים התותחים הכבדים: הפחד. הפחדים מושתלים לנו במוח ומשתקים אותנו לגמרי. הדרך להתמודד איתם היא לזכור שהם לא אמיתיים, והם לא שלי".

אתי: "הם לא אמיתיים כי הם מציגים את הכול בשחור ולבן. אם תעשה ככה, התוצאה תהיה נוראית בוודאות ובלי לראות אפשרויות לתוצאות טובות. המציאות היא כמובן אף פעם לא שחור לבן, אבל את זה קשה לזכור כשעומדים מול הפחד.

"הפחדים האלה הם לא שלי, במובן שאם אני מנסה להיזכר מאיפה הגיעה האקסיומה הזו, האמת המוחלטת והבלתי ניתנת לערעור הזו, שהתוצאה תהיה גרועה, מתי הגעתי למסקנה הזאת, אז התשובה היא שאף פעם. זאת לא מחשבה שלי. זו מפלצת מדומיינת שעומדת מולי ומפחידה אותי במשפטים שהיא יודעת שיעבדו עליי, אבל בשניה שאני מבינה שהיא לא אמיתית היא נעלמת או לפחות מתגמדת.

"ואז צריך לבחון באובייקטיביות ככל האפשר את מה שהפחד הזה אומר, לבדוק אם הוא נכון. מה הסיכויים שהתוצאה תהיה סוף העולם? ברוב המקרים סיכוי נמוך מאוד. בסופו של דבר, לא לעשות את מה שאתה באמת רוצה ומה שאתה מאמין שבאמת נכון לך זה הרבה יותר מפחיד".

אבי: "ברור שזה אתגר, אבל זה חלק מהעניין, ללמוד לתת לכל אחד את המרחב שלו, גם כשנמצאים יחד. כל אחד צריך להגדיר מחדש את הגבול מול שאר המשפחה, לבדוק מה נכון לו ומתי, ויחד עם זה למצוא פתרונות כאשר צריך לצאת קצת לבד, להתאוורר, או לדבר עם חבר או חברה בארץ, כדי להוציא קצת קיטור כשצריך".