כך נלמד את הילדים לקחת אחריות אמיתית

ריבוי המקרים הקיץ, בכבישים, ברחובות, בחניונים ובקפריסין השפיעו עליי עמוקות, מה ניתן לעשות? איך ניתן לשנות? איך ניתן לעורר את האנשים - אותנו לראות את האחר? לראות מבעד לעצמי.

אני זוכר בבהירות אירוע שקרה לי, כשהייתי נער בתיכון. כיתה י"א. צלצול בין השיעורים, מחכים בחוץ להיכנס לכיתות. בנים ובנות בהמולה אחת גדולה. בתוך ההמולה אני רואה את חגי מתכופף מאחורי ירון ומוריד לו את המכנסיים. כולם צוחקים על חשבונו של ירון. לירון אין חברים. הוא מגמגם ומדי פעם עושה פרצופים מוזרים. לא יכולתי לסבול את המעשה השפל של חגי.

רצתי אליו ומול כולם התחלתי לצעוק עליו. 'מה אתה עושה יא חתיכת אידיוט?' 'אתה לא מתבייש?, לפחות 30 ילדים עמדו מסביב ואף אחד לא הגיב. נכנסנו לכיתה. השיעור התחיל. חגי העביר לי פתק ובו כתב שהוא מבקש ממני סליחה. זה עצבן אותי לא פחות מהמעשה שעשה במסדרון. ממני אתה מבקש סליחה? באירוע הזה הבנתי שאם יש לי כוחות חברתיים, אני מעדיף להשתמש בהם כדי להגן על החלש. הבנתי גם שהילדים שעמדו מסביב ושתקו הם בעיה גדולה יותר מילד אחד, שעושה מעשה שכזה.

ביריונות וחרם. הבעיה של כולנו(צילום: shutterstock)

קיראו עוד בערוץ הורים:

"אני אבא שרוצה לבלות עם ילדיו כאן ועכשיו"

הבעיתיות במשחק נשיקה סטירה 

7 דרכים לגרום למתבגרים לעזוב את המסכים

כאשר הייתי מורה בתיכון נקלעתי לסיטואציה דומה, רק מצדו השני של המתרס. ישבתי על הדשא באחת ההפסקות ודיברתי עם תלמידים. משום מקום הגיחה לעברי שקית מלאה במים והתפוצצה ממש לידי. ראיתי חבורה של 15 תלמידים עומדים במרחק של כמה עשרות מטר ממני וצוחקים. ניגשתי אליהם. חלקם היו תלמידי כיתת החינוך שלי, חשבתי שהייתה בינינו הערכה הדדית.

ניסיתי להבין מי זרק את שקית המים. אף אחד לא התנדב לגלות. אחרי ניסיונות כושלים, הבנתי שהתפקיד שלי הוא לא להיות חוקר אלא להיות מחנך ושזה לא באמת משנה מי האחד שזרק את השקית אלא העשרות מסביב שראו - ולא עשו כלום.

החלטתי לעשות מעשה. כינסתי ישיבת חירום של צוות החינוך והחלטנו להתייחס לאותם התלמידים שבחרו לא להגיב. עשינו קמפיין בבית הספר. תלינו בכל מקום פוסטרים של שלושת הקופים ("לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי"), והוצאנו מאות סיכות עם התמונה שלהם. התחלנו לחלק את הסיכות לכל דורש.

עוד לא אמרנו בבית הספר מה המטרה ומה המסר אליו אנו מכוונים. רק לאחר שבוע כשהסיכות והפוסטרים עוררו עניין רב, נכנסו לכיתות והעברנו שיעורים לכלל התלמידים בבית הספר על החשיבות של ראיית האחר ועל החשיבות של לקיחת אחריות אקטיבית. לאחר מכן - תופעת זריקת שקיות המים בבית הספר פסקה לחלוטין.

חינוך להתחשבות: אפשר גם מגיל קטן

לראות את האחר, לשים את עצמי בנעליים של האחר - זה הסיפור הגדול פה, וזה השיעור שלנו כחברה וכפרטים. שגוי לנהל שיח מנותק על בני הנוער בלבד ועל מצב הנוער בישראל. החינוך לראיית האחר מתחיל מגיל קטן.

החינוך לראיית האחר נמצא בכל מקום - בבית, במערכת החינוך, במערכת הבריאות בכבישים ובמטוסים שמובילים אותנו אל החופשות.

בשבוע שעבר, טסתי ליוון ביחד עם בת זוגי. מאחורינו ישבו זוג הורים ושני ילדים - האחד בן 7 והאחת בת 5. לאורך כל הטיסה הילדים עשו רעש, צעקו, בעטו בכיסאות והתנהגו במטוס כאילו הם לבד בשמיים.

כאשר הסתובבנו אליהם וביקשנו מהם לשמור על השקט, האימא התרעמה: "מה אתם רוצים? הם רק ילדים". אז לא, הם לא רק ילדים. הם בני אדם והם חלק מהחברה. לכן, גם הם צריכים להתחשב באחרים.

 כתיבת ברכות ימי הולדת: כאשר אנחנו כהורים מתעקשים עם הילדים שלנו לכתוב ברכות לימי הולדת של חברים ושל בני משפחה. לכתוב ברכה משמע לחשוב על האחר ולתת לו מקום. בנוסף, אנו מבקשים מהילדים לקרוא את הברכות שכתבו להם לפני שהם פותחים את המתנות.

שאלות שתשאלו את הילדים שלכם: כשהם חוזרים מאימון כדורגל שאלו, "כמה גולים בישלתם עם החברים",  ולא רק "כמה גולים הבקעתם לבד". במגרש, נעודד אותם כאשר הם מוסרים ולא רק מבקיעים בעצמם.

מערכת החינוך: כאשר המחנכת של הבת שלי נתנה לה תעודת הערכה השנה על כך שהיא "הגנה על חבר מפני הצקה של ילדים אחרים". בדרך זו הילדים מבינים שהם מקבלים הערכה והוקרה מהמערכת לא רק על ציונים והצלחה במבחנים, אלא גם על הבחירות החברתיות שלהם.

להתחשב באחרת. מהלך קל ומבורך(צילום: shutterstock)

תשומת הלב שאנו נותנים: בין אם לשומר בכניסה לבית הספר ובמסר שאנו מעניקים שאלו לא אנשים שקופים.

בכבישים:  כשאנחנו עוצרים ומחכים בסבלנות במעבר החצייה ונותנים להולכי הרגל לחצות, וכשאנחנו לא חוסמים את הצומת עם הרכב שלנו למרות שאנחנו ממש ממהרים הביתה ורוצים כבר לעבור את הפקקים.

 טשטוש תפקידי המגדר: אנחנו כהורים מחליטים שיש מקום לטשטש את התפקידים המגדריים בבית, כולם עושים הכול.

בישול. לא רק לבנות(צילום: shutterstock)

 מתן כלים להתנהלות בסיטואציות חברתיות ובינאישיות: איך מזהים מתי הצד השני לא בעניין ואיך מזהים שאני רוצה יותר מהצד השני. אנחנו כמבוגרים, כהורים, כמחנכים צריכים לחנך את הילדים שלנו לנתב את הכוחות החברתיים שלהם לאפיקים מועילים ומצמיחים, עלינו לעודד אותם להיות אקטיביים, ליזום ולהיות מעורבים. עלינו להנהיג אותם, לכוון אותם, עלינו להיות ההורים שלהם - יש להם מספיק חברים.

 רועי בן מנחם הוא ד"ר לחינוך ומנהל את המדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר