"עברתי התעללות בלתי נסבלת בבית הספר"

"הייתה לי ילדות קשה למדי. הייתי ילדה עם עודף משקל, דחויה חברתית, ביישנית, מופנמת, מאוד רגישה", כך מספרת סיון לוי (31), מחולון, סטודנטית באוניברסיטה הפתוחה ושחקנית שהוציאה לאור לאחרונה את ספר הילדים, "הארנב עם חד הקרן מזהב" (הוצאת דובדבן).

"זה התחיל מהרגע שבו נכנסתי לבית ספר היסודי. ככל שהזמן עבר, כך התגבר הנושא של נידוי חברתי, התעללויות והשפלות. היום בדיעבד, אני מבינה שכבר בגיל צעיר סומנתי כמטרה להתעללות על ידי כמה מבני כיתתי, ושכתוצאה מכך, הפכתי לילדה מופנמת ועצובה".

קראו עוד:

"בגיל 15 עשו לי שיימינג מול כל התלמידים"

חרם בכיתה ג' למשך שנתיים, וההורים לא ידעו

המשפחה שעברה דירה בגלל חרם על הילדה

אנחנו שומעים על מקרים של שיימינג וחרמות בבית הספר, אבל מה קורה לאותם ילדים כשהם מתבגרים ועד כמה הפצע הזה עדיין קיים גם אחרי שנים? לוי מספרת בגילוי לב על תקופת ילדותה הלא פשוטה.

"כשהייתי בת שמונה, היה ילד בבית הספר שלי שהיה ידיד שלי או לפחות כך חשבתי. מהר מאד הידידות הזאת הפכה להתעללות של ממש. הוא סחט אותי ואיים עליי שהוא יפגע בי ובבני משפחתי. הוא היה אומר לי, למשל: 'אם לא תקני לי קרטיב כל יום, אפגע בך כמה שרק אפשר'".

מישהו בבית הספר או במשפחה ידע מה קורה?

"לא. בגלל שהיתי מאוד ביישנית ומופנמת, לא סיפרתי לאף אחד. למען האמת לא שיתפתי אף אחד גם מהחשש שמא חלילה הוא באמת יעשה משהו לי או לבני משפחתי. האמנתי שהוא מסוגל לפגוע בי, ולכן, קניתי לו מה שהוא ביקש. לקראת אמצע שנת הלימודים הסיפור הזה הלך ותפס תאוצה, והסחיטות והאיומים הפכו למנת חלקי באופן יומיומי. הייתי מגיעה כל יום לבית הספר ומפחדת.

"בסופו של דבר הרגשתי במצוקה כל כך גדולה שפניתי להוריי, וסיפרתי להם את כל הסיפור. ביקשתי מהם שיעבירו אותי לבית ספר אחר כי אני לא מסוגלת יותר להישאר בחברת אותם ילדים. ההורים שלי היו בהלם. הם לא האמינו שזה מה שאני עוברת מדי יום, ושלא סיפרתי להם דבר. זה היה מאד קשה".

כיצד הגיבו בבית הספר ?

"בזמנו לא הייתה מודעות לנושא כפי שיש היום, ובית הספר לא נהג להתערב. גם הנושא של מעבר לבית הספר אחר, באמצע שנת הלימודים, לא היה דבר מובן או מקובל. ההורים שלי עשו את כל המאמצים להעביר אותי ולהרחיק אותי מאותו ילד, אבל זה לא היה פשוט".

מלחמת הישרדות

לוי עברה לבית ספר חדש, החלה לפתח חברויות חדשות אך לטענתה, עודף המשקל שלה עלה כמעט בכל סיטואציה. "המשקל היה ממש מגבלה מבחינתי, וזה המשיך גם בגיל ההתבגרות - התחברתי עם חבורת בנות, וחשבתי שכולנו חברות טובות אבל אז הסתבר לי שהיו לי שם מספר בנות שפשוט דאגו, באופן קבוע, להוריד לי את הביטחון, ולהגיד לי - 'את מכוערת, לא שווה' או להעיר על כל דבר שעשיתי או על המראה שלי".

סיון לוי בצעירותה(צילום: אלבום פרטי)

כיצד התמודדת עם המצב הזה?

"זו הייתה מלחמת הישרדות יום יומית. היום, במבט לאחור, כשאני שואלת את עצמי איך נשארתי במקום הזה, אני חושבת שפשוט לא ידעתי משהו אחר, זו הייתה המציאות שגדלתי לתוכה, ולצערי זו הייתה השגרה שהכרתי. קינאתי בילדים שהייתה להם ילדות בריאה, שהם היו מוקפים בחברים, נראו צוחקים ומלאי ביטחון. הייתי ילדה בודדה שחוותה הרבה עצב.

"היום אני מבינה שילדים בחברה, וגם מבוגרים, נוהגים לקטלג אנשים לפי סטריאוטיפים מסוימים. בכל חברה יש את הילד הרגיש, החתיך והמצחיק, ובכל חברה ישנו גם הילד השמן, וזה מכניס אותך לנישה מאוד מסוימת שקשה לצאת ממנה. ואם זה לא מספיק, אז אפשר להוסיף את העובדה שבכל חברה תמיד יש את הילד החזק שמוצא לו קורבן ומתחיל להתעמר בו. ככה זה היה בכל תחנה בחיי: ילדים שתפסו אותי, קיללו אותי ודאגו להזכיר לי עד כמה לא ייצא ממני כלום".

לכתבות נוספות היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

לוי מציינת, כי המשפחה הייתה עבורה חוף המבטחים. "בבית דאגו כל הזמן להגיד לי שאני יפה ומוכשרת, ושהכול ישתנה לטובה, אבל כשאת ילדה, את בדרך כלל נוטה להאמין לחברה שאת נמצאת בה יותר מאשר למשפחה שלך. היום אני מבינה שבזכותם הצלחתי לשרוד. לולא התמיכה הזו היה לי ממש קשה. יחד עם אלו היו לי כוחות פנימיים ואמון בעצמי שיהיה בסדר".

מתי חל שינוי במצבך?

"בגיל 16 חלה אצלי תפנית. החלטתי שאני לא רוצה להיות עם אנשים שלא טוב לי איתם, ושאני מנתקת כל קשר עם הבנות שהיו לכאורה חברות שלי, ונשארת לבד. וכך נשארתי באותו בית ספר אבל ללא חברות. זו הייתה תקופה שבה הייתי במצב של הישרדות מתוך רצון להעביר ימים שלמים לבד, ובושה שלא יראו אותי לבד.

"ישבתי בחצר האחורית או בשירותים במשך הפסקות שלמות, רק כדי שלא יראו אותי לבד. הייתי מוכנה לעבור את כל זה, לבד, והיה לי קשה מאוד. ראיתי את כל החברות יוצאות ומבלות, ואני הייתי ממש לבד. אבל לפחות כך לא הרגשתי כל יום, כמו האפס הכי גדול בעולם. אמרתי לעצמי שבדרך הזו אני לפחות לא סובלת מפגיעות והשפלות".

"התחבאתי בהפסקות בשירותים"(צילום: מלינה רומנו)

את נשמעת כאדם מאד חברותי, ישיר ופתוח, מתי קרה המהפך הזה?

"בצבא חלה תפנית גדולה. התגייסתי לפיקוד העורף, ובהתחלה זה היה סוג של הלם גדול. הייתי בבסיס, התחברתי לאנשים ופתאום הכרתי את עצמי מחדש. בהתחלה, ככל שניסו להתחבר איתי יותר, כך חשדתי בהם ובכוונות שלהם. חשבתי שהם רוצים משהו, שיש אינטרס מאחורי הנחמדות, ושיש פה איזו בדיחה על חשבוני.

"לקח לי זמן להבין שהבעיה נמצאת בי, ושזה בא מהילדות. לקח לי זמן להבין שאני צריכה לעבוד על עצמי ולהשתנות, להקשיב לאינטואיציות שלי אבל גם פחות לחשוד. בנוסף, מגיל צעיר למדתי דרמה, ויום אחד קמתי ואמרתי - קיללתם, השפלתם אבל מהיום אני הופכת את החיסרון ליתרון. בתקופה הזו התחלתי לעשות מופע סטנד אפ שבו אני מדברת על עודף המשקל שלי, על דימוי עצמי וביטחון עצמי נמוך.

"פשוט התחלתי לצחוק על עצמי ולגולל את החיים שלי על איך זה להיות עם עודף משקל. מהר מאד גיליתי שאנשים לא רואים בך יותר מישהי שונה, ויותר מכך - את אפילו מאפשרת להם לקבל את הפגמים שלהם".

כיצד עלה הרעיון לכתיבת הספר?

"אחרי שהעלינו את המופע, אמרתי לעצמי שהשינוי התפיסתי מתחיל מגיל צעיר. אותי גדלו על ערכים של 'אהבת לרעך כמוך' וקבלת האחר, אז פשוט ישבתי ובהשראת סיפור הילדות שלי כתבתי סיפור לילדים. אימא שלי קראה את הסיפור והתלהבה. היא אמרה שאני חייבת לשלוח להוצאה לאור. בחוסר ציפייה מוחלט שלחתי אותו. מספר הוצאות התעניינו, וכעבור חודש קיבלתי מייל מהוצאה שרוצים להוציא אותו לאור גם בחו"ל.

"הספר מיועד לגילאי 4-7 , גיל שבו הילד מתחיל להיות מודע לחברה, ולסביבה שלו. גיבור הספר הוא נבי הארנב השונה מכולם, ומטרת הספר היא לשנות את ההסתכלות על השונה, להקנות כבר מגיל צעיר נקודת מבט של סובלנות, ולהבין שגם בשוני יש יתרונות ואפילו כוח.

"בזמני, האלימות הייתה כמו מגיפה בבית הספר, ולא עשו דבר כדי לעזור לילדים. היום משרד החינוך מודע לנושא, ועושה הרבה יותר, וכיום יש כוח גם לרשתות החברתיות. ילדים מעלים סרטונים שלהם, וזה כלי מאוד חזק. אבל עדיין, גם כיום, ניתן לראות כי התופעה הזו מציפה אותנו מדי יום, ובאה לידי ביטוי במחאות החברתיות.

"כל המחאות האלו צועקות - תקבלו אותנו - בזכויות וביחס. אני חושבת שצריך לשנות את הערכים והתפיסות כבר מגיל קטן, וצריך להבין שבסופו של דבר הכול מתחיל במה שהילד קולט ורואה בבית. אם הילד רואה בבית שמקבלים את השונה אז כך הוא יתנהג, וההיפך. ובעצם מפה, הכול מתחיל".