כך לימדתי את תלמידיי לפתור בעיות
הכי קל לנו לתת מענה לילדים כשהם צריכים עזרה, אבל כדי לגדל ילד שסומך על עצמו הוא צריך ללמוד מגיל צעיר לפתור בעיות. איך עושים את זה? קיבצנו כמה רעיונות שיעזרו לכם לעזור להם
הילד שלך מגיע אליך עם בקבוק שהוא לא מצליח לפתוח, מסמן עם היד ואומר "אמא". מה עושים רוב ההורים? פותחים לו את הבקבוק כמובן. למה? כי זה מה שהוא רוצה. אבל אנחנו שוכחים שזה לא מה שהוא צריך. התגובה הטובה יותר היא לשאול אותו - "מה?"
"נו אמא...",
"מה?"
"זה לא נפתח"
"אני רואה"
"די אמא, זה לא נפתח"
"כבר אמרת את זה אהוב שלי, אני רואה".
עכשיו הילד נתקע. יופי. זו פעם ראשונה בשיחה שהוא מתחיל להבין שאמא שלו לא מתכוונת לפתור לו את הבעיה. כולנו מכירים את המשל עם הפרפר, שאם אנחנו עוזרים לו לצאת מהגולם במקום שיאבק לצאת ממנו בכוחות עצמו, הכנפיים שלו נשארות חלשות מדי והוא לא מצליח לעוף, אבל בכל זאת אנחנו עושים את הטעות הזו עם הילדים שלנו פעם אחר פעם.
בשפה המקצועית נוהגים לקרוא לזה "תסכול מיטבי", היכולת שלי להביא כל ילד למקום שבו הוא בנקודת הצמיחה האופטימלית שלו. זו הנקודה שעד אליה הוא לא התאמץ מספיק, לא בחן את היכולות שלו, לא אימן את השריר החשוב של היכולת שלו לשאת תסכול.
מצד שני, אם אני עובר את הנקודה הזו ועדין לא עוזר לו אז הוא סתם מתוסכל וממורמר, ולומד שהמאמץ לא משתלם. הנקודה הזו משתנה בין ילד לילד, וכל הורה עם יותר מילד אחד, יעיד שאצל ילד אחד שלו הנקודה הזו מגיעה אחרי דקה ואצל אחותו הגדולה אחרי חמש שעות. זה נכון, אפילו עבור אותו ילד זה משתנה בין זמנים שונים ומצבי רוח שונים.
הכלל הוא פשוט מאוד, אם אני אחראי על הפתרונות אז הילד שלי אחראי על הבעיות. זו חלוקת עבודה שגויה מאוד, ואני אשם, כי אני זה שחילק את העבודה. כמורה, חינכתי את תלמידי שלא יכול להיות שאני אהיה ברירת המחדל שלהם לפתרונות.
להתמקד בפתרון ולא בבעיה
לתלמיד שלי יש אפשרות לבוא אליי עם בעיה אך ורק לאחר שעשה שני דברים: א. ניסה שני פתרונות שונים לבעיה שלו. ב. אם עדיין לא פתר אותה, הוא נדרש להתייעץ עם שני אנשים (שהם לא אני), שהוא מעריך שהם טובים ממנו בתחום הנידון.
אם לאחר ביצוע שני הסעיפים האלה, הוא עדיין לא פתר את הבעיה, הוא מוזמן אליי בחום, ואני אעשה ככל יכולתי כדי לעזור לו (כמובן שאני מוציא מכלל זה בעיות אקוטיות של ביטחון, קושי נפשי, או מצוקה משפחתית).
קראו עוד:
פגשנו דב בטיול משפחתי - וכך הגבנו
"טסים לפריז השנה כי הילדים חייבים גיוון"
איך הצלחתי לצאת לחופש אמיתי עם ילדיי
הדבר הכי מדהים היה לראות את התוצאות של המהלך הזה. כי התלמידים מהר מאד מפנימים את השיטה, ולא רק שהם לא באים פחות, הם באים הרבה יותר - כדי לשתף בהצלחות. הם באים לקבל מילה טובה, כדי לשמוע כמה אני גאה בהם ואוהב אותם.
הם כבר לא צריכים אותי כפותר בעיות, כי הם מסתדרים מצוין בלעדי. זה העניין עם חינוך לפרואקטיביות, הוא מנבא את ההצלחה של הילד ואת המימוש העצמי שלו יותר מכמעט כל פרמטר אחר במחקר.
מה זו פרואקטיביות? בקיצור: חשיבה מוכוונת פתרון. אנחנו יכולים, בגדול, לחלק את האנשים לאלו שממוקדים בבעיה ואלו שממוקדים בפתרון. אנחנו מוצאים במחקר שזהו מודל נדנדה, זה אחד על חשבון השני - או שאני ממוקד בבעיה או שאני ממוקד בפתרון, וכמו שראינו, זהו אירוע חינוכי.
הרי איך זה יכול לעבוד לאורך זמן? אם תפקידי לפתור לילד שלי בעיות, מחר תהייה לו בעיה חברתית, אני אפתור אותה? תהייה לו בעיה עם אחד המורים, תהייה לו בעיה עם מציאת בת זוג... ברור שאין כל דרך אפקטיבית ובריאה שבה אני ארוץ אחריו ואפתור לו בעיות, הוא חייב להיות אחראי בעצמו על הבעיות שלו.
להמשיך לחשוב
אתגר נוסף שיש לנו כהורים הוא לחנך את הילדים שלנו לריבוי פתרונות. לצערנו הרב, הם לומדים מגיל צעיר שלרוב השאלות יש פתרון אחד ברור, ושאר התשובות הן שגיאה. ככה זה עם רוב החידות בחשבון, בלשון וברוב המקצועות הנלמדים. אבל לא בחיים - בחיים האמיתיים יש פתרונות רבים לכל בעיה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
יש המון פתרונות לבעיות הכלכליות שלנו ולבעיות החברתיות שלנו, וכן הלאה. במקרים רבים הפתרון שיעבוד הכי טוב הוא לא הראשון, אולי גם לא השני - חשוב מאוד לחנך את הילדים שלנו לחשוב על מספר פתרונות לכל בעיה, ולא לעצור בראשון כמו שנוח למוח העצלן שלנו לעשות.
מחקרים רבים על הצלחה ומימוש עצמי, על יכולת שיקום ויציאה מטראומה, על יציאה מתרבות של עוני – כולם מסכימים שפרואקטיביות היא מנבא מרכזי ביכולת של הילדים שלנו להצליח ולהגיע לאן שהם רוצים להגיע. ברוב המחקרים מצאנו שהפרואקטיביות של הילד חשובה יותר מה-IQ שלו.
הכותב הוא מומחה למנהיגות, מרצה בין-לאומי, נווט קרב בחיל האוויר, מורה בתיכון ומנהל קבוצת הפייסבוק "מר מחר"
לפנייה לכתב/ת 
