העצות המיותרות שאתם נותנים לילדים
למה העצות שהורים נותנים לילדים בנושאים חברתיים לרוב מעצבנות אותם, ואיך אפשר לעזור להם בדרך יעילה יותר?
ברגע שאתה נהיה הורה, אתה מתחיל לייעץ. התחושה שניסיון החיים העשיר שלך יתבזבז אם לא תעביר אותו בצורה סדורה לילד שלך, היא כנראה תחושה חזקה שלא תמיד ניתן להשתלט עליה.
למרות שנשבעתם שלא תתנו עצות כמו ההורים שלכם, אתם מוצאים את עצמכם מטיפים, מכוונים, נותן דוגמאות מילדותכם ואומרים את דעתכם הנחרצת. אבל רגע אחרי שדיברתם יותר מדי, אתם שמים לב שהילד לא אתכם. שפת הגוף שלו משדרת "די!" והמבט בעיניו מזוגג וריק.
משפטים שעדיף להימנע מהם:
ואכן, קשה לנו כהורים לשאת את חוסר האונים הכרוך בכך שילדינו חווים דברים קשים כשאינם נמצאים איתנו, ואין לנו שליטה או השפעה על כך. לעיתים הדרך שלנו להחזיר לעצמנו את השליטה היא האשליה שאם נייעץ ונכוון אותם, נוכל להשפיע ולשנות.
זאת אשליה כי ילדינו לרוב אינם פתוחים לשמוע ולקבל את העצות שלנו ואפילו מתעצבנים מהן. למה זה כל כך מעצבן את הילדים שלנו שאנחנו מייעצים להם? ולמה העצות שאנחנו נותנים להם (בעיקר בנושאים חברתיים) לרוב לא עוזרות להם להתמודד טוב יותר עם האתגרים בחייהם?
לא מבינים את יחסי הכוחות
לילדים יש מנגנוני הגנה חזקים שנועדו לשמור עליהם מלחוש פחד, כאב או חולשה. כשהם מפעילים את מנגנוני ההגנה ולא רוצים לדבר על משהו (מכחישים אותו או מנסים לא לחשוב עליו), הם מספרים לנו שהם לא יכולים להתמודד עם זה כרגע. כשאנחנו מתעקשים לייעץ להם ולומר את דעתנו, אנחנו סודקים או שוברים את מנגנוני ההגנה שלהם, ולכן הם לא מגיבים לזה טוב.
סיבה נוספת לחוסר יעילותן של העצות היא יותר פשוטה וקונקרטית. לא תמיד אנחנו מבינים נכון את המצב שהם מתארים, כיוון שאנחנו לא נמצאים שם ולא מכירים היטב את הנפשות הפועלות.
קראו עוד:
"מדברים" עם הילדים בווטסאפ? יש לזה מחיר
"ילדים מחביאים את הסמארטפונים בקלמרים"
כמבוגרים אנחנו לא מספיק בקיאים בנורמות ההתנהגות של הילדים בבית הספר ולא מכירים את הניואנסים ההתנהגותיים והחברתיים הקטנים שרק ילדים מבינים. לכן, קורה לא פעם שאנחנו נותנים עצות שאינן ישימות במציאות, אינן מתאימות לצורת ההתנהגות של ילדים, או אינן מתאימות לאופי של הילד שלנו.
דוגמה טובה לכך היא הנטיה של הורים מסויימים לומר לילד שיחזיר למי שמרביץ לו. כשהורה אומר זאת לילדו הילד יכול להרגיש שאינו מסוגל מבחינה פיזית להחזיר או שהוא מפחד מכך. הוא יכול לחשוש מגינוי וענישה של המערכת, או להרגיש שההורה לא מבין את יחסי הכוחות ונורמות ההתנהגות בכיתה אם הוא מציע דבר כזה.
בנוסף, לעיתים אנחנו משליכים על הילד שלנו דברים מהעבר שלנו, או דברים שקשורים לאופי שלנו ולצורת ההתמודדות האופיינית לנו. במקרים כאלה העצות שלנו לא בהכרח יתאימו לילד.
חייו שונים, אישיותו אחרת ונפרדת, והוא לא תמיד יכול ורוצה ליישם דברים שעבדו טוב בשבילינו. לדוגמה, אמא שהרבו להציק לה בילדותה יכולה להגיב בסערה וכעס כשבתה מספרת לה על הצקות, שלא מהוות תגובה "נקיה" למה שמספרת הבת, אלא תגובה שצבועה בחויות האישיות והקשות של האם כילדה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לכן, העצות שתיתן האם הזאת יכוונו את הילדה להתנהגות היסטרית או קיצונית שלא תואמת את המציאות של הבת, ויותר משקפת חוויה קשה ולא מעובדת של האם.
הסיבות לכך שעצות הוריות אינן מועילות לילדים נכונות לנושאים רבים בהם הילדים משתפים אותנו, אך רלוונטיות במיוחד לתחום החברתי. התחום החברתי נחווה על ידי ילדים ובני נוער רבים כתחום אישי, פרטי ורגיש מאוד.
רק להקשיב
קשיים חברתיים מלווים לא פעם בתחושת בושה של הילד ובפגיעה בדימוי העצמי. כל אלה הופכים את התקשורת עם ההורים בנושאים חברתיים לנפיצה מאוד, והורים רבים חווים תגובות קשות של הילד כשהם מנסים לומר את דעתם או להתערב, כיוון שהילד מרגיש לעיתים מאויים או מותקף, למרות שכוונת ההורה היתה טובה, והוא רק רצה לעזור.
חשוב לזכור שלפעמים הילדים רק רוצים שנקשיב להם ונהיה שם בשבילם, ולא מצפים להכוונה. הם רוצים שנתפנה עיסוקינו הרבים, נעצור לרגע, נשב איתם, נאזין ואולי נחבק. בלי לומר מיד את דעתנו, בלי להעיר הערות שיפוטיות או לומר מיד מה כדאי לעשות.
יש הרבה ערך להקשבה פנויה ו"נקיה" כי היא עוזרת לילדים לסמוך עלינו ולהיפתח. הקשבה כזו לא מאיצה בהם לעשות דברים שאינם מוכנים אליהם, לא מלחיצה ולא גורמת להם להרגיש שאנחנו מבוהלים ממה שסיפרו לנו.
קבלה ללא תנאי
ישנן דרכים רבות לסייע לילדים שחווים אתגרים חברתיים, שאינן הכוונה ישירה בסגנון "עשה" ו"אל תעשה". ילדים שחווים קושי או אתגר חברתי נמצאים במתח רב והם זקוקים לסביבה ביתית מקבלת ותומכת.
מחוות כמו לשבת עם הילד ולצפות ביחד בסדרה אהובה, להציע בילוי משותף, לפנות זמן כדי לאכול איתו ארוחת צהריים, או לצאת להליכה בערב לפני השינה - יכולות לשדר לילד שההורה שם לב שקשה לו, שהוא קשוב אליו ואוהב אותו, ושהוא מקבל אותו בכל מצב.
תמיכה כזאת, בלי שההורה מכוון את השיחה לכיוונים מסויימים או דורש מהילד להפתח ולספר, יכולה להיות מאוד מעודדת ואפקטיבית.
מובן שיש ערך גם בהכוונה ואמירה חינוכית או הורית על מה שהילד מספר. אך אפשר אחרי שמקשיבים לו בעניין, לשאול אותו מה הוא חושב, איך הוא מרגיש עם מה שקרה ומה חשב לעשות.
שתי התחנות האלה של הקשבה ושל העברת ה"כדור" לידיו של הילד יוצרות מרווח בתקשורת עם הילד שהוא מרווח מכבד ונכון, כיוון שהילד יכול להרגיש בתוכו שמקשיבים לו ומבינים אותו, ושהוא זה שמוביל את התהליך ואחראי לו.
כשההורה ממהר "לקפוץ", פנימה ולהציע הצעות, הוא דוחף את עצמו לקדמת הבמה, ואז לילד כבר קשה לזהות את רגשותיו שלו והוא מתערבב לעיתים בתוך התגובה של ההורה.
אסנת גרתי היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת "מרכז גרתי" לטיפול רגשי בילדים ונוער
לפנייה לכתב/ת 
