"הייתי אבא לזמן קצר מאוד"

"זה היה שבר, סטירת לחי חזקה לחיים", כך מתאר מתן לינדנבאום מבינימינה את הלידה השקטה שאשתו נטע עברה לפני ארבע שנים. "היינו זוג צעיר ותמים, ותוך 25 שעות, אנחנו צריכים לחתום על טפסים, לקבל החלטות חשובות כמו אם להיות שותפים לקבורה והאם נרצה לראות את העובר. בסוף החלטנו לראות אותו ולהיפרד ממנו. הוא נראה כמו מלאך. זה תהליך מורכב וקשה. הוא נקבר בחולון בחלקת עוברים, אבל מבחינת היהדות לא יושבים שבעה, לא היה טקס".

בימים אלו מציינים את חודש המודעות ללידות שקטות ואובדן תינוקות רכים. מדי שנה יש כ-700 מקרים בישראל של אובדן היריון, ולרוב הדאגה היא כלפי הנשים שחוות משבר. הגברים, שבדרך כלל מרגישים שהחברה מצפה מהם "להיות חזקים" עבור בנות זוגם, חווים קושי עצום לא פחות אך בדרך כלל קולם לא נשמע. הפעם ביקשנו מהם לשתף מה עבר עליהם באותה תקופה ואיך הצליחו להתמודד ובמקביל לתמוך בבנות הזוג.

X

צלם: רונן פדידה

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

שותף לכל החלומות שהתנפצו

"זה היה היריון תקין", מספר לינדנבאום. "העובר היה קטן יחסית אבל בנורמה. לקראת שבוע 30 ראו שהוא לא מתפתח כמו שצריך ואשתי נכנסה לשמירת היריון. בשישי בלילה, שבוע 35, היא הפסיקה להרגיש תנועות, מיהרנו לבית החולים, שם ראו שאין דופק. הם היו מאוד רגישים, אבל זה לא עזר. הכניסו אותנו לחדר ונתנו לנו זמן לעכל. זו הייתה לידה ראשונה, היריון ראשון והתחילו זירוז. רועי נולד בלילה שבין שבת לראשון. השקט כשנולד, זה משהו שנחרט עמוק".

נטע ומתן. "רוצים לעזור לזוגות נוספים"(צילום: אלבום פרטי)

לינדנבאום משתף כי החברה פחות נותנת מקום לאב, להיות חלק מתהליך האבל. "יש תפיסה להיות לצד אשתך, לעזור לה להשתקם. אומרים שתחזיק מעמד בשבילה, אבל גם אני הייתי שם באותו בוקר כשקנינו את הדברים לחדר, שותף לכל החלומות שהתנפצו, גם אני באבל וגם לי קשה. הרגשתי שאני לא מקבל לגיטימציה לקושי. אחרי יומיים הייתי צריך לחזור לעבוד ובכלל לא עיכלתי את מה שקרה. לקח לי זמן להבין, הייתי אבא לזמן קצר מאוד".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

לבני הזוג יש כיום ילדה בת שנתיים וחצי, והם עושים כל שביכולתם כדי לעזור ולתמוך בזוגות שחוו משבר דומה, כל אחד מהמקום שלו. "אני יודע מה גבר עובר, איפה הוא בתהליך ומה הוא עבר. גם הקול שלו צריך להישמע", אומר לינדנבאום. "כל שנה אשתי ואני הולכים למקום הקבורה. השנה רצתי מרתון ופרסמתי שאני מגייס כסף לתרומה עבור עמותת 'חיבוק בשקט', והצלחתי לגייס כ-6,000 שקלים".

"קשה לחזור לעבודה"

מני אלבז מירושלים, הוא אב לשלושה (17, 6 ו-4.5). ביוני 2016 אשתו ליה נאלצה להפסיק את ההיריון כשהיא בחודש שביעי, משום שהעובר לא התפתח כמו שצריך. "החלטה קשה מאוד", לדבריו.

"זו הייתה לידה שקטה, מאוד אינטימית. החזקתי לה את היד וחיבקתי אותה", אומר אלבז. "התפקיד שלנו הוא לתמוך באישה, לטפל בה כי הגוף שלה עובר טראומה, אבל גם לגבר זה לא פחות קשה. לא פשוט לצפות לתינוק ולאבד אותו, עוד לפני שמחזיקים אותו".

ליה ומני. ""לגבר לא פחות קשה"(צילום: אלבום פרטי)

בבית בחולים הציעו לבני הזוג לצלם את העובר, אם ירצו בעתיד לראות אותו. התמונות קיימות, אבל אלבז אומר שהוא לא מסוגל לראות אותן, ומוסיף: "גם החלטתי שלא להסתכל כשהוא נולד, זה קשה מאוד".

סיפרתם לילדים הקטנים?

"הם קטנים מדי ולא יודעים מה באמת עברנו, לא מבינים וגם לנו קשה לדבר איתם על זה. היום הם יודעים שיש ילד שלנו ואנחנו אוהבים אותו והוא בשמים. קראנו לו רפאל, מלאך הרפואה".

אחרי הלידה השקטה, הוא נאלץ לחזור לשגרה העבודה במהירות: "ליה ואני עצמאים, בעלים של מועדון בתחום הכושר. אחרי לידות בריאות, חזרנו מאוד מהר לעבוד. בלידה הזו היה קשה. אין לנו כעצמאים חופשת לידה וחייבים להמשיך לעבוד כרגיל, למרות הקושי והאבל".

קראו עוד:

"נאלצתי לעבור לידה שקטה ולחזור לעבודה"

"אחרי הלידה השקטה היו לי חברות שנעלמו"

אחרי הלידה השקטה - עוזרת לנשים במצבה

איך אתם מתחזקים?

"אין דרך להתחזק, זו לא שיחת חבר'ה. לא משהו שיושבים ומדברים עליו עם חברים. החלטנו שעושים קבורה, בלי מניין וקידוש, משהו קטן. אחת לשנה אנחנו עולים לקבר. זה חשוב לנו, וזו הדרך שלנו להתמודד. אחרי שקברנו הלכנו לבית קפה, להירגע, ישבנו שם שלוש שעות בלי לחשוב על כלום. בנוסף, הלכנו ללמוד טרילותרפיה, תהליך רגשי. ביחד ולחוד, זה הציף את הכול".

על הזוגיות שלהם הוא אומר: "היינו חזקים לפני וממשיכים אחרי, זה לא מה שיחליש. אוהבים אחד את השני ומשפרים את עצמנו". לאחרים, ממליץ אלבז ממליץ לשתף ולדבר בפתיחות. "אין מספיק לגיטימציה לגברים לדבר, שמים לב יותר לנשים", הוא אומר. "ליה פרסמה פוסט וקיבלנו המון חיבוקים ותמיכה ובאו לבקר. הכינו לנו אוכל לכל הבית במשך חמישה ימים. זה הרגיש כמו עזרה אחרי לידה רגילה. בעיקר, אין מספיק מודעות לנושא. כשסיפרתי לאנשים שאשתי עברה לידה שקטה, הם אמרו לי 'מזל טוב' הם לא מבינים את המונח לידה קשה".

"גם אני נשברתי"

"זה קרה בדיוק לפני שנה - אוקטובר 2018", מספר תומר רבינא ממושב בני ציון. "לטליה, בת זוגתי, הייתה תחושת בטן, תרתי משמע, שמשהו לא בסדר. היא הייתה בחודש שמיני ולא הרגישה אותו בועט, ובדרך כלל הוא היה זז מלא.

"לרוב אני מאוד אופטימי והיא יותר דואגת אבל הפעם משהו הרגיש לא בסדר. נסענו לבית החולים והבנו מהר שאין דופק. חיברו לה אלקטרודות ולא שמענו את הרחשים הרגילים, את הרעש של הדופק. חיכינו כמה שניות ארוכות, הרופאה בודקת ובודקת ואני כבר יודע מה התשובה, מתחנן שלא תהיה מה שאני חושב. אחרי המוניטור היא עשתה בדיקת אולטרסאונד ליתר ביטחון. היא לא ידעה איך להגיד לנו את זה".

תומר וטליה. "הכאב משותף אבל היא עברה משהו פיזי"(צילום: אלבום פרטי)

מה קרה אחרי?

"לקח לנו כמה רגעים. טליה שאלה מה זה אומר ואני ידעתי, היינו מכונסים, עצובים מאוד. אמרתי שאני מצטער אבל לא הבנתי את ההשלכות. עברתי דברים לא קלים, אכזבה, אתה לא יודע למה זה קרה, מתחיל ספקולציות, חושב שכל דבר קטן גרם לזה, אבוד בעולם שלך. כאב לי על טליה, החברה הכי טובה שלי שעוברת דבר כזה".

רבינא מדגיש - "גם אני הייתי שם, בכל התהליך. היו לי ציפיות, הייתי שם כשנכנסנו לאתר של חנות תינוקות והוספנו מוצרים שחיכו לנו להזמנה. כל המציאות שלנו השתנתה. ידענו שננסה ונרצה היריון נוסף אבל הוא לא יהיה תמים, כמו שיש לכל אישה לפחות בהיריון הראשון. תמיד יהיה את החשש אם יקרה משהו, עד שלא נולד ויוצאים בידיים מלאות, אין מה לשמוח".

הוא משתף שהכאב לא עוזב - "היו אירועים משפחתיים שמחים שהיה לי קשה איתם, נמנעתי. אומרים שזה עניין של זמן. צריך שתהיה סביבה תומכת. אתה רוצה לפרוק, לשחרר, מצפה שיחבקו ובעיקר לא יתעלמו מהכאב, התרחקתי מאנשים שלא גרמו לי להרגיש ככה ולא נתנו לי הכרה".

איך התמודדתם?

"חיזקנו אחד את השנייה. טליה אושפזה במשך שלושה ימים וישנו ביחד באותה מיטה. לא עזבתי אותה לרגע, גם בבית. שמתי את עצמי בצד ואותה בעדיפות. הבנתי שהכאב הוא משותף, אבל היא עברה משהו פיזי. הגוף שלה מודע שהיא עומדת ללדת, הגוף מתחיל לייצר חלב, כל הדברים ביולוגיים שהופכים אותה לאמא. הרצון לחבק משהו קטן ואין לה. אבל גם אני נשברתי, לא קל בכלל.

"טליה עברה תהליכים. היא קראה ספרים, עשתה יוגה, הלכה למטפלים, כדי להבין את הנפש יותר טוב, וגם אני. כשאתה נמצא במצב של צער, אתה מתחיל לשאול שאלות ומבין שצריך לעשות את מה שטוב לך כאן ועכשיו. נפרדתי מחברים שהרגשתי שלא מבינים אותי, לא מזדהים או לא נותנים מקום לפורקן. עסקתי בתחום פרסום ושיווק ויחד עם טליה עברנו למושב, נפתחנו לחקלאות ואנחנו מקימים משתלה. חולמים על ילד משלנו".